לי בירן: "הרגשתי שאני מתקרב לקצה, זה היה מסוכן"

יש משהו בשחיקה ההדרגתית של השנים שממס את חלומות הילדות. השאיפה לעוף, לעצור את הזמן או לפעול כגיבור־על מפנה את מקומה למציאות מפוכחת. אולם אצל לי בירן החלום הנושן לא נכנע לחוקי המבוגרים. בגיל 36, מתוך חיבור עמוק ויציב לילד שהיה, הוא מגיע אל קדמת הבמה בתפקיד פיטר פן - לא כתרגיל במשחק, אלא כהגשמה של זהות פנימית עמוקה. עבורו, ארץ לעולם לא היא עמדת מוצא יומיומית.

מפגש הפסגה הזה מגיע כעת לבמה בחידוש למחזמר המקורי "פיטר פן" (מאת אורי פסטר וחנוך רוזן, על פי ספרו של ג'יימס מ. בארי, שירים: אורי פסטר, מוזיקה: אילן גלבוע). ההפקה תעלה בשבוע הבא (12.8) בבימויו של חנוך רוזן (במאי משנה וכוריאוגרף: עוז מורג) במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. לצד בירן יופיעו בגרסה העדכנית לקלאסיקה משנת 1988 גם ששון גבאי, השב לדמותו המיתולוגית כקפטן הוק, ומשי קלינשטיין כוונדי.

המחשבה השמחה שלי

לפני קצת יותר משנתיים, כשבנו נבו היה בן שבעה שבועות ולי רק התרגל לתואר "אבא", נפגשנו לראיון לאתר זה, שבו הוא התייחס לבחירות האמנותיות שלו. "כל מה שאני עושה זה דרך העיניים של נבו. כשהוא יגדל וישאל אותי, אני רוצה לדעת שאני עומד מאחורי הבחירה הזאת. אני מסתכל על עצמי בשש עיניים: שלי, של אליאנה ושל נבו", אמר אז.

כשאני מבקשת לברר אם גם הבחירה ב"פיטר פן" מגיעה מאותו מקום, הוא מסביר: "הצורה שבה העיניים של אליאנה ונבו מסתכלות עלי, כמובן בצורה מטאפורית, חשובה לי יותר מהכל. מבחינתי יש שתי דרכים לחיות את החיים: מבפנים החוצה או מבחוץ פנימה - ואני מאוד ממליץ ללכת על הראשונה, שלדעתי סוללת את דרכך לתפקידך הגבוה בעולם. כשאני נכנס לפרויקט, וחשוב לי להגיד מראש שאני יודע שאני פריבילג ובר מזל ויש לי הזכות לבחור את הפרויקטים שלי, אני שואל את עצמי שתי שאלות: למה זה? ולמה עכשיו? אם אני לא יודע לנמק לעצמי את התשובות, אני לא עושה את זה".

אז למה פיטר פן ולמה עכשיו?

"פיטר פן הוא גיבור ילדותי. התחפשתי אליו לפחות ארבע פעמים בתור ילד, אני מכיר את הסרטים, הסדרות וההצגות בעל פה. תמיד חשבתי שאני פיטר פן, ושאף אחד עדיין לא גילה את זה. יש סרט שנקרא 'הוק' עם רובין וויליאמס ודסטין הופמן, עיבוד חופשי למה שקרה לפיטר פן אחרי שבחר לחיות חיים רגילים כמו כולם. הוק חוטף את הילדים של פיטר ומשתמש בהם כפיתיון, ורובין וויליאמס, שמשחק את פיטר, צריך ללמוד איך להיות פיטר פן מחדש.

"מובן שהיריון משפיע ישירות על כל עבודה של כל אישה באשר היא, רק שבתחום שלנו זה קצת אחר ובגלל זה אנחנו צריכים להיות קצת יותר מחושבים. עכשיו זה הזמן של אליאנה, ומובן שאני חושב שזה הכי מגניב ולגיטימי בעולם, ואני הכי תומך"

"הוא מגיע לארץ הילדים האבודים, והדבר היחיד שהוא לא מצליח לעשות זה לעוף. הוא צריך למצוא את המחשבה השמחה שלו, וכשהוא מוצא בבית הילדים האבודים הישן שנשרף את הדובי של מייקל, הוא נזכר למה רצה להפסיק להיות פיטר פן - כי הוא רצה להיות אבא. זה הרגע שבו הוא פותח את העיניים ומגלה שהוא באוויר, כי זו המחשבה השמחה שלו - להיות אבא.

"אני זוכר שכילד בן 8 או 9 הייתי מסתכל על הדבר הזה ובוכה, כי קלטתי שזו גם המחשבה השמחה שלי, שזה מה שאני רוצה להיות, אבא. דרך הסרט הזה גיליתי מה החלום הכי גדול שלי. כל השנים עלו פה כל מיני הפקות של פיטר פן, ולא קראו לי אף פעם לאודישן. אגב, כולם היו מצוינים במה שהם עשו, אבל לא הבנתי איך הם לא רואים שאני פיטר פן. לא סתם הפכתי להיות פיטר פן רק אחרי שנהייתי אבא. למה עכשיו? בגלל זה. בשביל להיות מבוגר בריא אתה צריך לשמור על פיטר פן שלך, לכל אחד ולכל אחת יש אותו, ובעידן של היום, בדור שנחשף כל כך מוקדם לדברים שאנחנו נחשפנו אליהם בשלבים הרבה יותר מאוחרים, אתה מאבד את הילדות שלך מאוד מהר והופך להיות איש. הזמן הכי טוב להיות ילד הוא כשאתה ילד".

הצצה ל"פיטר פן", המחזמר המקורי עם לי בירן

המחשבה על זה שנבו יצפה בהצגה גם השפיעה על מערך השיקולים?

"מתישהו הוא בטח יצפה כי זה יצולם, אבל אני לא יודע אם הוא יהיה באולם. הוא היה בחזרות אבל שם אנחנו לבושים רגיל ומדברים את הסצנות. הוא עוד לא ראה את הקרבות עם קפטן הוק, וזה צריך להיות מאוד בעדינות, כי זו הצגה שהוא רואה בה את אבא שלו עף ואת קפטן הוק מנסה לפצוע את פיטר פן, וזה יכול להיות מפחיד עבורו".

העובדה שילדים מתבגרים היום נורא מהר, ושדור שלם גדל עליך ועל אליאנה, גורמת לך לרצות לגונן עוד יותר על הילד הפרטי שלכם?

"זה לא שאני מנסה לשמור אותו באיזו בועה, אני פשוט נותן לנבו את הילדות שהייתי רוצה לעצמי. אני זוכר מה זה לגדול בלי טלפון, לצאת החוצה ולא לדעת אם חבר שלך בבית וללכת לדפוק לו על הדלת. היה בזה משהו רומנטי ומרגש, לא לדעת איפה כולם נמצאים כל הזמן. אני רוצה לתת לו להיות מחובר יותר לטבע, לאדמה. אגב, אנחנו יוצרים מהמקום הזה.

"למשל, הסדרה 'מורה בהסוואה' שאליאנה ואני יצרנו יחד עם הבמאי ירון ארזי (דרמה קומית בהפקת סטודיו ענני מבית פרמאונט, שתעלה בערוץ ניקלודיאון לצופי HOT ו־yes, מ"כ), נוצרה כשנבו היה בן שלושה חודשים. ראיתי את אליאנה מניקה אותו, יושבת על אותו הכיסא עם אותם הבגדים, בריח של החלב החמוץ. ראיתי שהיא קמלה, שהיא לא יודעת מי היא, תוהה מה היא באמת רוצה לעשות, ואמרתי לה 'אולי נכתוב לך סדרה כדי שכשתרצי לחזור לעבוד תהיה לך נחיתה רכה?' התחלנו לדבר על מה שמעניין אותה לעשות.

"הגענו לסיפור על בלשית במשטרה שנתנו לה הזדמנות אחרונה לפתור משהו בבית ספר, ואז היא צריכה להיות מורה בהסוואה. לבסוף היא מגלה שהייעוד האמיתי שלה הוא להיות מורה. אני חושב שמורה זה הדבר הכי קרוב להורה, המקצוע אם לא הכי חשוב אז בין הכי חשובים, ולא רק שהוא לא מתוגמל ברמה הכלכלית, יש בו גם תנאים קשים מאוד. לא סתם כתבנו את זה. כתבנו את זה גם לנבו, לילדים שלנו. אליאנה משחקת בתפקיד הראשי. אני עושה שם תפקיד משני, מצחיק, של המורה להתעמלות. זו סדרה שיצרנו לאליאנה, וחלק מהקשר שלנו זה גם לדעת לתת לכל אחד את הזרקור והזמן שלו. אנחנו מבינים שיש לנו משמעות כזוג, ואנחנו רוצים להתייחס בצורה חכמה למשמעות הזאת".

חופשי מבפנים החוצה

התפקיד ב"פיטר פן" מגיע אחרי ששיחקת במחזמר "פרסיליה מלכת המדבר" וזכית לשבחים. לא חששת לפספס את המומנטום של עולם המבוגרים, כשאתה חוזר לתפקיד שמיועד בעיקר לילדים?

"אני אענה על זה בשני מישורים. המישור האחד זה מה שאמרנו מקודם. איך אתה רוצה לחיות? אני בוחר לחיות מבפנים החוצה, ואני הולך עם התפקיד - לספר סיפור. הסיפור של פיטר פן זה סיפור שלי באופן אישי היה מאוד חשוב לספר. אני לא חושב על הקולות החיצוניים של מה יחשבו עלי או כיצד ימתגו אותי. המישור השני הוא שאני באמת מאמין שפיטר פן הוא אירוע לא רק לילדים. מובן שיבואו לראות את זה גם עם הילדים, זה מחזמר לכל המשפחה, אבל אני, לי, בן 36, הייתי הולך לזה יותר מפעם אחת, ולבד. 'פיטר פן' עובד לצעירים ולמבוגרים כאחד, וכל אחד ייקח משם משהו אחר".

"אני רוצה שבהווה ובעתיד שלנו יהיו השראה, אופטימיות וערכים, אז זה מה שאני צריך - לעשות. ברור שלפעמים זה קשה מאוד. אתה עולה למופע, ורגע לפני זה יש 'הותר לפרסום', ונשבר לך הלב ואתה רק רוצה לבכות את עצמך למוות"

היו לא מעט תגובות ברשת על העזיבה שלך.

"חשבתי על זה הרבה, והייתי שלם עם זה. נתתי את כל כולי במשך שנה ושלושה חודשים. בכל ערב על הבמה הזאת עם העקבים והשמלה הייתי שם. זה סיפור שהיה לי חשוב לספר אותו, אבל צריך לדעת מתי זה זמן טוב להמשיך לסיפור הבא. זה אף פעם לא כיף לעזוב תפקיד שהוא תפקיד חלום. זה תמיד ביטר־סוויט. החברים שלי שם פרגנו מהרגע הראשון ועד העזיבה. הם ראו אותי קצת עם הלשון בחוץ, וכשהגוף עייף ואתה עושה תנועה לא נכונה אתה עלול להיפצע. הרגשתי שאני מתחיל לגרד את זה, וזה מסוכן".

משהו בחוויה הזאת לימד אותך דברים שלא ידעת על עולמה של הקהילה הטרנסית?

"פגשתי אנשים כל כך שונים ממני, צבעוניים ומגוונים, ולקחתי מכל אחד ערימות של דברים. בארגז הכלים שלי נוספו אינספור פיצ'רים חדשים. כשאני נכנס היום לחדר חזרות או עולה לשחק סצנה אני מרגיש את הפיצ'רים מפרסיליה, זה שיפר אותי מאוד".

דור הולך ושר

כשהוא לא בתיאטרון לי נמצא עמוק בתוך המוזיקה עם "ICONIC" - המופע שיצר יחד עם חברו לורן פלד (היכל התרבות תל אביב, 16.9). במופע, שהתחיל לפני כשנתיים בסלון הבית מול 40 איש והפך להצלחה גדולה עם הופעות סולד אאוט ובאזז מטורף, הם מעניקים ביצועים ועיבודים חדשים לשירי שנות ה־70-60 של אלביס, הביטלס, אלטון ג'ון, סיימון וגרפונקל, בילי ג'ואל, אבבא, הביץ' בויז, ניל דיימונד ועוד.

"זו המוזיקה שאני הקשבתי לה בתור ילד ואני מרגיש שהמופע הזה הוא סוג של מכתב אהבה להורים שלי, ספציפית לאבא שלי, ואני אומר את זה גם בשם לורן כי לשנינו יש קשר מאוד מיוחד עם האבות שלנו, שמגיעים לכל הופעה".

מה מיוחד בקשר שלך עם אבא שלך?

"הרבה ממה שאני עושה עם נבו מושפע, במודע או לא, ממה שאבא שלי עשה איתי. אבא שלי היה מפיק פרסומות בינלאומי 38 שנים, ממקימי התעשייה, וכשהייתי ילד הוא היה המון בעבודה. כשהיה חוזר הביתה בשעה יחסית הגיונית הוא היה מגיע אלי למיטה, לוקח גיטרה שזרוקה בבית ומנגן לי ביטלס, פינק פלויד. הוא היה גם מוזיקאי חובב וניגן בלהקה כשהיה צעיר, והיום כשאני מתאמן בבית על גיטרה אני קולט שאני מנגן לנבו. יש איזו שרשרת שהתחילה הרבה לפניי וכנראה תיגמר עוד הרבה אחריי, שאני ונבו חלק ממנה".

איך נבו מגיב למוזיקה?

"הוא שר בלופים 'קאנטרי רודס טייק מי הום...' הוא מאוד מתחבר. אני לא דוחף אותו לעשות שום דבר. כשהוא היה בן חצי שנה הבאתי לו יוקלילי קטן, כי הוא תמיד רצה לשחק בגיטרה שלי, אז לפעמים כשאני מנגן הוא מביא את ה'גיטרה שלו' והוא גם מנגן איתי, או שהוא הולך לפסנתר בסלון ומנגן, וזה מצחיק. הוא שר 'רד אלינו אווירון' תוך כדי שהוא מקיש על הקלידים".

העיניים שלו נוצצות כשהוא מדבר על נבו, שגם הפך להיות במוקד סידור הלו"ז בבית. ככה זה כשאמא ואבא הם שני אמנים עסוקים. "נבו בינתיים עם מטפלת, בגלל שגם אליאנה וגם אני בחרנו בהורות נוכחת. אני יודע שאנחנו פריבילגים כי אנחנו עצמאים שיכולים להרשות לעצמנו להיות נוכחים בבית, ולא לכולם יש אופציה כזו".

שניכם עובדים בלו"ז עמוס בעבודה שהיא לא ממש תשע עד חמש. איך זה עובד?

"כשהחזרות מסתיימות אני מתייצב בבית. אליאנה הרבה יותר טובה בלוגיסטיקה ממני, ורוב העבודה שלנו זה באמת הלוגיסטיקה, איך אנחנו משלבים את נבו ואת הנוכחות שלנו איתו בתוך הלו"ז. זו העבודה הכי מאתגרת ומורכבת: מתי הוא בא לבקר אותי בחזרות של 'פיטר פן', מתי אנחנו הולכים לבקר את אמא בצילומים, מי קם איתו בבוקר, מי משכיב אותו לישון בלילה".

אז יש לכם טבלת אקסל עם כל המשימות?

"אין לנו אקסל, אבל אם תראי את ההתכתבויות שלנו בווטסאפ, זה מאוד לא סקסי, מאוד", הוא צוחק, "מתי אתה בא? מתי אתה הולך? אתה עובד הערב? אני אקום איתו בשבת".

כיצד העובדה שאבא שלך לא היה כל כך נוכח משפיעה על ההורות שלך?

"ביקשתי מאליאנה ומהקרובים שלי להגיד לי אם מתישהו זה נראה שאני לא שם את הדגש במקום הנכון. אם פתאום אני יותר מדי בעבודה, או שוכח בבית לעזוב את הטלפון ולהיות עם נבו. אני זוכר שכשאליאנה התחילה לעלות הילוך ולחזור לעבוד, כי לה לקח יותר זמן, היא מאוד חששה שיהיה לה פחות זמן איתו. דיברנו על זה בלב פתוח ובעיניים דומעות, כשאנחנו מציפים חששות. זה הסוד שלנו, אנחנו פשוט מדברים על הכל, ואמרתי לה 'זה לא הזמן שיש לך איתו, אלא מה את עושה בזמן הזה'. אנחנו כל הזמן יוצאים להרפתקאות".

יש מחשבות על הרחבת המשפחה?

"מובן שהיריון משפיע ישירות על כל עבודה של כל אישה באשר היא, רק שבתחום שלנו זה קצת אחר ובגלל זה אנחנו צריכים להיות קצת יותר מחושבים. עכשיו זה הזמן של אליאנה, ומובן שאני חושב שזה הכי מגניב ולגיטימי בעולם, ואני הכי תומך. זה הרגע שלה לעשות כמה דברים. יש לה עכשיו גם את 'מורה בהסוואה', את 'בילי שוורץ' וגם תפקיד ראשי ב'בקרוב אצלי', הסדרה של חבשוש".

"טוב שהם לא מופיעים בשבת". לי בירן בפסטיגל

בחנוכה הקרוב תהיו בשתי הפקות מקבילות, אתה ב"פיטר פן" ואליאנה בפסטיגל.

"בשנה שעברה היינו ביחד בפסטיגל, נבו היה איתנו וגם אבא וגם אמא היו באותו מקום, ועכשיו אבא ואמא מפוצלים", הוא צוחק, "וזה בעיקר מה שמעסיק אותנו, איך נוכל להיות שם בשבילו ואיך הוא ירגיש שהתא המשפחתי שלו שלם. זה חודש אצל אליאנה ואצלי זה יהיה קצת פחות, אבל זה בעיקר הגעגוע, לא להתראות הרבה זמן. גם עכשיו אנחנו בתקופה שבה שיחות הקאץ'־אפ קורות הרבה פעמים בדרכים - בדרך לחזרות או להופעה, אבל הכי משמח אותי וגורם לי להיות אופטימי זה העובדה שהפסטיגל לא עובד בשבת, ואני לא עובד בשבת. העובדה שיש לנו את שישי בערב ושבת עד צאת השבת היא עולם ומלואו".

גם ב"פיטר פן" וגם ב"אייקוניק" יש משהו קסום, נוסטלגי ואופטימי, שבטח מספק רגעי אושר ונחמה לקהל בתקופה מאוד קשה ולא קסומה. איך ממשיכים ליצור ומשדרים אופטימיות בתקופה הזאת?

"הצלחה בעיניי זה אם הצלחתי לעורר במישהו השראה. כשלאדם יש השראה, זה כלי אדיר לאושר. לא סתם האותיות במילה 'השראה' קרובות מאוד למילה 'אושר'. בשביל זה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים.

"שי פירון, מהאנשים החכמים והאהובים עלי בעולם, לימד אותי שבקידוש שישי אנחנו אומרים 'כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים...' עד כאן כל המשפט בעבר, ואז כתוב בעתיד - לעשות. למה המשפט הזה בנוי ככה? למה הוא בנוי בעבר, עבר, עבר - ומסתיים בעתיד? תחבירית זה לא הגיוני, היה צריך להיות 'אשר ברא אלוהים ועשה', נכון? אבל כתוב כאן 'לעשות', כי זה התפקיד שלנו, לעשות.

"הצלחה בעיניי זה אם הצלחתי לעורר במישהו השראה. כשלאדם יש השראה, זה כלי אדיר לאושר. לא סתם האותיות במילה 'השראה' קרובות מאוד למילה 'אושר'. בשביל זה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים"

"אני רוצה שבהווה ובעתיד שלנו יהיו השראה, אופטימיות וערכים, אז זה מה שאני צריך - לעשות, לא לחכות שמישהו יעשה את זה, וברור שלפעמים זה קשה מאוד. אתה עולה למופע של 'אייקוניק', ורגע לפני זה יש 'הותר לפרסום', והיינו בלא מעט מקרים כאלה, ונשבר לך הלב ואתה רק רוצה לבכות את עצמך למוות. אני שואף להתייחס לחיילים, לאנשי הביטחון ולעם הזה כאל אחים שלי, כילדים שלי. בדיוק כמו שזה ילד של מישהו זה יכול להיות ילד שלי. עצם זה שאנחנו ממשיכים ובוחרים עם הכאב והשכול ליצור לעצמנו רגעים שייתנו לנו אוויר, שיחברו אותנו לאופטימיות ולהשראה, זה הניצחון וזה הכרחי".

מקור הברכה

אחד מהפוסטים המרגשים שהעלה בירן, ושזכה להמון תגובות מחבקות, היה כשתיאר את הנחת התפילין שלו בזמן שהיה עם נבו בבית, טקס שבו בירך את נבו והסביר לו שהוא הברכה הכי גדולה שלו.

"כשאני מסתכל בעיניים, במיוחד איפה שיש אהבת אמת, אני רואה את אלוהים", הוא מסביר את הקשר והנוכחות של האמונה בחייו. "כשאני רואה את העיניים של אליאנה, אני רואה את אלוהים. אני רואה את נבו, אני רואה את אלוהים. אני רואה את ההורים שלי, את האחים שלי, האחיין שלי, אני רואה את אלוהים, הוא מדבר איתי. אי אפשר להגיד מה זה כן אלוהים. אפשר להגיד מה זה לא. זה לא איזה זקן שיושב בשמיים ונותן לך עונש אם עשית משהו רע או מתנה אם עשית משהו טוב, לפחות בחוויה שלי. אלוהים זה הכל. וגם אתה חלק מאלוהים, אתה לא נפרד ממנו.

"הרב יונתן זקס, שהיה הרב הראשי של בריטניה, אמר: 'יש בחיים את מה שדחוף ואת מה שחשוב. כל השבוע מתעסקים במה שדחוף, ובשבת רק במה שחשוב'. זה עשה לי סדר אדיר לגבי מה זה שבת בכלל. לא עוצרים בשבת כי מישהו אמר - שבת זו מתנה, מקור הברכה. זה נותן לך את התובנות להבין מה אתה אמור לעשות עם שאר הזמן שלך. זה שם לך פרופורציה, וגורם לך בכל פעם לשאול את עצמך: 'רגע, זה חשוב או דחוף?' כשאתה יודע להגדיר לעצמך מה חשוב לך ומה דחוף לך, זה הופך אותך לבן אדם יותר מדויק, וכשאתה בן אדם יותר מדויק - מגיעה ברכה".