לפני שבעה שבועות, תוך כדי המלחמה בעזה, בימים שבהם "שמחה" היתה מילה מוקצית מחמת הסולידריות הלאומית, הוצף הבית של הפאוור־קאפל לי בירן ואליאנה תדהר באושר שאי אפשר להסביר במילים.
קוראים לו נבו, על שם ההר שעליו עמד משה רבנו וצפה בארץ הקודש, ומאז שהגיע לעולם, כפי שמסביר בירן, הוא החיים עצמם. הוא והבייבי השני בסיפור - אלבומו הרביעי של הרוקר הביישן שהגיע בשנת 2008 למקום השני ב"כוכב נולד 6" ולא מפסיק לבעור מאז.
"אני עוד מעכל את פלא הבריאה", הוא אומר. "הנס הכי גדול שחוויתי, וזכיתי להיות נוכח בחדר הלידה באותו הרגע. נראה לי שכל החיים אנסה לעכל זאת. כשאני מסתכל על נבו, אני רואה אור אינסופי. אני רואה נתינה. האהבה שאני מרגיש אליו היא המשך של האהבה שלי לאליאנה.
"אמרו לי 'אתה תרגיש משהו אחר, שעדיין לא הרגשת', ואני באמת מרגיש משהו שעדיין לא הרגשתי, אבל זו לא אהבה אחרת. זו עוד שכבה, כנראה עמוקה יותר, של האהבה של אליאנה ושלי.
לא סתם תינוק נוצר מחיבור ומאהבה של שני אנשים.
"אני מרגיש שמבחינת הלך הרוח, הייתי אבא עוד לפני כן, כי אני חי את האחריות והמשפחתיות האלה. אני יודע לחלוק את הסנטר עם אליאנה ועם כל אדם שיקר לליבי במשפחה שלי. לא היה לי מוזר שעכשיו נבו נכנס".
אתה אבא מעורב?
"אם הייתי יכול גם הייתי מיניק. אני עושה הכל, וגם בלידה הייתי דולה על מלא. היה לי טבעי, הייתי מאוד רגוע ובעיקר היתה לי זכות לראות את אליאנה בכאלה תעצומות נפש וגוף. נשים הן גיבורות. נשים זה משהו הרבה יותר גבוה מגברים. הכל קורה אצלכן. זו גבורה בעיניי. אני לא מסוגל להבין את מה שאתן עוברות.
"הרגשתי שאני ממלא את ייעודי, שהוא לתמוך באשתי, להיות שם בשבילה, להחזיק אותה. כשנבו יצא, מרוב התרגשות ושמחה פשוט התחלתי לבכות. דמעות של אושר עילאי, של נס, אין מילה אחרת. הרגשתי שמחברים אותי לתכלית של הבריאה, של מה שאני עושה פה. אני פה כדי למצוא את החצי השני, לתמוך בו ולשמור עליו - ובשביל נבו. זו המשפחה, זו המהות. זו התכלית".
"אם הייתי יכול, הייתי מיניק. אני עושה הכל, גם בלידה הייתי דולה על מלא, ובעיקר היתה לי זכות לראות את אליאנה בכאלה תעצומות נפש וגוף. נשים הן גיבורות, משהו הרבה יותר גבוה מגברים. אני לא מסוגל להבין את מה שאתן עוברות"
בשורות טובות
הבחירה בשם נבו "ירדה אל אליאנה בנבואה", משתף בירן (34), שהיהדות והציונות ממש לא ממנו והלאה. "בתנ"ך משה עלה אל פסגת הר נבו וממנה צפה על כל הארץ, על השבטים. הוא ראה שם את השוני ביניהם, ואת כל האפשרויות של מה שיכול להיות פה, ושם הוא גם נפטר. רצינו שלנבו תהיה האפשרות לראות את האפשרויות שיש בחיים האלה, את השוני בין האנשים, ואת היכולת להשפיע לטובה איך שהוא יבחר.
"תוסיפי לזה שהר נבו נקרא גם הר העברים, מלשון מעבר. זו היתה נקודת מעבר לארץ ישראל, כלומר לארץ המובטחת. מהגלות לגאולה. רצינו שהוא יעזור לנו לעבור מהגלות - בין שזו הפנימית שלנו ובין שהלאומית - לארץ המובטחת הזאת, למקום ששואפים אליו ומייחלים לו. היה לנו חשוב שכבר בשם שלו תהיה משמעות. שזה לא סתם יהיה מצלול יפה".
"בתנ"ך משה עלה לפסגת הר נבו וצפה ממנה על כל הארץ, על השבטים. הוא ראה שם את השוני ביניהם ואת כל האפשרויות של מה שיכול להיות פה - ושם הוא גם נפטר. רצינו שלנבו תהיה האפשרות לראות את השוני ולהשפיע לטובה"
מהר מאוד התברר לבני הזוג שנבו אוחז בייעוד נוסף, לא פחות חשוב. "אחרי 7 באוקטובר מה ששמר עלינו חיוניים היה הילד הזה, שהיה בבטן", מספר בירן. "ידענו שאי אפשר להתפרק עכשיו, כי יש לנו משהו חשוב יותר לדאוג לו. הוא שמר עלינו. אם נבו לא היה בבטן היינו יכולים לצלול, כמו שהרבה צללו, אבל מבחינתנו לא היה אפשר לצלול גם ברמה הגדולה יותר, כי יש לנו מדינה לדאוג לה, מדינה של הילדים שלנו, אי אפשר לוותר.
"אפשר להישבר, ליפול, לפעמים צריך, אבל לוותר ולהתייאש? בעיניי זה אגואיסטי, כי אם אני יודע שיש המשך, אסור לי לוותר. אז נלחמים. עושים כל מה שאפשר כדי לתרום. שרנו בעליות לקבר, בהלוויות, מול מפונים וחיילים, וגם הכנסנו זוגות לחופה. אמרנו שנבו, עוד לפני שנולד כבר עשה הרבה מצוות. עשינו את כל מה שהרגשנו שאנחנו יכולים לתרום בו. הסתובבנו בלי הפסקה".
ובזמן הזה הצלחת לעשות מוזיקה? לחשוב על האלבום שכמעט מוכן?
"האלבום כבר היה מוכן, אבל נוספו לו שני שירים מאז 7 באוקטובר. הראשון הוא 'בשורה טובה' עם אליאנה - שיר שנכתב שלושה ימים אחרי השבת השחורה. ישבנו בבית, וכמו כולם הרגשנו שהאדמה נפערה ושיש פה בור שהולך לבלוע את כולם. יש אנשים שהם חיילים עם נשק, והם קדושים, אני מעריץ אותם, מתפלל עליהם וחושב עליהם כל הזמן. ומה הנשק שלי? מוזיקה.
"'בשורה טובה' הוא שיר שיש בו מילים קשות עם לחן נוגה. זה מה שהרגשנו, ובסוף השיר הזה הוא חצי תפילה. שרק תבוא בשורה טובה. זה מה שאנחנו עדיין מחכים לו. גם 'שירים עצובים' התווסף לאלבום בעקבות ההופעות שלנו בפני מפונים. הלכנו לשמח אותם, וכל מה שאני מרגיש זה שהלב שלי עם החטופים ועם החיילים.
"עוד 'הותר לפרסום' ועוד 'הותר לפרסום', ולא משנה איזה שיר אני שר, גם אם אני מלביש על עצמי חיוך על הפנים - אני מרגיש שהכל עצוב. חזרתי הביתה ויצא השיר הדוקומנטרי הזה, שאומר ש'רק שירים עצובים מנגנים לי על הגיטרה'".
7 באוקטובר גרם להורים רבים לחשוב על לגדל ילדים במקום אחר. המחשבה עברה לכם בראש?
"אפילו לא לרגע. אני ואשתי ציונים, פטריוטים. אם עכשיו הייתי חי בעידן שלפני קום המדינה, הייתי עובר לפה כדי להקים מדינה. הפספוס שאני מרגיש כרגע זה שהשיח הוסט לאזור הלא נכון. הרי למה באנו לכאן? לא באנו לכאן כדי לבנות את הצבא החזק בעולם. זו לא היתה המטרה, זה הבק־אפ. באנו כי אמרנו שאנחנו רוצים להקים פה מקום וחברה למופת. חברה מוסרית וערכית. לא באנו כי לא היתה ברירה. באנו כי היה רעיון לייצר משהו טוב יותר".
זו גם אחת הסיבות שבירן, להבדיל מכמה אמנים אחרים, הסכים להופיע בטקס המשואות ביום העצמאות האחרון, ובחפץ לב. הוא הופיע שם יחד עם זוגתו תדהר וקבוצת ילדים מהצפון ומיישובי עוטף עזה. "היה מאוד־מאוד מרגש וקצת מורכב", הוא מספר. "הכל מציף אותך שם, אבל היה לנו חשוב להרים שם את המורל והתרגשנו מאוד. קיבלתי תגובות חזקות ומפרגנות שהתרכזו בעיקר בזה שראו מה זה היה בשביל הילדים האלה שם, כמה הם שמחו לשיר עם אליאנה ואיתי. זו היתה זכות גדולה לשיר אתם".
החיבור של בירן לשורשיו עמוק אף יותר מכך ומגיע, כפי שניתן היה לנחש מהשם שנבחר לבנו, עד לקיום מצוות. "אחד מחבריי הטובים הוא הרב שי פירון", הוא מגלה. "לא התחברנו בגלל ענייני דת, אלא במפגש 'זיכרון בסלון', שבו סיפר את סיפורו המשפחתי. הוא אמר שם משהו שמאוד התחברתי אליו: 'ההפך מקודש זה חול, ולכן אני לא אוהב את המילה חילוני, כי זה לא אומר שמי שחילוני הוא ההפך מקדוש'.
"אני לא חושב במונחים כאלה בכלל. אני מאמין במיליון אחוז באלוהים - מושג שלא לימדו אותי נכון לגביו. אמרו שזה מישהו זקן שיושב בשמיים ואם אתה עושה טוב הוא עושה לך טוב, ואם אתה עושה רע הוא עושה לך רע. מאז שאני זוכר את עצמי היה לי דו־שיח עם כוח עליון מסוים. כילד הייתי משחק איתו משחקים, אומר לו 'אני לא ארביץ לטל אח שלי ואתה תיתן לי פלייסטיישן'. עושה איתו עסקאות".
"מה שחשוב זה להיות מחובר למהות. אם זה עובד לך דרך תפילין, אז מצוין. היה לי פעם עניין בקיבה שלא הצליחו לפתור ובסוף רב אמר לי תאכל כך וכך - וזה נפתר. תפילין אצלי זה ממש כמו לכוון את המיתרים של הגיטרה לפני הופעה"
וזה עבד לך?
"לפעמים", הוא צוחק. "כשהייתי בן 14 אמרתי 'אם אני מדבר עם מישהו, אז למה רק כשאני צריך ממנו? לא חינכו אותי ככה'. אז התחלתי לדבר איתו לא רק כשאני צריך. התחלתי לשתף אותו, להגיד תודה, ובגלל זה יש גם נושאי אמונה באלבום החדש. בעיניי התפילה הכי חשובה ועמוקה היא במילים שלך, והמקום שלי עם עצמי זה שאני בדו־שיח מתמשך עם עניין האמונה, התורה, האדם".
אתה מקיים אורח חיים דתי? לא מופיע בשבת? שומר כשרות?
"אני נוסע בשבת לראות את סבתא שלי כי בעיניי זה קודש, אבל אני לא אופיע בשבת בעד שום הון. אני הולך לבית כנסת בחגים, מניח תפילין כל יום ושומר כשרות. אני מניח תפילין לא כי מישהו אמר לי, אלא מתוך רצון לעשות משהו שגורם להרגיש שאתה מחובר עם עצמך ועם הניצוץ האלוקי שיש בך.
"מה שחשוב זה להיות מחובר למהות. אם זה עובד לך דרך תפילין, אז מצוין. הכשרות התחילה אצלי מעניין בריאותי. היה לי פעם עניין בקיבה שלא הצליחו לפתור ובסוף רב אמר לי תאכל כך וכך - וזה נפתר. מאז, מבחינתי, הבנתי.
"תפילין אצלי זה כמו לכוון את המיתרים של הגיטרה לפני הופעה. אני אוהב את זה, זה הטקס שלי. אני מזכיר לעצמי שאני פה כדי להיות בן אדם טוב, בשביל לתת ולא בשביל לקחת. זה שאני פה לא מובן מאליו, ואני צריך להיות בהודיה לאורך כל היום".
"אני נוסע בשבת לראות את סבתא שלי כי בעיניי זה קודש, אבל לא אופיע בשבת בעד שום הון. אני מניח תפילין כל יום ושומר כשרות לא כי מישהו אמר לי, אלא מתוך רצון לעשות משהו שגורם להרגיש שאתה מחובר עם עצמך ועם הניצוץ האלוקי שיש בך"
יצאנו לרקוד
האלבום החדש של בירן, "דרכו של עולם", יושק ב־31 במאי בזאפה הרצליה. הוא נוצר באולפן בבית שבו חי הזוג במושב במרכז הארץ, רחוק למדי מהשואוביז. "אתה שומע פה מאוד חזק את הרגשות ואת המחשבות שלך", הוא מסביר את ההחלטה לגור דווקא שם. "יש משהו באדמה, בעצים, בציפורים, בכלב, בגינה. אני פשוט מרגיש שזה המקום שלי בעולם. אין נכון ולא נכון. יש מה שאתה צריך - ואני צריך ללכת יחף כשאני קם בבוקר, לצאת לדשא, לעמוד עליו ולהסתכל בשמיים".
השמיים הם באמת הגבול עבור בירן, שהחל את דרכו כמתופף והוציא מיני־אלבום כבר בגיל 17. נוסף על האלבומים שלו, הוא כתב, הלחין והפיק שירים לאמנים רבים, השתתף בפרויקטים מוזיקליים שונים (ובהם "פסקול שלישי" של "זיכרון בסלון", שבו יצר והפיק מוזיקלית שלושה שירים), שיחק בסדרות שונות ("שעת נעילה", "ילדים ביער", "פצועים בראש") לצד סדרות נוער ("החממה", "אובוי", "פוראבר", שלהן גם כתב, הלחין וביצע את שירי הנושא), וכאמור, הוא מתחזק זוגיות מתוקשרת עם אליאנה תדהר, המכונה בפי העם "ליביאנה".
השניים גם הקימו יחד חברת הפקות, שבמסגרתה יצרו את סרט הקולנוע "הסיפור שלנו", שבו שיחקו, וכן את סדרת הרשת הקומית "אחשלירוח", שבה שיחק בירן לצד קווין רובין. נוסף על כך, הוא פרזנטור של מאצ'תונים (דלתא), ובשנה האחרונה הוכיח את כישרונו גם על רחבת הריקודים כשהגיע למקום השלישי בגמר "רוקדים עם כוכבים". בזכות השילוש הקדוש של עולם התיאטרון - שירה־משחק־ריקוד - הוא גם הגיע, בין השאר, לתפקיד ראשי במחזמר "השנה היפה בחיי" (שכתב והלחין אוהד חיטמן וביים משה קפטן) של תיאטרון הבימה, לצד רוני דלומי.
"אני מאוד אוהב לשחק, ואחרי 17 שנה במקצוע אני יכול לתת לעצמי את הטייטל שחקן", הוא אומר. "אני לא הולך בתלם. כלומר, לא למדתי מוזיקה ומשחק בבית ספר אלא בדרכי, ואני חושב שעכשיו המוזיקה תקבל יותר מקום. זה גלגל: פעם היא למעלה ופעם למטה, בהתאם למה שהנשמה זועקת".
כעת, בכל אופן, הגיע זמנו של האלבום החדש, "דרכו של עולם" (יוצא רשמית ב־21.5) שהוטען במשמעויות חדשות בעקבות המלחמה. יש בו עשרה שירים, שאותם כתב, הלחין והפיק מוזיקלית, לצד שיתופי פעולה עם פאר טסי, תמיר גרינברג, גיא מזיג ואלון עדר. את שיר הנושא, "דרכו של עולם", שייצא יחד עם האלבום, הוא כתב והלחין עם טסי ועם איתן דרמון, כשעל הגיטרה מנגן אלון עדר.
"האלבום הזה הוא הגשמת החלום של לי בן ה־16. המתופף שפתח הופעה ולא ידע מי יבוא לשמוע את המוזיקה שכתב עם דוד שלו", הוא מספר. "יש בו המון נגינה לייב שנותנת כבוד למוזיקה שגדלתי עליה - פיל קולינס, הביטלס, סטיבי וונדר וג'ף באקלי".
לבירן יש גישה מעניינת בנוגע לקריירה המוזיקלית שלו, ובעיקר לקשר שלה עם עידן הפייק ניוז והרשתות החברתיות, שנוטה להעצים הצלחות וכישלונות. "אני לא חי בתפיסה של פסגות שכל הזמן יש לשאוף אליהן, אלא מאמין שאני בדרך, עם עליות ומורדות", הוא אומר. "הפסגה היא אצלי בפנים, והיא לא קשורה לעבודה שלי. הפסגה מבחינתי היא כשאני מרגיש שאני מצליח לתת את כל כולי למשפחה שלי, אף שמוזיקה בהרבה מובנים היא האהבה הראשונה שלי.
"מוזיקה היא משהו שמימי. זה הג'אם שלך עם אלוהים, יומן המסע הכי אינטימי שלך. לכן, חשוב לי להיות אמיתי עם מוזיקה. אני כל הזמן שואל את עצמי אם אני מספיק אמיתי, וכשאני מרגיש שאני לא, אני מוותר. הצלחה מסחרית היא לא משהו שמעניין אותי. זה רק נחמד כי זה יכול להגיע ליותר אנשים".
זה גם כסף.
"נכון, אבל זו לא הסיבה שאני במוזיקה. המטרה שלי היא לעשות אותה מכל הלב. זה לא מודל כלכלי. לפני כמה שנים הרגשתי שפתאום נכנסות לי מחשבות זרות לתוך החדר של 'האם זה יעבוד?', 'איך יגיבו?' חישובים של מה יהיה אם אוציא את השיר ואם לכוון למשהו טיפה יותר מסחרי, אבל ברגע שהרגשתי את זה - עצרתי.
"היתה לי פעם שיחה עם עידן עמדי ועלתה השאלה 'אם לא היית יכול להיות מוזיקאי, מה היית?' היו כאלה שאמרו שהם לא יוכלו להמשיך, אבל עידן ואני אמרנו, בלי לתאם גרסאות, 'אז נהיה משהו אחר'. אתה תמיד יכול לשיר לעצמך בחדר"
"הפסקתי לעשות מוזיקה במשך כמה חודשים, עד שהגיע יום הולדת 30 ואליאנה קנתה לי תוכנת הקלטה. שמתי אותה בצד, אבל אז הגיעה הקורונה, לא היה מה לעשות, נכנסתי לחדר והחלטתי ללמוד את התוכנה, לימוד שמתוכו נולד האלבום הקודם ('לי', מ"כ), שבדיעבד היה המפתח לדלת שאיבדתי, שהובילה לאלבום החדש, שהוא החזרה הביתה. את רוב האלבום הקודם הפקתי בעצמי ופה את כולו. זה אולי האלבום הכי אישי שלי, כי רוב הזמן הייתי עם עצמי".
חוץ משיתופי הפעולה עם האמנים.
"נכון, וזה קצת החזיר אותי לתיכון, למתופף שבי, שרק רצה לנגן עם חברים וליהנות מהחדווה שיש למוזיקאים ביחד. את שיר הנושא של האלבום כתבתי עם פאר (טסי, מ"כ) ואיתן (דרמון, מ"כ), וזה בכלל לא היה אמור להיות שיר שלי. הייתי אצל פאר בסשן בבית כדי לכתוב לו שיר, אבל כשניגנתי ושרתי לו אותו הוא קטע אותי ואמר 'זה נורא יפה, אבל אתה תשיר את זה, זה שלך'.
"זה היה רגע של נדיבות מאוד גדולה. השיר, שהוא גם שיר הנושא, נקרא 'דרכו של עולם', ולא סתם. הרגשתי שאני מתגעגע לנדיבות הזאת. תמיר גרינברג, גיא מזיג ואלון עדר, שגם משתתפים באלבום, הם חברים טובים שלי".
שש עיניים
באלבום, שאותו הוא מגדיר כיצירה החשופה ביותר שלו, יש לא מעט שירים על אהבה, יחסים וזוגיות, אבל לדבריו חלקם לא עוסקים באהבה של גבר לאישה אלא של אדם לאדם.
"בשיר 'דרכו של עולם', למשל, אני לא כותב על אהבה זוגית. איתמר מאירי, מחבריי הטובים ושותף בדרכי המוזיקלית, אמר לי 'כתבת המון שירים על אהבה, אולי תנסה לכתוב על משהו אחר?', והרגשתי שזה תרגיל מעניין ויצא לי השיר הזה, שמדבר על היחסים שיש לי עם המקצוע, עם החיים ועם אמונה.
"זה שיר שבא ממקום פנימי שכולנו חווים את העולם דרכו. אני כותב 'וזה לא מקורי אבל לא נסבך, כי האושר רחוק כמה שלא תלך'. זה האושר שאני מחפש, ואני יודע שזה מה שכולם מחפשים. אני בדרך, כולנו בדרך. האושר זה להיות בדרך".
"אליאנה ואני ציונים פטריוטים. אם הייתי חי עכשיו בעידן שלפני קום המדינה, הייתי בא לפה להקים מדינה. השיח הוסט לאזור הלא נכון. הרי לא באנו לכאן כדי לבנות את הצבא החזק בעולם, זה הבק־אפ. באנו כי רצינו להקים מקום וחברה למופת"
שיר שדווקא כן מתייחס לזוגיות שלו ולאישה שאיתו הוא "עכשיו כשאת בבית", הכולל משפטים כמו "זה לא סוד שגם אנחנו בתקופה יותר קשה, תעצרי, תנשמי, כי עכשיו כשאת בבית...". "אני נשוי לאישה קרייריסטית", הוא צוחק. "יש תקופות, נניח בפסטיגל, שאליאנה לא בבית כמעט חודשיים, ובזמן הזה כתבתי את השיר. זה שיר של מישהו שמחכה בבית לאשתו.
"בגדול, זו באמת תקופה יותר קשה כי אנחנו עייפים וכמעט לא מתראים. אהבה באמת זה לא רק לדעת לאהוב כשאתה קרוב ויכול לגעת, אלא גם כשאתה לא קרוב ולא יכול לגעת, אז כתבתי את המילים 'שם לך שיר בסלון, בא לך סלואו, אור ירח בחלון, שנינו צמוד, כבר נגמר היום'".
איך אליאנה הגיבה לזה?
"היא מאוד אוהבת את השיר הזה. היא אומרת לי שמרגש אותה שהיא לא גרה עם זמר אלא עם אדם שהוא אמן, שכותב את החיים שלו. פתאום זה נותן איזו מראה על עצמך. נראה לי שזה ריגש אותה שבזה אני מתעסק, שאני כותב שירים כי אני מתגעגע אליה.
"אחד הדברים הכי חשובים בין בני זוג הוא לדעת שאתה במחשבות עליה או עליו גם כשאתם לא ביחד. אני חושב שמה שמרגש את אליאנה, מעבר לזה שהיא יכולה להתחבר לשיר כזה או אחר, זה לדעת שהחצי השני שלה חושב עליה באמת. גם כשהוא בעבודה או יושב ושותה קפה עם חבר".
כשבירן מדבר על תדהר, קשה לפספס את העיניים המחייכות ואת הלב המתרחב. "המשפחה היא מהות חיי", הוא מכריז. "כל דבר אחר יכול להתחלף מבחינתי. אם היית אומרת לי שאני לא יכול לעשות עוד מוזיקה, הייתי אומר לך שכנראה יהיה לי מורכב כמה ימים, אבל הדבר הכי חשוב לי עדיין יהיה המשפחה.
"היתה לי פעם שיחה עם עידן עמדי, שאני מאוד אוהב. עמדנו בצד באיזו חתונה, אני לא יודע אם הוא זוכר את זה, ועלתה השאלה 'אם לא היית יכול להיות מוזיקאי, מה היית?' היו כאלה שאמרו שזה יהפוך את עולמם והם לא יוכלו להמשיך, אבל עידן ואני אמרנו, בלי לתאם גרסאות, 'אז נהיה משהו אחר'. אתה תמיד יכול לשיר לעצמך בחדר".
"לפני כמה שנים הרגשתי שפתאום נכנסות לי מחשבות זרות של 'האם זה יעבוד?', חישובים של 'מה יהיה אם אכוון למשהו יותר מסחרי?'. אבל ברגע שהרגשתי את זה - עזבתי. הפסקתי לעשות מוזיקה במשך כמה חודשים"
אליאנה הודיעה שאחרי שנים שבהן כיכבה בפסטיגל, בשנה הבאה היא לא תשתתף בו.
"נכון. כשאליאנה נכנסה להיריון היא סיפרה לי שהמשאלה שלה ביום ההולדת הקודם, בשנה של הפסטיגל, היתה לא לעשות את הפסטיגל הבא כי היא תהיה בהיריון, וברוך השם זה התגשם".
איך אתה מסתדר עם תדמית ה"פאוור קאפל" שיש לכם?
"אני לא מתייחס בשום צורה לעניין התדמיתי. אני מודע אליו, אבל זה משהו שהבחוץ עושה. מבפנים לא השתניתי בשום צורה מהרגע שהתחלתי. אני עדיין מקבל החלטות על בסיס אותם הערכים והעקרונות, רק שעכשיו אני פשוט מתחשב באשתי. לא בחצי השני של הפאוור קאפל, אלא באשתי".
"כשהייתי בן 14 אמרתי 'למה אני מדבר עם מישהו רק כשאני צריך ממנו משהו? לא חינכו אותי ככה'. אז התחלתי לדבר עם אלוהים לא רק כשאני צריך אותו. לשתף אותו, להגיד תודה. אני בדו־שיח מתמשך עם עניין האמונה, התורה, האדם"
אתם כמעט אף פעם לא מתראיינים ביחד.
"נכון, אליאנה ואני שני אינדיבידואלים. התאהבנו ובנינו בית. אנחנו אנשים מאוד פרטיים אף על פי שאנחנו גם דמויות ציבוריות. בראיונות אתה צריך לפתוח את הדברים הפרטיים שלך, אבל אנחנו מרגישים שגם ככה אנחנו מאוד פתוחים, ואנחנו רוצים להשאיר קצת דברים לעצמנו. למשל, את נבו הקטן.
"כשאני לא איתו, אני מרגיש שאני מפספס דברים", הוא אומר. "אני חווה עכשיו את הדברים שאני עושה דרך העיניים שלו. הוא המראה שלי. זה מקום שבו אתה לא יכול לחרטט את עצמך. זה עוד זוג עיניים.
"אני מסתכל על עצמי היום בשש עיניים - שלי, של אליאנה ושל נבו. אלה האנשים היחידים שמעניין אותי איך הם רואים אותי. הם צדדים בתוכי".
maya19.10@gmail.com
סטיילינג: לימור ריחנה, איפור: רוני עובדיה, שיער: אלמוג כהן
