"אם לא אנחנו אז מי יהיה כאן?": לוחמי חטיבת אלון משחזרים את הקרבות הקשים מול חיזבאללה
"סבתא שלי, שורדת שואה בת 90, אמרה לי 'וואו, זה כל כך קשה מה שעברתם'" • בספר "צו 8: לבנון", לוחמי הנח"ל רס"ן (מיל') יואב וינטרוב ורס"ר (מיל') חגי שטרן ויתרו על סיפורי הגבורה - כדי להתמקד ב"אנשים שעזבו הכל והגיעו"
, עודכן
0השמעה
סאם אביב, הקשר של גל הסמג"ד, רץ לעבר לנדאו, הקשר של דגן. "תקשיב אחי, בוא נתחלף. לך לגל, אני הולך לדגן". "מה?" שאל לנדאו. "מה פתאום? אני הקשר של דגן". "לנדאו, לך יש ילדים קטנים, אני רווק, אין לי כלום. אני לא מוכן שיקרה לך משהו". "סאם, נשמה, אני לא היחיד פה עם ילדים", אמר לנדאו. סאם אחז בכתפיו, מסתכל לו ישר בעיניים. "סתום ת'פה, ולך לגל". (מתוך "צו 8: לבנון")
"אם במקרה למישהו יש ספק - אנחנו ננצח", כך אמר לחייליו רס"ן (מיל') יואב וינטרוב, סגן מפקד הפלוגה, בזמן שעלו על ציוד בימ"ח לפני כמעט שלוש שנים. בתוך הכאוס שמדינת ישראל דיממה לתוכו באותם ימים ראשונים לאחר הטבח בעוטף עזה, המילים נשמעו כמו משהו בין טירוף להזיה, אבל עבור לוחמי המילואים שעזבו את הבית לקראת חודשים ארוכים של לחימה, הן היו גם משהו להיאחז בו.
את קריאת הקרב שלהם, את המשפחות שהשאירו מאחור, את הקרבות שניהלו אחר כך בכפרי חיזבאללה וגם את החברים שנפלו, הוא וחברו לחטיבת המילואים אלון 228, רס"ר (מיל') חגי שטרן, קשר מ"פ, מתארים בספר המרתק שכתבו, "צו 8: לבנון", בהוצאת ידיעות ספרים.
אני פוגשת את השניים במלון במרכז הארץ, שאליו הגיעו לטובת ימי עיבוד לאחר עוד שלושה חודשי מילואים. בזמן שישראל עסוקה בעומק הקרבות הפוליטיים לקראת מערכת הבחירות, הם מהווים תזכורת לכך שלפחות בשלושה גבולות עדיין מתקיימת שגרת לחימה. "בואי נודה באמת", אומר לי רס"ן וינטרוב, "זה לא נהיה יותר פשוט, אבל יש תחושת שליחות ומשמעות. אם לא אנחנו - אז מי יהיה כאן?
"לא מתרגלים לזה, להפך, אבל בסוף אנחנו מבינים את המשמעות. זו המשימה שלנו וזה תורנו - גם אם התור שלנו מאוד־מאוד קשה. בסבב הראשון היתה לי שיחה עם מישהו שנלחם במלחמת יום כיפור, והוא אמר לי: 'תשמע, אתם עכשיו הרבה יותר זמן בחזית ממה שאנחנו היינו אז'".
"פעם, באחד הסיורים שלי, המשתתפים אמרו לי: 'תגיד, כמה אפשר?'", משתף שטרן. "כששואלים אותי את השאלה הזאת, אני חושב רגע על סבא רבא שלי, שהיה חי בגרמניה. אם היו אומרים לו: 'תשמע, הנין שלך הולך לחיות במדינת ישראל, מדינת היהודים, הארץ שחלמת עליה, והוא הולך לשרת בצבא ולהגן על המדינה הזאת, אבל הוא יעשה המון מילואים' - כנראה הוא היה קונה את זה. אז גם אני קונה את זה".
וינטרוב: "סבתא שלי - שורדת שואה בת 90 - קראה את הספר, ותוך כדי הקריאה היא אמרה לי: 'וואו, זה כל כך קשה מה שעברתם. אתם כאלה גיבורים'. גם תוך כדי התהליך של כתיבת הספר היא כתבה לי הרבה הודעות על זה, ואני חושב לעצמי: 'את שרדת את השואה! בסדר, עברנו דברים קשים מאוד - אבל את עברת דברים יותר קשים'".
"משהו להיאחז בו"
"לירון עדיין לא הכין את שמות כל חיילי הפלוגה שלו, כשבאמצע הלילה אסף את כולם לתדריך לקראת היציאה. החבר'ה התקבצו סביבו, עייפים ונרעדים מרוב היום. חלקם הגיעו ממסיבת הנובה, אחרי שנמלטו ממאות מחבלי החמאס שפשטו על האתר. 'אני לא יודע מה הולך לקרות בשעות הקרובות', אמר" (מתוך הספר)
הספר מגולל לא רק סיפורי קרבות, אלא גם ובעיקר סיפורי יום־יום של החטיבה הצפונית מגבול לבנון - החל מהשנה הראשונה למלחמה, אז הם היו בקרב הגנה מייגע תחת מתקפות חיזבאללה, ובדגש על מבצע חיצי הצפון, כשהם נקראו שוב, הפעם כדי להילחם בחיזבאללה מעבר לגבול. זהו גם סיפורם של 12 הנופלים מהחטיבה, שהם נושאים איתם מאז. בעצם, אלו סיפוריהם של עשרות אלפי לוחמי המילואים, בכל החזיתות, בכל שנות המלחמה שהחלה באותו יום ארור, 7 באוקטובר 2023.
"אני ממש זוכר את הטירוף שהיה ברגע שהבנו שקורה משהו נורא בדרום, ואת ההבנה שהתפקיד שלנו עכשיו הוא לוודא שזה לא ממשיך צפונה, שאנחנו עוצרים את זה", מספר וינטרוב. "הגענו לשם לתוך כאוס מוחלט, אבל עם שיעורי התייצבות מטורפים, וזה ממש הפיח בכולנו רוח של תקווה. באמצע הלילה התכנסנו כל הפלוגה, 100 חיילים. הסתכלתי על הפנים של כולם, והבנתי שאני חייב לתת להם משהו להיאחז בו בתוך המצב החרבנה".
שטרן: "אם היו אומרים לסבא רבא שלי שחי בגרמניה 'הנין שלך הולך לחיות במדינת היהודים, לשרת בצבא ולהגן על המדינה הזאת, אבל הוא יעשה המון מילואים', כנראה הוא היה קונה את זה - אז גם אני קונה את זה"
שטרן: "אני לא הייתי באירוע בכלל. הייתי מנותק לגמרי, עם טלפון כבוי. רק במוצאי השבת, כשפתחתי את הטלפון, גיליתי מה קרה והגעתי לימ"ח עם תחושות ממש־ממש קשות".
וינטרוב: "ב־7 באוקטובר ובחודשים שלאחר מכן כולם היו עם הפנים דרומה. רק שם. אני זוכר איזו פגישה עם אחת האימהות בגן של הילד שלי, כשיצאתי הביתה פעם אחת אחרי כמה חודשים במילואים, והיא אמרה לי: 'אה, אתם בצפון, לא קורה שם כלום, אתם לא כמו אלה בדרום' - אבל אכלנו שם חרא. עבדנו מאוד קשה, ועוד יותר אחר כך, כשנכנסנו פנימה, והקרבות הקשים שהיו לנו שם שינו את המציאות לגמרי.
"אחרי שיצאנו מהקרב הקשה בכפר עייתרון, שבו נפלו שישה מהגדוד שלנו, נסענו באוטובוס והיה שקט מקפיא, שקט שאי אפשר לתאר במילים. זו היתה הפעם הראשונה שבאמת הפנמנו מה קרה לנו. הסתכלתי שמאלה וראיתי שאין בטונדות לאורך הכביש - בטונדות שבמשך שנה היו שם כי היה איום נ"ט על תושבים שגרים ביפתח וברמות נפתלי.
"אמרתי לחיילים, וגם לעצמי: 'תסתכלו רגע שמאלה - אתם זוכרים שכשנכנסנו לפני שבוע היו פה בטונדות? עצם זה שנכנסנו פנימה, נלחמנו, הוצאנו אמל"ח, חיסלנו מחבלים ועמדנו במשימה שלנו - המשמעות של זה היא שעכשיו תושבי הצפון יכולים לחזור הביתה'".
בחודשים שאחרי חיצי הצפון, שטרן, מדריך טיולים באזרחות, לקח את מטייליו לראות בעיניים את המציאות השונה. באחד מהסיורים הוא נכנס ליפתח, ויחד איתו שיירות מכוניות של תושבים שחזרו הביתה. "אני זוכר את ההתרגשות שהיתה לי", הוא מספר. "אני עם קבוצה של אנשים שבאו לשמוע את הסיפור, ואני רואה את המכוניות - וזה אנחנו, בזכותנו הם חזרו. זו באמת תחושת סיפוק מאוד גדולה.
"אני מרגיש שהספר הזה הוא לא רק על החטיבה - הוא גם על רוח המילואים. החטיבה שלנו היא אחת מעוד חטיבות מילואים, ובסוף הרוח היא אותה רוח. לא משנה אם אלון או אלכסנדוני או כרמלי - זו אותה גבורה, זו אותה מסירות. מבחינתי, הספר הזה מוקדש למילואימניקים. כבר בתחילת העבודה שלנו עליו אמרתי ליואב שאני רוצה שבן אדם יקרא את זה ותעבור לו צמרמורת בגוף, שיזיל דמעה, שיבין איזה עם יש פה, אילו אנשים יש במדינה הזאת".
להבדיל מרוב הספרים שכתבו לוחמים, אצלכם אין סיפורי גבורה גדולים.
"זה בכוונה. הגדרנו את זה ככה מההתחלה. זה לא ספר מורשת קרב. זה לא 'הוא חיפה משם והוא דילג לשם'. זו לא המטרה. זה סיפור של אנשים שעזבו הכל והגיעו".
וינטרוב: "במבצע חיצי הצפון, הגדוד שלנו איבד שישה אנשים מאוד־מאוד יקרים לנו, חברים טובים של כולנו: עמית חיות, אליאב אביטבול, שאול מויאל, גלעד אלמליח, גיא שבתאי והרב אבי גולדברג, שהיה דמות משמעותית לכל הגדוד. אני זוכר את הרגעים האלה, שאני יושב שם בנקודה של איסוף הפצועים וחושב על אשתו של הרב אבי ושמונת הילדים שלהם. במקרה הייתי אצלם בארוחה משותפת כמה שבועות קודם לכן עם אשתי והבנות - והנה, עכשיו אני יושב שם ואני יודע שהוא מוגדר נעדר, ובבית לא יודעים מה קורה".
וינטרוב: "עצבן אותי מאוד השיח המפלג הזה. בדרך הביתה אתה מדליק רדיו, ומבין שיש אנשים שיושבים בבית, ומדברים כמו שהם מדברים. כשהייתי פוגש אותם, הייתי אומר: אם היית חי עם האנשים האלה, 'השמאלנים האלה' או 'הימנים האלה', שומר להם על הגב - לא היית מדבר ככה"
אך היריעה שפורסים וינטרוב ושטרן בספרם היא רחבה יותר מסיפורי הגבורה והכאב של החטיבה הצפונית. "בסופו של דבר עשינו משהו סופר־משמעותי למדינה, לביטחון של תושבי הצפון ושל המשפחות שלנו", אומר וינטרוב. "כשיצאתי מהבית לפני התמרון, אשתי אמרה לי: 'תחזירו את החברים שלנו הביתה' - חברים שגרים על הגבול, שהיו מפונים. בסוף, מאחורי כל המלחמה הזאת עומדות משפחות ועומדים אנשים, ואני חושב שמגיע להם שהסיפור שלהם יסופר. לא רציתי שזה יישאר כמו איזה סיפור כזה שאחרי תקופה כולם ימשיכו ממנו לדבר הבא".
"בכיתי כל הדרך"
"יניר קטע את מפקדו בתוקף, ידו הימנית חובטת בנשק, 'מה אכפת לי שמישהו צריך לעשות את זה – למה דווקא אנחנו? אנשים פה עשו כמעט 200 ימי מילואים, בשביל מה בדיוק? למה הם חיכו כל כך הרבה זמן על הגבול, כמו ברווזים במטווח של חיזבאללה? תהפוך שולחן, תגיד למלכה שאם הוא לא מכניס אותנו יהיו פה סירובי פקודה – חצי גדוד ילך הביתה'". (מתוך הספר)
טרם היציאה למבצע חיצי הצפון, בצמרת צה"ל הוחלט לא להכניס את החטיבה פנימה, אלא להשאיר אותה בהגנה. וינטרוב ושטרן מתארים בספר את הכעס של אחד המפקדים, אחרי שסא״ל דןדן (דן סוריאנו), מג״ד 9308, הסביר לו שכך גם ייחסך מהם מחיר הקרבות, והוא ענה לו: "אם המלחמה תיגמר והגדוד לא ייקח חלק - זה לא מחיר שאתה רוצה לשלם".
"לזה אנשים חיכו", מסביר שטרן. "לזה התאמנו מאז 2011, ואחרי שנה בקרב הגנה, כשאתה מתוסכל ורק מחכה - עכשיו מחליטים לא להכניס אותנו? ברור שהחיים הם המחיר הכי כבד שיש, אבל בסוף, כשאתה לוקח את קבוצת החיילים הגדולה הזאת ואומר להם 'נסתדר בלעדיכם', זו פגיעה מורלית, ויש מחיר מאוד כבד לפגיעה המורלית הזאת".
בסוף נכנסתם - והיו מחירים כבדים מאוד.
וינטרוב: "אלה מחירים קשים מנשוא, אבל אני חושב שרוב הלוחמים מביאים את זה בחשבון לפני כניסה ללבנון. כשהיינו בעייתרון אחרי שחיות נהרג, התחיל שיח בין המפקדים בפלוגה, ואחד מהם אמר: 'אני הייתי צריך להיות זה שנכנס לתוך הבית, ואז אולי זה לא היה קורה'. אמרתי להם שאני חושב שגם אם עוד 200 פעם היינו אומרים לחיות 'חיות, שומע? יש מצב שאתה נכנס לתוך הבית ונתקל במחבל ואולי אתה נופל' - אני לא חושב שהוא, או אתה, או אתה, או אני היינו נותנים למישהו אחר לעשות את זה. אולי זו חשיבה לא רציונלית - אבל זה התפקיד שלנו".
שטרן: "דיברתי עם אחד החיילים של יואב שעה אחרי שהבנו שעמית חיות נפל, ואמרנו זה לזה עם דמעות בעיניים: 'עכשיו לא מתעסקים בזה, עכשיו אנחנו צריכים להיות אריות. נבכה כשנצא'. אני זוכר שלקחתי את הרכב ונסעתי לשבעה של הרב אבי בירושלים, ומישהו ביקש להצטרף אלי לנסיעה. אמרתי לו: 'אחי, אני צריך את הנסיעה הזאת לבד'. עד אותו רגע לא היה לי בכלל זמן לבד לעכל. הייתי צריך את הנסיעה הזאת. פשוט בכיתי כל הדרך".
חיות המפקד והחבר לא נשאר שם רק בלבנון, בקרב ההוא שממנו לא חזר. בזמן המלחמה, וינטרוב ושטרן הביאו לעולם שני ילדים הנושאים את זכרו בשמם. לבתו של וינטרוב קוראים עדן עמית, ולבנו של חגי קוראים עמיחי (עמית חיות; שא"כ). המשפחה של חיות היא כיום גם המשפחה שלהם, והקשר שנצרב בדם הפך להיות חיים שנמשכים, במובן הכי פשוט - צחוק של ילדים אחרי 7 באוקטובר.
שטרן: "מול חיזבאללה, אני חושב שחד־משמעית כן, ניצחנו. גם אחרי מלחמת ששת הימים עדיין היה צבא מצרי, ירדני וסורי, אבל אף אחד לא יגיד שלא ניצחנו בששת הימים. ברור שניצחנו. גם עכשיו, מול חיזבאללה, קרענו להם את הצורה"
את הקטעים שהם כתבו על הנופלים, עם המחשבות האחרונות והרגעים האחרונים בבית, הם העבירו לאישור המשפחות. באחד הקטעים הם מספרים על גלעד אלמליח ז"ל ועל הקשיש שדאג לו בכל יציאה, ובקטע אחר על סידור החשבונות בבית של שאול מויאל ז"ל.
"שלחנו את הקטע על שאול, הנופל המבוגר ביותר שלנו, לאשתו, סמדי", מספר שטרן. "היא אמרה לי משפט שטלטל אותי: 'גם אם הייתי יודעת ששאול היה נופל, הייתי שולחת אותו עוד פעם, כי זה מה שהוא היה צריך לעשות'. עכשיו, מדובר בבן אדם בן 47, אב לעשרה. הוא לא היה חייב להיות שם".
כשמדברים בתקשורת על לבנון, מתייחסים בעיקר למבצע הביפרים ולחיסול נסראללה. הקרבות שלכם, החי"רניקים, קצת נדחקים.
וינטרוב: "תמיד זה ככה. אין לנו את ההילה של חיל האוויר או של יחידות מיוחדות כאלה ואחרות, אבל בסוף אנחנו יודעים שהוצאנו שבע־שמונה משאיות אמל"ח רק מכפר אחד קטן, ושהוצאנו בידיים את השבוי הראשון של חיזבאללה מתוך פיר. אבל כן, יש רגעים שאני אומר 'וואלה, מה הם מתפלצנים?'"
שטרן: "בהרצאות שיואב ואני עושים על המלחמה, השאלה שחוזרת על עצמה כמעט תמיד היא 'למה מכניסים אתכם ולא מפציצים הכל מהאוויר?'. לפני התמרון הקרקעי השאלה הזאת ישבה גם אצלי, אבל אחרי שנכנסנו פנימה עם המגפיים של החי"רניקים, פתאום הבנתי שעם כל הכבוד לכל חיל האוויר, למוסד ולשב"כ - שעושים עבודה מדהימה - בלי רגליים על הקרקע זה לא עובד.
"בסוף צריך לעבור רחוב־רחוב, סמטה־סמטה, בית־בית. זה בלי ההילה שדיברת עליה, אבל אני יודע שאני עושה את העבודה השחורה הקשה, שבלעדיה זה פשוט לא יעבוד באמת".
וינטרוב: "כל בית שם יכול להיות מוצב או עמדה, וההבנה הזאת התחדדה לי כבר בבית הראשון או השני שנכנסנו אליו בכפר בלידא. בבית הראשון היו שני כלי נשק - בסדר, באהלן־אהלן. בבית השני ראיתי דף צביעה שמאוד הזכיר לי את הבנות שלי, אבל לא של חד־קרן או של אנה ואלזה, אלא של נסראללה. צבוע בוורוד, עם מדבקות, הכי חמוד שיש. בבית הזה היה גם פוסטר ענק של סולימאני, ומתחת למיטת נוער היו טילי נ"ט. בבית אחר מצאנו עשרות ארגזי פגזים, תיקים מזוודים עם קלאצ'ים, רימונים, קסדות ווסטים עם שמות. מהנקודה הזאת את גם רואה את יפתח, ומבינה מה היה יכול לקרות אם לא היינו נכנסים".
אין ימין ושמאל
"אט־אט ז'אבו ראה שהעייפות מתחלפת במבטים נחושים; אחד החיילים החל למחוא כפיים, ואז עוד אחד, ועוד אחד, ולבסוף כולם הצטרפו. לאחד שמחיאות הכפיים דעכו יצא ז'אבו מחדר התדריכים, יודע שאמנם בשיחה אחת אי־אפשר לשנות הכל – אבל אפשר להתחיל שינוי". (מתוך הספר)
הספר לא נוגע בפער שבין החברות וההקרבה בשירות המילואים לבין השבר הפנימי בחברה הישראלית, אבל בהחלט מייצג נאמנה את תחושת החממה שעוטפת את הלוחמים. יש בו את הגעגוע לבית, ואת ההחלטה לעזוב טיול, אישה ומשפחה ולחזור שוב ושוב אל הגדוד. יש בו ערבי שבת וחג, ויש את צילום האולטרה־סאונד הראשון שנשלח בהודעת ווטסאפ לאבא בחזית. אני שואלת את וינטרוב אם באמת שום דבר מהימין־שמאל שלנו לא זולג אליהם. "לא", הוא פוסק נחרצות. "היו חודשים ארוכים שבהם אף אחד פשוט לא דיבר פוליטיקה בפלוגה".
שטרן: "גם היום זה רק בקטנה וברוח טובה, בלי כל האמוציות שיש באזרחות".
וינטרוב: "היו רגעים, במיוחד בסבב הראשון, שמאוד חששתי לחזור, כי בסוף צריך לחזור הביתה, אבל עצבן אותי מאוד השיח המפלג הזה, ההרגשה שאנחנו חוזרים אחורה. כבר בדרך הביתה אתה מדליק רדיו, ומייד מבין שיש אנשים שיושבים בבית, באמת לא עושים כלום, ומדברים כמו שהם מדברים. כשהייתי פוגש אותם, הייתי אומר: אתה מדבר ככה כי אתה לא יודע מה זה לעשות מילואים, אתה לא יודע מה זה לתת מעצמך. אם היית חי עם האנשים האלה, 'השמאלנים האלה' או 'הימנים האלה', יום־יום, ישן איתם, שומר להם על הגב - לא היית חולם לדבר ככה".
וינטרוב: "אין לנו את ההילה של חיל האוויר או של יחידות מיוחדות כאלה ואחרות, אבל בסוף אנחנו יודעים שהוצאנו שבע־שמונה משאיות אמל"ח רק מכפר אחד קטן, ושהוצאנו בידיים את השבוי הראשון של חיזבאללה מתוך פיר"
ובאמת, בזמן שבחדרים הסמוכים אלינו יושבים עשרות חיילי מילואים שהדבר היחיד שחשוב להם זה העובדה שהם הגיעו שוב השנה לשלושה חודשי מילואים כדי שנוכל לחיות כאן - נוצרת תקווה, שזורה באמונה שהטובים שבינינו יגנו גם על הארץ פנימה ברוחם. זה מה שמקבלים כשקוראים את הספר הזה.
"כתבנו את זה כדי שיידעו שיש בחזית, במילואים, את האנשים הכי טובים במדינת ישראל", מסביר וינטרוב. "שזאת זכות להיות במילואים ולהיות חלק מהאנשים האלה. באמת יש פה אנשים מכל קצות החברה הישראלית. אם הפוליטיקה היתה מורכבת מהאנשים האלה, מהמשפחות האלה - הכל היה נראה אחרת".
והוא יודע על מה הוא מדבר. בחיים שלפני המלחמה הוא היה איש פוליטי מאוד, מצעירי הליכוד, ואפילו יש לנו היכרות אישית ממסדרונות הכנסת. "אני חושב שבשורה התחתונה, פשוט מבינים שיש על מי לסמוך כאן", מוסיף שטרן. "שגם ברגעים הכי קשים - יש את האנשים שיגיעו תמיד ויעשו את מה שצריך".
שלוש שנים אחרי - ניצחנו?
וינטרוב: "בהרבה מובנים ניצחנו, כן".
שטרן: "מול חיזבאללה, אני חושב שחד־משמעית כן. גם אחרי מלחמת ששת הימים עדיין היה צבא מצרי, ירדני וסורי, נכון? פגשנו את זה כמה שנים אחר כך. אבל אף אחד לא יגיד שלא ניצחנו בששת הימים. גם עכשיו, מול חיזבאללה, קרענו להם את הצורה. הם לא אותו ארגון, לא מתקרבים ליכולות שלהם, ואנחנו שולטים בכל השטח שלהם. זה חד־משמעית ניצחון".
וינטרוב: "זו התחושה שיצאתי איתה כבר אחרי חיצי הצפון, אבל היום היא מתחדדת, בטח בצפון. עדיין יש שם אויב, אבל עכשיו אנחנו מדברים על נורמליזציה עם לבנון - שזו הזיה - ונכנסים לסוריה באהלן־אהלן. אני לא יודע ניצחון מוחלט - אבל ניצחון יש. החלום שלי הוא לשתות בירה בביירות".
שירית אביטן כהן
כתבת מדינית ופרשנית פוליטית. נולדה וגדלה בשדרות. נשואה ואם לשלושה ילדים, כיום תושבת ירושלים. בעלת תואר ראשון במדעי המדינה ותקשורת ותואר שני ביחסים בין לאומיים מאוניברסיטת בר אילן. החלה את דרכה בתקשורת בעיתון מקור ראשון כעורכת תוכן ולאחר מכן ככתבת חינוך. במקביל שימשה כראש דסק באתר החדשות NRG ובהמשך מונתה לכתבת פוליטית, תפקיד אותו נשאה בשנים האחרונות במקור ראשון ובהמשך בגלובס תוך סיקור חמש מערכות בחירות תכופות. כיום מסקרת את התחום המדיני עבור ישראל היום וכן כפרשנית פוליטית.


