חזרתי למערכת והודעתי שאין כתבה. שאלו, בצדק: "נסעת פעמיים לפתחת ניצנה שבנגב, מרחק של מאות קילומטרים - ועכשיו אתה אומר שאין?". "רציתי להיות בטוח", ניסיתי להישמע אמין וביקשתי להחליף נושא. "בואו נחפש משהו במקום, אולי העגל בעל שני הראשים שנולד בצפון, או הסודני שהתגייר והפך לרב?".
במערכת שמו לב לזיעה הקרה ולמצמוצים בעין ימין. בסוף נשברתי. הודיתי. רציתי לשמור את פיסת הארץ המדהימה רק בשבילי, ולא לשתף את כל עמך ישראל בתגלית. לא רוצה שתקלקלו את המקום עם טיולי קריוקי ושיירת משפחות בחופשים. אסור שזה יקרה. מתי נסעתם 30 קילומטר בכבישי ארצנו, באמצע היום, וכל מה שעבר אתכם זה מכונית פרטית אחת, משאית קירור, ג'יפ צבאי וחרדון? באחריות, אין דברים כאלה.
על כביש 10, שמגיע מקיבוץ כרם שלום שבעוטף עזה ועד צומת סיירים, כ־40 ק"מ מאילת, בטח שמעתם, אבל סיכוי גדול שרובכם לא ביקרתם בו - גם בגלל הריחוק הגיאוגרפי וגם כי במשך שנים הוא היה סגור בשל סוגיות ביטחוניות וחשש מפיגועים, כמו זה שהיה במתקפת הטרור בקיץ 2011, אז מחבלים מצרים רצחו שמונה אזרחים ישראלים בסמוך לגבול.
בחודש מאי האחרון החליטו בצה"ל לפתוח בהדרגה את הכביש, שאורכו 182 ק"מ. הקטע מניצנה לאילת נפתח מימי חמישי עד ראשון משעות הבוקר ועד אחר הצהריים, ובינתיים הוא יהיה פתוח רק בסופי שבוע.
המקטע השומם שביקשתי לנכס לעצמי, זה שמוביל מאזור מעבר ניצנה לדרום עוטף עזה, או יותר נכון למושב בני נצרים, פתוח מדי יום מ־8 בבוקר ועד 4 אחר הצהריים. אני כבר מזהיר: אם אתם עירוניים שנעזרים בדרך כלל בווייז כדי לפלס דרך, כנראה תפספסו אותו.
כשאנחנו מגיעים לאזור מעבר ניצנה, הכניסה הראשית לכביש סגורה על מנעול ושני החיילים בשער מתפלאים. "זה שטח צבאי", הם מודיעים, ומחזירים אותנו לפקקים של המרכז. מוזר. יום לפני שהדרמתי אמרו לי מפורשות שהכביש פתוח. ואז, בהוראות הנסיעה, אני שם לב שמדובר בכלל בכניסה דרך השטחים החקלאיים של מושב באר מילכה הסמוך.
גבעת חלפון 2026
המושבים כמהין ובאר מילכה, הצמודים לשמורת הטבע חולות עגור, הם באמת סוף העולם שמאלה. מי שבחר להתיישב כאן הוא חלוץ אמיתי שוויתר על הנוחות לטובת ניתוק כמעט מוחלט. מדובר במשפחות מעטות שרובן מתעסקות בחקלאות - וכידוע, אין כמו עגבניות השרי שמגיעות מהאזור.
כשאנחנו מגיעים לאזור מעבר ניצנה, הכניסה הראשית לכביש סגורה על מנעול ושני החיילים בשער מתפלאים. "זה שטח צבאי", הם מודיעים, ומחזירים אותנו לפקקים של המרכז. מוזר. יום לפני שהדרמתי אמרו לי מפורשות שהכביש פתוח
כמהין זה המושב שבו התגורר רס"ם לירן אלמוסנינו ז"ל עם משפחתו. לירן, חבר צוות ביחידת לוט"ר, עזב את ביתו ב־7 באוקטובר ונסע על כביש 10 ליישובי העוטף כדי לסייע בלחימה, ונהרג בקרב בקיבוץ חולית מירי צלף. אלמוסנינו היה מאנשי התיירות הבולטים באזור, ובין השאר הוא הביא לשם את טיולי השטח וגלישת החולות. אשתו אפרת מתמקדת כיום בחקלאות, ובעיקר בדיר הכבשים שהיא ובעלה הקימו.
"לירן היה תיירן דגול", היא מספרת. "הוא היה מכוון אנשים בכביש 10, ממליץ להם לאן לנסוע ואיפה לעצור. היתה לנו אג'נדה - רצינו שאנשים יכירו את הסביבה ויבינו למה באנו ולמה חשוב שנהיה פה. שייראו את הקסם, את ההיסטוריה וגם את הקשיים".
היום את מרגישה כאן בטוחה?
"בשנים הראשונות לא נעלתי אפילו את הדלת, אבל אחרי שהיה אירוע קשה בסביבה, לירן אמר 'מהיום נועלים'. הוא היה מאוד בעניין של הביטחון והשאיר סוג של צוואה איך לשמור על המשק. כיום יש כאן מצפה של חבר'ה מארגון 'השומר החדש', שעושים שנת שירות, ויש הוראה שלא משאירים את המקום לבד. מאז 7 באוקטובר אני לא הולכת לישון לפני שאני מוודאת פעמיים שהדלת סגורה, אבל זה בעיקר בגלל הטראומה והחשש שיבואו אלי עם בשורות נוספות. באופן כללי, לא יכולתי לבחור מקום יותר בטוח עבור ילדיי. הם חיים כאן את החלום".
הכביש נפתח למטיילים, אבל מדובר באזור שאנשים לא מגיעים אליו סתם ככה. "אנחנו בדרך לשום מקום", מסביר איתי ספקטור, שעבר למושב כמהין לפני 21 שנה, וכיום מגדל שם עגבניות. "90% מהתנועה כאן עוצרת בתחנת הדלק הסמוכה".
ספקטור מנסה את כוחו גם בתיירות עם דירות אירוח, אבל אומר שמי שמגיע בימי שגרה, אלה בעיקר אנשי ג'יפים ואופנועי שטח, ובמשך השבוע הוא משכיר את המקום לעובדי צינור הגז שנבנה ליד או לאנשי השב"ס מהכלא הקרוב. "קשה להסתדר כאן", הוא מודה. "הלוואי שיבואו עוד תיירים בעקבות פתיחת הכביש".
אנחנו ממשיכים למושב באר מילכה כדי למצוא את הכניסה לכביש הנעלם. אין שילוט ואין יותר מדי אנשים שניתן לשאול. מהכיוון הנגדי מגיעה טסלה לבנה שמבהירה כי בהמשך השביל חסום. רגע לפני שאנחנו מוותרים, בתוך השממה, אנחנו רואים רכב ובתוכו חייל. הוא אומר שהוא אכן בדרכו ליישובי העוטף והכניסה קרובה - אבל מבהיר שלא בטוח שלנו, האזרחים, ייתנו לנסוע אחריו.
בסמוך למוצב "מפגש" של חטיבת פארן, לא רחוק מבאר מילכה, באזור שנראה כמו מבוא ל"גבעת חלפון 2026", אנחנו מאתרים שער צהוב. קצינה מגדוד החי"ר המעורב ברדלס מבקשת פרטים מזהים, ומצלמת את מספר הרכב כדי לוודא שאם נכנסנו, בסוף גם נצא. היא מתדרכת שבמקרה של אירוע פח"ע ניצמד לבטונדות הפזורות לאורך הציר, ובמקרה הצורך נמתין לצבא שיבוא לחלץ.
ההוראות כוללות איסור הטסת רחפנים ויצירת קשר עם החיילים המצרים בסביבה. לפני שאנחנו ממשיכים, הקצינה מאחלת לנו בהצלחה. באחריות - אין עוד כביש כזה.
השער נפתח, ואנחנו נוסעים כמה מאות מטרים רק כדי להבין שתעינו והגענו לאזור המטווחים. אנחנו חוזרים, סוטים לשביל כורכר קטן, ואז עולים על כביש 10. רק אנחנו והאספלט פה. אני מסתובב לא מעט בכבישי ישראל, אבל כביש שומם כזה אני לא זוכר שפגשתי. קילומטרים ארוכים של נסיעה, ואין טויוטה שצופרת בעצבנות או חתול שחוצה לאיטו את הכביש.
מצד ימין אנחנו מבחינים לא פעם בעמדות צבאיות של צה"ל, שבעבר היו מאוישות על ידי מילואימניקים, ומצד שמאל ניצבות עמדות מצריות כל כמה מאות מטרים, וכל כמה קילומטרים בסיס מצרי. הם דווקא חיים שם גם היום. אמנם שורר חום קיצי, אבל השטח הפתוח מביא איתו בריזה קלה ובעיקר שקט. אנחנו עוצרים לכמה דקות כדי לצלם, שתאמינו, וממשיכים.
אחרי נסיעה קצרה אני מבחין במראה הצדדית כי מאחוריי מאיץ רכב צה"לי שעד מהרה מאותת לנו לעצור. הסמל מבקש תעודה מזהה, ושואל מה פשר התמונות שצילמנו, בתקווה שאולי יקבל צל"ש על חשיפת פרשיית ריגול חמורה. לבסוף הוא שולח אותנו לדרכנו ללא צו מעצר, ועם מחשבה באילו אמצעים צה"ל הבחין במעשינו. הרי היינו בטוחים שאנחנו סוליקו, לבד בשממה.
בסמוך למוצב "מפגש" של חטיבת פארן, באזור שנראה כמו "גבעת חלפון 2026", אנחנו מאתרים שער צהוב. קצינה מגדוד החי"ר המעורב ברדלס מבקשת פרטים מזהים, ומצלמת את מספר הרכב כדי לוודא שאם נכנסנו, בסוף גם נצא
אחרי 30 קילומטרים של נסיעה רגועה בנוף מדברי מרהיב, בכביש שכוח אל, אנחנו מגיעים למחסום צבאי ליד מושב בני נצרים, שם חיילת מוודאת שסיימנו את הנסיעה בריאים ושלמים, ומברכת אותנו לדרך צלחה. חזרה לציוויליזציה.
קצת מפתיע הסיור הרגוע. זו לא היתה הפעם הראשונה שביקשנו מצה"ל לבקר בציר. בתחילת השנה נענינו בסירוב, הסבירו שמסיבות ביטחוניות הכביש סגור, והנה, עברה כחצי שנה והדרך פתוחה לכולם. במצפור בר־לב, מעל ציר 10, הפעם בדרך המובילה מניצנה לאילת, פגשנו את אל"ם גיא בסון, מפקד חטיבת פארן, ששולטת בגזרה ואמורה לוודא שהציר יהיה נקי מאיומים.
בסון הוא גם מהאנשים שקיבלו אחריות על פתיחת הכביש למטיילים. "כשאני נותן לאזרח לעלות על הציר, אני משקיע כסף, משאבים וסד"כ", הוא מסביר בעודנו משקיפים על הנוף היפה. "זה לא אירוע פשוט. אני מזכיר שהיו פה תקופות אלימות של ירי, ואף אחד לא רצה לקבל אחריות על חיי אזרחים. אבל אחרי 7 באוקטובר, ואחרי לא מעט מערכות שעברנו, אני מאמין גדול בלממש את הריבונות עד המטר האחרון. לא רק ציר 10, אלא כל הצירים במדינה צריכים להיות פתוחים, ובטח הנופים המרהיבים שיש בנגב. הגבול המערבי הוא חוויה שכל תושב צריך לחוות".
משהו השתנה בתחושת הביטחון?
"יש כיום לצבא יכולת לפצות היכן שצריך, ולדעתי פתיחת הציר משקמת את האמון של האזרחים בצה"ל. כמח"ט לא אקח בחיים סנטימטר של החלטה שאני לא שלם איתה. יכול לתפוס אותי כאן פיגוע שאצטער עליו, אבל כמדינה, כצבא וכחברה אנחנו צריכים להבין שפיגוע יכול לתפוס אותנו גם בתל אביב. אין 100 אחוז".
במשך שנים הגבול הזה הטיל אימה בגלל שהיה פרוץ לחלוטין. היו תקופות שבהן מבריחים חצו אותו עם גמלים והכניסו לכאן זונות, מסתננים, סחורות, סמים ואמל"ח. בשנת 2013 נבנה המכשול בגבול עם מצרים שהקשה על המבריחים, אבל לכו תשלטו על 182 קילומטרים, אז בהתחלה העבריינים ניסו להעביר סחורה עם סולמות, ולפני כמה שנים עברו להברחות אלימות.
"המבריח שמגיע משטח ישראל תמיד יגיע ללא נשק, כי הוא יודע שנגיע אליו עד הבית - אבל רואה את הרכסים ממול, בצד המצרי? שם הם מיקמו בזמנו מאגים עם רתקים ופתחו באש", מספר בסון, שפיקד בעבר על גדוד קרקל. "זה לא ירי כדי להרוג, אלא כדי להרתיע את כוחותינו שלא ייכנסו למרחב, כי הם רצו לסיים את ההברחה. היו פה קרבות שלא היו מביישים תרגיל גדוד ברמת הגולן".
"צריך משילות וריבונות"
מה ששינה דיסקט בצה"ל היה האירוע הטרגי ב־3 ביוני 2023, כששוטר מצרי חדר לשטח ישראל והרג שלושה חיילים לא רחוק מהר חריף. "אירוע שבא והבהיר: זה אמנם גבול שלום והצד הפלילי חשוב, אבל צריך להבין שיש פה פח"ע ושבצד השני נמצא אויב שמחפש לפגוע ביישובים, באזרחים, ולהיערך'", אומר המח"ט. "העיסוק של החטיבה באותם ימים היה יותר בעולם הפלילי, כשכמה שעות לפני אותו אירוע גדוד ברדלס סיכל הברחה משמעותית וכולם היו על גג העולם. הפיגוע הזה היה צריך להיגמר בצורה מאוד ברורה - מחבל הרוג ואפס נפגעים לכוחותינו".
מאז, הוראות הפתיחה באש חודדו, המבריחים הבינו שעדיף להם לא להתקרב לגבול, והתחיל עידן הרחפנים שהציף את הגזרה. רחפן מעביר סחורה לישראל, ושם מחכה לו רכב שטח מהיר שלוקח את החבילה ונעלם בדיונות האינסופיות. בחטיבה הראו לי רחפן מטריס 400 שנתפס לאחרונה. עלותו כ־40 אלף שקלים והוא יכול לשאת משקל לא קטן, אבל כבר נתקלו בחטיבה ברחפנים שמסוגלים להעביר גם 150 ק"ג.
"למדנו שלתפוס רחפן זה חשוב, אבל לא העיקר, כי למבריח אין בעיה של כסף. תתפוס אחד - והוא יביא עוד", מסביר בסון. "אמרנו שצריך לחשוב אחרת, אז עשינו פעולות רגולציה, ורחפנים שנכנסים כיום לארץ הם כמו קורקינטים, הם צריכים רישיון. סידרנו את המערכות הטכנולוגיות שיודעות לשבש, לחסום ולהפיל כלים, והיו שינויים בהוראות הפתיחה באש. היום אנחנו באירועים בודדים, שלרוב אנחנו מצליחים לסכל".
רק דיברנו, ועולה מול המח"ט בקשר אחד מקציניו שמדווח לו על תפיסת הברחה בלייב. בסון מבקש שישלח תמונות מהמעצר. "זו הברחה שנעשתה בחלק הצפוני של הגזרה", הוא מעדכן לאחר סיום השיחה. "הכוחות תפסו את המבריח ואת רכב השטח, ועכשיו הם במרדף אחרי הסחורה. תבין, הם התחילו בגדר הגבול ועכשיו המעצר נעשה ברהט. עד לשם הגיעו. יש לי יכולות איסוף אדירות, הכל מופלל, ומפה המבריחים הולכים לכלא להרבה שנים. יכול להיות שמדובר בנשקים - ואם זה אמל"ח, אז מחר בבוקר זה יכול לפגוש אותנו בתוך הארץ. צריך משילות וריבונות, ולהביא לדין את כל מי שעובר על החוק".
אתה לא חושש שחיילים שלך יעזרו למבריחים?
"היתה תקופה שניסו לפתות אותם. אמרו 'קחו 20 אלף שקלים, רק תגידו איפה הכוחות מסתובבים'. להגיד שאין כאלה - אני לא אשקר, אבל איפה שפוגשים אנחנו לא מרחמים. אני קיצוני בדעותיי. לדעתי, מי שעשה דבר כזה צריך לשבת בכלא מאסר עולם. אתה לא אזרח. שמו אותך להיות שומר הסף. אתה לא יכול, כקצין, להכניס לעזה מטענים שמחר מסוגלים להרוג חיילים. זה כישלון ערכי. יודע מה המשפט של החטיבה? 'השקט מטעה, השינוי מיידי, התוצאה קובעת'".
ג'יפ הברונקו של המח"ט מתחיל לנסוע באזור ציר 10. לא חסר מה לראות באזור: שמורת חמוקי ניצנה עם סלעי הקירטון בצבע לבן בוהק, או בור הסבחה שלמרגלות גבעת חרת - בור מהתקופה הנבטית שמחזיק מים כל השנה. המח"ט בוחר לקחת אותנו למערת ניצנה הסמוכה לכביש - חלל מרשים שהיה מחצבה מלאכותית בזמן הנבטים ומאוחר יותר שימש בור מים, דיר צאן ומגורי נוודים, וכיום ניתן לפגוש בו אוכלוסיית עטלפים.
"הייתי כאן מג"ד, אז אני מכיר את הסביבה", המח"ט מסביר. "זה סיור שצריך לעשות במשך ימים, ולא לסיים אותו ביום אחד, כי זה האזור הכי יפה במדינה. ראית פעם קרקל? זו חיית בר נדירה שמסתובבת פה ונראתה באחד המוצבים שלנו. גם צבאים אפשר לראות באזור, דורבנים וציפורים נדירות. האזור מספר את ההיסטוריה של עם ישראל מיציאת מצרים, דרך קדש המקראית, ועד תל ניצנה בתקופת הביזנטים, העות'מאנים והבריטים, ואירועי מלחמת ששת הימים ויום כיפור. לכל מקום שתלך יש סיפור".
אל"ם בסון: "כשאני נותן לאזרח לעלות על הציר אני משקיע כסף, משאבים וסד"כ, כי היו פה תקופות אלימות - ועדיין, כל הצירים במדינה צריכים להיות פתוחים, ובטח הנופים המרהיבים שיש בנגב. זו חוויה שכל תושב בארץ צריך לחוות"
אפשר למצוא כאן, למשל, סוללות עפר ששימשו את תותחי צה"ל בשנות ה־50, ואם נוסעים לכיוון הר כרכום ב־21 בדצמבר, היום הקצר בשנה, מומלץ לעצור ולראות את "הסנה הבוער" - תופעת טבע ייחודית שבה קרן אור בוקעת מנקרה בסלע וצובעת את השוליים בגוון שנראה כמו להבה, והזינה תיאוריה שאולי מדובר בהר סיני.
"אחרי שנים שאזרחים לא היו יכולים להגיע לפה, סוף־סוף מטיילים באזור", מספרת לנו סגן ע', מ"מ בגדוד איסוף קרבי, שמשרתת כבר שנים בגזרה. "ככל שהזמן עובר, כך אנשים יותר מתעניינים במקום, ואם אנחנו רוצים שאזרחים יראו את הסביבה - נצטרך ללמוד לשלב בין המבצעי לתיירותי. אנחנו צריכים להיות ערניים, כי אם נתייחס לגזרה כשקטה - נכשלנו".
כוננות סביב השעון
במהלך היומיים שבהם בילינו בכביש לא נתקלנו ברעש כלשהו או במתיחות. במלחמות האחרונות האזור היה מהבטוחים בארץ, כמעט לא שמעו שם את הדי הקרב שעלו מהמרכז. "כל פעם כשאני פוגש את החיילים, אני מדבר איתם בדיוק על זה", אומר המח"ט. "'תסתכלו, אנחנו רואים מפה את היישוב קדש ברנע. נניח שהמחבל הכי עצלן יחליט לצאת לפיגוע - כמה זמן לדעתכם ייקח לו להגיע מהגדר עד לבית הראשון?'"
10 דקות?
"הגזמת. 10 דקות אם הוא בא בלי מוטיבציה ועוצר באמצע. ייקח לו בין דקה לשתיים. מה שמפריד היום בין ההורים שמרדימים את הילד לבין הצד השני אלה רק החיילים שלי. רק הם. כשאני מסביר להם על מה הם אחראים, נופל האסימון".
אל"ם בסון הוא לוחם ותיק שגדל במשך שנים בחטיבת גבעתי. יש לו תמונה עם אל"ם אסף חממי ז"ל, שנהרג ב־7 באוקטובר כששניהם היו מ"פים צעירים בגדוד רותם. במבצע "צוק איתן" הוא היה סגן מפקד גדוד הסיור של גבעתי, ונכח באירוע הקשה שבו נחטף סגן הדר גולדין ז"ל, שהיה מחייליו. "החזרת הגופה של הדר היתה סגירת מעגל משמעותית", הוא אומר. "חובתנו היתה להחזיר אותו. המשפחה של הדר מדהימה ועשתה הכל כדי שיגיע לכאן לקבורה".
מה זה אומר "סגירת מעגל"?
"לא קל לאבד חייל. שירתי בחטיבת כפיר כסמח"ט בתקופת המלחמה ואיבדנו קרוב ל־40 לוחמים. יצא לי ללכת ללא מעט משפחות יום אחרי שהודיעו להן את הבשורה המרה, ולהסביר על קרב שלא בהכרח הייתי בו. אמרתי לחיילים שלי אחרי שחזרתי: 'אם הייתי יכול לקחת למפגשים האלה את כל המפקדים, מרמת המ"כ, אני מבטיח לכם שהייתם מבינים על מה אתם אחראים, והייתם מפקדים הרבה יותר טובים'".
אנחנו מסיימים את הסיור אחר הצהריים. בדרך לבסיס החטיבה אנחנו עוברים על פני כלא קציעות, המאכלס, בקצה העולם, את מיטב החלאות שפגשנו בשנים האחרונות. "יש שם מחבלי נוחבה ובכירי חמאס", מסביר בסון. "אלפי אסירים ביטחוניים. במבצע האחרון של שחרור החטופים מעזה הוצאנו מהכלא, דרך ציר 10 ועד למעבר כרם שלום, 1,882 אסירים. מצד אחד, אתה רואה את הרוע בעיניהם, ומצד שני אתה אומר שעוד נבוא איתם חשבון. כשנרצה לצוד אותם, נצוד, ובינתיים נחזיר את החיים למשפחות. החזרת החטופים ריפאה את החברה - על אף המחיר הכבד".
כלוחם, לא חסר לך בשאנטי הזה קצת אקשן?
"אנחנו עושים פה חמש-שש שנים בשביל אותה דקה שאתה צריך להיות בה מוכן. מתי היא תגיע? לא יודע. אני נמצא היכן שעם ישראל צריך להימצא. אם ייתנו לי תפקיד שיבזבז את זמני, יש לי תוכניות אחרות. אם לא בצבא, יש לי כמה רעיונות. אולי מנהל בית ספר, מנהל מכינה".
בדרך חזרה למרכז, איפשהו ליד באר שבע, חוזר הרעש ואיתו הפקקים המתישים. אנשים עצבניים ממהרים הביתה בסוף יום עבודה, קצרי סבלנות. כל כך שונה מהמקום שבו בילינו לבד, בחברת הנוף הממסטל. יודעים מה? במחשבה שנייה, תישארו בגוש דן. מה רע בימית 2000 או בבילוי משפחתי בסופרלנד? יש אפילו קופון הנחה.
