טופז קפלן מתאר את סכנת ההברחות ואיום הרחפנים בפתחת ניצנה // צילום: דויד פרץ
"אני במושב קדש ברנע מאז 1977. ראיתי את כל האבולוציה של ההברחות. אתה יודע עם מה זה התחיל? עם גבינות מסיני ומיץ מנגו! כן, מה שאתה שומע. ערבים חולים על הגבינות האלה. היו שמים הכל על הגמל בסיני, מפליקים לו איזו אחת, ולפי הזיכרון שלו - החבילה עוברת. אחרי זה עברו לסיגריות, לטבק לנרגילה, ואז לחשיש. שנים זורקים חבילות מעל גדר הגבול עם מצרים. משם זה התפתח לעובדים ולנשים בזנות. שני ג'יפים עומדים משני צידי הגדר ומעבירים את ה'סחורה' מצד לצד בסולם.
"הכרתי פעם קבלן שסיפר שהיה לו 'קו חלוקה'. הוא היה מקבל כמה נשים מהצד השני של הגבול, משאיר אותן שבוע-שבועיים בשבט, ואחרי זה 'מחלק'. הייתי קם בבוקר ורואה נשים עומדות עם כרטיס מידע למי להתקשר, שואלות אותי איפה ה'קלאב הוטל'. הן ידעו שיהיו בכלא שבועיים, ואז ייצאו לעבוד. למרבה הצער, זה היה שוק חופשי־חופשי. כל מה שהיה חסר למבריחים כדי שזה יהיה מעבר גבול מסודר היה רק דיוטי פרי. ועכשיו? עכשיו זה רחפן ונשקים".
אלון צדוק צוחק אל תוך היין. שמחת ענבים תוססים מרככת את המרירות שבקצה, אבל לא מצליחה להעלים אותה כליל. בוקר יום שישי, פרלמנט "סוף העולם ימינה" מתכנס לצד יקב רמת נגב בקדש ברנע. צדוק מגדל ענבים ועושה יין חזק מהמדבר. אילון שלו מגדל עגבניות ושסק.
אלון ואילון צוחקים שחברם מוקי אזולאי חריג בין חקלאי המושב. "הוא עורך דין", צוהלים השלושה. יין משובח נלגם, גבינות ועגבניות שרי נעלמות מהמגש במהירות התענוג. תמונת החיים הטובים והיין כמעט משכיחה ממני את הסיבה שבגללה הגעתי לכאן, 200 מטר מגבול מצרים - לארץ הרחפנים. לעידן החדש של הברחות בגבולות ישראל.
התופעה מוכרת לצבא
"המדבר שלי הוא שלי", מחייכת אוקסנה צמח מהמושב. "אני כל יום גומרת לעבוד ויוצאת לשטח, מצלמת חיות, שמש, ירח וכל מה שנכנס לעדשה בין ניצנה לעזוז. המפעל זה העבודה שלי, אבל המצלמה היא החברה הכי טובה שלי".
אוקסנה, בעלת מפעל "קסם המדבר" לריבות ולממרחים, מצלמת בכל יום את המדבר ואת חיותיו. "אפילו הצגתי תערוכה בשם 'אהבת מדבר' בגלריה ברמת אביב, ובחודש הבא גם תוצג תערוכה בצלמנייה בבאר שבע, ושם יקראו לה 'קשר עין - פורטרטים של חיות'".
בין רומנטיקת הפראים ופורטרטים של כוס חורבות, בשנה האחרונה שמי המדבר התמלאו בחיה חדשה. "לפני כמה חודשים שמעתי את הרחפן מעלי בפעם הראשונה. בגבעה שאני עוצרת בה רואים את הגבול בצורה מאוד ברורה, מתי המצרים מחליפים משמרות והכל, ומייד שמעתי שהרחפן מגיע מסיני. דיווחתי לצבא - הם אמרו לי 'מוכר', וזהו.
"בשבוע האחרון צילמתי את הרחפן בטלפון שלי. לא היה צריך עדשה גדולה או איזה ציוד מיוחד, זה פשוט היה מעלי. הרחפן עשה נאגלות הלוך־חזור מסיני. אחרי זה נשמע ירי מקלעים מהמצרים. ואז הרחפן חזר לסיני, ואחרי כמה דקות שוב יצא לכיוון ישראל. באותו יום היו עננים, וראיתי בבירור שמחובר אליו שק. הרחפן עבר מעלי, ואז חזר לסיני בלי השק, וחזר שוב - עם שק נוסף".
סביר להניח שראיתם את הסרטון שצילמה אוקסנה. באדישות מדברית מגיח הזמזום המתכתי מהאופק. רחפן חודר ממצרים לישראל באין מפריע ומשוטט בשמי ישראל כהומלס בחתונה. איכשהו, הסרטון הזה הפך לוויראלי ו"הקפיץ" מרבצה את תשומת הלב הציבורית. גם התקשורת הישראלית מיהרה לעסוק בתופעה מהאולפנים בתל אביב, והשבוע פורסם שמדובר במאות רחפנים שחדרו למרחב בחודשים האחרונים. ואכן, התופעה אינה חדשה כלל, וגם לא נדירה.
ג'יפ צבאי איטי במרדף
טופז קפלן (43), גם הוא מקדש ברנע, הוא החקלאי הישראלי החדש. ג'ינג'י במהותו, עם אקדח בכיס, ביום מגדל בצל וארבעה ילדים ובלילות חבר בצוות פלד. "צוות פלד הוא גוף שהקמנו פה, ביישובי פתחת ניצנה, בהשראת לוט"ר אילת. הקמנו פה צוות התערבות שנותן מענה מהיר לכל אירוע שלא יבוא. עשינו את זה בעקבות פיגוע ה'גלגלים בוערים' (מתקפת טרור מתואמת שהתרחשה באוגוסט 2012 במפגש הגבולות ישראל־מצרים־רצועת עזה; ד"פ). ידענו שאם יקרה פה משהו - לא תהיה תגובה מהירה של הכוחות, אז הקמנו את הצוות והתחלנו להתאמן.
אוקסנה צמח ממושב קדש ברנע: "בשבוע האחרון צילמתי רחפן בטלפון. לא הייתי צריכה עדשה גדולה, זה פשוט טס מעלי. הרחפן עשה נאגלות הלוך־חזור מסיני, וראיתי שמחובר אליו שק. הוא חצה את הגבול, חזר לסיני בלי השק, ואז חזר שוב - עם שק נוסף"
"ב־7 באוקטובר, בשעה מוקדמת מאוד, כבר הוקפצנו ועזבנו את פתחת ניצנה. מפקד הצוות היה חבר טוב של מח"ט החטיבה הדרומית - אל"ם אסף חממי ז"ל, והוא קרא לנו להגיע. נסענו צפונה דרך כביש המערכת, לאורך הגבול, הגענו מלמטה - והפתענו גדוד של נוח'בות שהיו בדרך למושב שדי אברהם וליישובים בדרום.
"הם התקילו אותנו על הכביש, ושם נהרג יפתח גורני ז"ל, חבר הצוות מבאר מילכה, אבל ההיתקלות הזאת גם עצרה את כל המתקפה שלהם לכיוון דרום הרצועה. משם הגענו לחולית, ושם נהרג לירן אלמוסנינו ז"ל, חבר ממושב כמהין. אתה רואה את העץ ההוא שם, הבודד ליד הגבול? קראנו לו 'העץ של לירן', כי הוא תמיד היה עושה שם עצירות. בסוכות יפתחו גם מסלול סינגל לאופני שטח, שיהיה לזכרו של יפתח, שהיה רוכב אופניים באזור".
טופז מנווט את הג'יפ במיומנות ילידית. איפה הלונה פארק ואיפה רכבת ההרים בין גבעות המדבר ומצוקי נחלים יבשים, בדרך המוליכה אל גבעת הדגל - נקודת תצפית על האזור שעליה מתנוסס דגל ישראל למרחקים. "החלקה שלי נגמרת בקצה הגבול", טופז מסמן באצבעו פלא ירוק בתוך החום שנגמר ליד הגדר. "חלק גדול מהמרדפים אחרי המבריחים קורים אצלי בשטח - וזה אומר הרבה מאוד נזקים. הנה, הבוקר הייתי צריך לדווח שסיור צבאי רמס לי את קו הברזים, פשוט כי המרדף עבר שם. זה נהיה חלק מהשגרה שלנו".
אלה ימי הבינתיים שבין שיטות ההברחה השונות. הרחפנים בשמיים הם חידוש, אבל גם המכוניות עדיין כאן, או יותר נכון רכבי השטח. "המבריחים מגיעים עם רכבי קאן־אם. אלה כלי שטח מטורפים, רכב ספורט קיצוני שנבנה לשטח. נהג טוב על קאן־אם, שמתחיל לדהור - שום דבר לא יעצור אותו מכאן ועד באר שבע. והמבריחים יודעים לנהוג מעולה בשטח! מול זה הצבא שולח ג'יפי 'סופות' ממוגנים שאין להם שום סיכוי לתפוס אותם. זה פשוט לא כוחות".
מגבעת הדגל אפשר לראות בבירור את סרבולי הבירוקרטיה הישראלית. טופז מסמן את מרחבי האחריות: "מהגדר ועד היישוב - זה של הצבא. אחרי זה, זה של השב"כ והמשטרה. אז רחפן שעובר את הגבול וטס קילומטר פנימה, מי אמור לעצור אותו? ואם הרכב שמחכה לו ליד הגדר יצא משטח הגבול והצליח לברוח פנימה, מי ירדוף אחריו?"
אנחנו יורדים מהגבעה ומתקרבים לשדות של טופז. בדרך אנחנו מנופפים לשלום למצלמה תרמית שהתקינה מועצת רמת הנגב על גבעה מעל לגבול. עוד שכבה של אבטחה שלא ממש תורמת לתחושת הביטחון. מגורי העובדים התאילנדים נמצאים באזור הספר שבקצה המושב, ליד השדות, וטופז מבהיר שלתופעת הרחפנים יש השלכות גם על יכולת הפרנסה במקום.
"לפני כמה שבועות אחד התאילנדים פשוט קם בבוקר, ובלי להגיד מילה עלה על אוטובוס והסתלק. כשהרחפן עובר, המצרים מרשים לעצמם לירות בלי לבקש אישור ובלי כלום. זה פוגע לנו בצורה ישירה בפרנסה. תראה את המגורים שהם ישנים בהם, פתאום מתחילים להישמע צרורות בכמויות מכיוון העמדות של המצרים. אתה יושב בבית או בחממה ושומע ירי. זה לא רחוק, זה פה, מעליך, לידך".
אני מביט בקרוואנים של התאילנדים, מודד בעין את המרחק מהם למגדל השמירה המצרי, ומבין שהמצרים יכולים לפגוע בקרוואנים באבן. המוח הישראלי, שרגיל לגבול מרוחק, מסרב להבין איך אפשר לחיות קרוב כל כך.
טופז מבהיר מה השפעת הקרבה על חיי היום־יום: "התאילנדים לא באו בשביל להתעורר באמצע הלילה מצרורות. בכל בוקר אנחנו קמים ושואלים אם העובדים נשארו או ברחו, ואני לא מאשים אותם. גם אתה לא היית רוצה שהילד שלך יישן על הגבול הזה, גם אם הירי על הרחפנים הוא 'לכאורה' לא עליך".
תיירים שומעים ובורחים
גם בגבול הכי צלול בארץ הכוונות מעורפלות. אילון שלו לא מאמין לתמימות הכוונות של המצרים: "אני מתקן טרקטור, ופתאום מהמגדל יורים. זה כאילו הם יורים לשמיים. וואלה, מאיפה לי לדעת מה החייל המצרי הזה עובר עכשיו, ובמה הוא מאשים אותנו? אבל הוא יורה, וזה יעני לא כדור מכוון, אבל פתאום יש חורים בחממות. וזה לא אחד ולא שניים. ככה אנחנו חיים".
בתזמון מושלם מגיעה טל בירון־אזולאי, בתו הנמרצת של מוקי, לקחת כמה ארגזי יין לאורחי מיזם התיירות המקומי שהיא מנהלת - דזרט ריידר. "היריות מפחידות אותנו יותר מהרחפנים. ברגע שאתה שומע יריות בלילה - זה מפריע, מרתיע ואנחנו מתדרכים את האורחים שידעו שלפעמים נשמע ירי ואין צורך להיבהל"
טל ממהרת בחזרה, להכין את אתר התיירות להרפתקאות הסופ"ש, בתקווה שלא יהיו אקסטרימיות מדי. מוקי משלים את דבריה ומחדד: "מהרחפנים אני לא מפחד. מההפקרות אני מפחד. אנחנו חיים בלה־לה־לנד. הגבול פרוץ, ואיש לא באמת מטפל בזה! ההתעלמות של הרשויות היא חרפה. זה שאנחנו עוד לא נפגענו - זה נס. אבל האפשרות שזה יתהפך עלינו בכל רגע היא מוחשית. אנחנו יושבים כאן וזה יכול ליפול עלינו בדיוק כמו על עוטף עזה. אנחנו לגמרי חיים ב־6 באוקטובר" .
מוקי נוגע בלב הבעיה. גם שנתיים אחרי, נדמה שמדיניות ה"יהיה בסדר" מתנהלת בעצלתיים - כל עוד אין אסון. לטופז חשוב לבהיר את המורכבות הביטחונית שבה חיים התושבים. "אנחנו אוהבים את הצבא, עושים מילואים, זה לא שאנחנו יוצאים נגד צה"ל או הכוחות כאן שעושים עבודה מעולה. אנחנו מדברים ברמה של החלטות אסטרטגיות. אנחנו יודעים שיש מערכות שאותן שום רחפן לא יעבור, אז למה לא שמים את המערכות האלה כאן?"
גורמים צבאיים הבהירו ברקע הדברים כי יש ריכוז מאמץ לתגבור אמצעים טכנולוגיים בגבולות, להתמודדות טובה יותר עם התופעה. הפיכת פתחת ניצנה לשער ההברחות לתוך מדינת ישראל גוררת אחריה גם שינוי דמוגרפי מעבר לגבול. "בעבר לא היה שום יישוב בצד המצרי של הגבול, היינו רק אנחנו והשומרים המצרים", מאבחן טופז, "כיום אפילו במבט עין תראה כמה התיישבות נוצרת שם. זה הכל תוצאה של כלכלת ההברחות שמתגברת פה".
בביתה במדבר אוקסנה מסכמת את המעבר לחיים תחת רחפנים: "אני לא חיה בפחד, אבל כשאני יוצאת לשטח ברור לי שהרחפנים מעלי לא רק מעבירים דברים - הם גם יכולים לצלם, לאסוף מודיעין, יודעים בדיוק איך היישוב שלי נראה, וזאת מציאות חדשה לגמרי באזור הזה".
אוקסנה לא חוששת מגניבת המתכונים הסודיים לסלטים הנהדרים שנוצרים במפעל המשפחתי. בשיחת הפרלמנט מתברר שהרחפנים עצמם הולכים ומתעצמים. טופז מספר על רחפן בשווי מאות אלפי שקלים שנתפס, עם כושר נשיאה של עד 95 ק"ג. חברי הפרלמנט מתחילים להתווכח אם האגדה המקומית שרחפן העביר אישה מעבר לגבול אפשרית בכלל פיזיקלית.
טופז קפלן: "כשהרחפן עובר, המצרים מרשים לעצמם לירות בלי לבקש אישור ובלי כלום. זה פוגע לנו בצורה ישירה בפרנסה. בכל בוקר אנחנו שואלים אם העובדים התאילנדים נשארו או ברחו, ואני לא מאשים אותם. גם אתה לא היית רוצה שהילד שלך יישן על הגבול הזה"
בין לבין הם מספרים שמפעילי הרחפנים כל כך לא חוששים, שהם משתמשים ברחפן כשליח וולט, כדי להעביר פחיות קרות וחטיפים מצד אחד של הגבול לצד האחר. מהר מאוד מתברר שהחשש האמיתי אינו מנשים שנופלות מהשמיים, או מפחיות XL מעופפות, אלא ממוצר ההברחה הלוהט של התקופה - כלי נשק.
"תרחיש יום הדין שלי הוא רחפנים עם כלי נשק או חומר נפץ, שישחררו את המטען שלהם במתקנים אסטרטגיים לביטחון ישראל", מתריע ערן דורון, ראש מועצה אזורית רמת הנגב.
דורון מתבונן ממשרדו אל השמיים היפים שבחוץ. "תדמיין נחיל רחפנים עם 90 ק"ג נשק, שיכול לעבור ככה את הגבול. אתה מבין מה זה אומר?" הוא נדרך, פניו מודאגות. נדמה שאין כיום אדם במדינת ישראל שלא מבין את מלוא גודל האיום.
"אסור לנו לחשוב שהרחפנים הם רק 'הברחות', ושלא מעניינים את המפעילים שלהם היישובים של פתחת ניצנה! למדנו מעוטף עזה שגם ניר עוז ואופקים עניינו את המחבלים. כשיש יכולת - זה לא משנה אם יש גם כוונה או לא. ברגע שיש יכולת - צריך למגר אותה".
למנוע חדירה מראש
בוודאי ראיתם לאחרונה סרטונים שמתעדים עבריינים עומדים באמצע היום בלב רחוב ראשי ויורים צרורות. אם זה בתל שבע, ואם בעומר או ברהט - הכל מתחיל בשמיים שמעל יישובי פתחת ניצנה, נתיב ההברחות המועדף למבריחי הרחפנים.
"הם יודעים שאם הם יעברו מעל היישובים שלנו צה"ל לא יירה עליהם כדי לא לסכן את חיי התושבים. אבל הרחפנים הללו מסכנים את מדינת ישראל", מסמן דורון על המפה בעט לייזר אדום את שביל ההברחה ממצרים ועד לבאר שבע.
"חייבים לפעול בשלושה צירים לפתרון מיידי", הוא מבהיר. "הראשון - סיכול טכנולוגי, למנוע חדירה עוד לפני שהיא מתחילה. השני - כניסת שב"כ ומשטרה. אל תתבלבלו, חברים, כשמישהו שולח רחפן - מישהו מקבל אותו, וזה לא רק עניין של צה"ל, אלא גם של משטרה ושב"כ. והשלישי - חיזוק ההתיישבות, ואת זה אפילו הצבא אומר לנו: יותר קל להגן על יישוב עם כיתת כוננות ותצפיות מאשר על שטח ריק" .
ערן דורון, ראש מועצה אזורית רמת הנגב: "תרחיש יום הדין שלי הוא רחפנים עם כלי נשק או חומר נפץ, שישחררו את מטענם במתקנים אסטרטגיים לביטחון ישראל. תדמיין נחיל רחפנים עם 90 ק"ג נשק, שיכול לעבור ככה את הגבול. אתה מבין מה זה?"
כמו כמעט בכל דבר במועצה אזורית רמת הנגב, דורון הוא איש אופטימי שמחפש ברחבי המדבר הזדמנויות לשינוי הזמן והמקום. אני שואל על רחפנים, והוא מספר על תוכנית לאומית לפיתוח פתחת ניצנה.
"מדינת ישראל לא יכולה לוותר על האזור הזה. אנחנו חייבים להפוך את פתחת ניצנה למוקד התיישבות, להביא את זה מאלף איש לאלף משפחות, לחזק את החקלאות והתיירות, כי בלי זה האזור יתרוקן. פתחת ניצנה היא בעצם ההתיישבות היחידה בין מושב בני נצרים בדרום העוטף לאילת - בסך הכל 200 ומשהו משפחות. צריך להביא לכאן אלפי משפחות חדשות, אחרת לא נשרוד כאן מכל בחינה".
רגע לפני שהפרלמנט בקדש ברנע מתפנה לענייניו, אלון מכניס אותנו אל קודש הקודשים של היקב - ספריית היין הפרטית שלו. המעבר מהמחסן העייף והמבולגן שבחוץ אל ספריית היקב מפעים. היקב, שהושק ב־1997, מייצר כיום 400 אלף בקבוקים בשנה. החלל מלא עד לתקרה בבקבוקי יין, ולא נותר אלא להתפעל מעושר הגוונים והטעמים שהיקב יצר.
אני בוחן את תוויות הבקבוקים המשתנות. יחד הן מספרות היסטוריה חלוצית של כל אנשי הפתחה - למרות הכל ולמרות החול. גם כשהם מצטלמים, אלון ומוקי ממשיכים בהקנטות חבריות, אבל כשהם מדברים על שיבת הבנים למושב הם מתמלאים גאווה על בחירת ילדיהם לחזור ולחיות במקום הזה. עד סוף היום אני מבין לחלוטין את הבחירה. ריק ורחוק ככל שיהיה, יופי המרחב המדברי מהפנט.
"אנחנו מביאים לפה את עם ישראל לטיולים כדי ליצור חיים במדבר", אומר טופז. "תראה את הדרך לכאן - 30 דקות אחרי מועצת רמת הנגב, ואתה כבר מרגיש סוף העולם. אין דבר יפה מזה, אבל כל היופי מסביב לא שווה אם אתה מבין שהרחפן שמזמזם מעליך סוחב איתו נשק".
מדוברות מחוז דרום של המשטרה הובהר בתגובה לדברים כי הטיפול בחדירות גבול נמצא באחריות הצבא.
מדובר צה"ל נמסר: "צה"ל פועל למען ועבור ביטחון התושבים, וער להתפתחות תופעת ההברחות ברחפנים. צה"ל פועל בשיתוף המשטרה, תוך מעקב הדוק במגוון דרכים ואמצעים, ובהם תצפיות, אמצעי איסוף ומודיעין. בנושא מתבצעת עבודת מטה כדי לשפר את המענה המבצעי במרחב".
