שעות קטנות, זינוק גדול
החלטנו לסיים את התוכנית אחרי 21 שנה. התחלנו את התוכנית כשהיינו בגיל 30 בערך, שני רווקים שגרים באותה שכונה בגבעתיים (קראנו לה "מלרוז פלייס"). היינו נפגשים בעיקר בדירה של טייכר וכותבים ל"ציפורי לילה מנקרות" בגלי צה"ל, וכשלא היינו כותבים, היינו נפגשים כדי לא לכתוב.
"בהתחלה כתבנו אפילו את השיחות בינינו - מה שנקרא, "הדיאלוגים האקטואליים" של התוכנית. בזמנו, אלה היו שיחות על חדשות ודברים שקראנו בעיתון, והיו גם קצת דמויות, אבל כמעט לא עשינו אותן בעצמנו. מי שעשה את זה בתחילת הדרך היה קובי פרג', שגם הכיר לנו את ליאת הר לב, שבדיוק סיימה בית ספר למשחק, ואת אלון נוימן ויובל סגל ("הפיג'מות", "ילדחרא"). סך הכל היינו בערך שנתיים בציפורי לילה מנקרות, כל יום ראשון מחצות עד שתיים בלילה, ושם עוד היינו מנומסים ומאופקים. לא הרשינו לעצמנו להשתחרר יותר מדי.
משבר זהות
ב־2007, כשהגיעה ההצעה לעבור ל"רדיו תל אביב" ולהחליף את שי ודרור בתוכנית יומית בארבע אחר הצהריים, הרגשנו שעלינו לליגה של הגדולים, ושעכשיו יש עלינו גם אחריות. זאת כבר לא תוכנית שמשודרת פעם בשבוע בחצות, אלא תוכנית יומית בשעת האזנת שיא.
"היתה תקופה של מתח, הרגשנו שאנחנו 'לא מביאים אותה', והיינו יוצאים לשיחות לילה ברחבי השכונה, שקראנו לה מלרוז פלייס, כדי להבין מה לא עובד לנו, למה אנחנו לא מביאים משהו משוחרר, אמיתי"
כשעלינו עם התוכנית היינו מאוד לחוצים והרגשנו שמצפים מאיתנו עכשיו להיות סאטיריים ונשכניים כמו שי ודרור, אבל ידענו שאלה פחות התחומים שלנו וגם פחות מה שמושך אותנו לעשות - ומשהו בתוכנית דשדש, לא התרומם. היתה תקופה של מתח, הרגשנו שאנחנו "לא מביאים אותה", והיינו יוצאים לשיחות לילה ברחבי השכונה בגבעתיים (מלרוז פלייס) בניסיון להבין מה לא עובד לנו, למה אנחנו לא מצליחים להביא משהו באמת משוחרר ואמיתי, שבאמת יעביר כמה מצחיק לנו יחד.
טמטום גאוני
בסופו של דבר, הבנו שאנחנו צריכים להפסיק לנסות להישמע כמו מה שמצפים מאיתנו וכמו איך שאמורה להישמע "תוכנית סאטירית חכמה", ופשוט להביא את מה שמצחיק אותנו. שם קרה השינוי: התחלנו לגלם יותר דמויות בעצמנו, עשינו "אקספרימנטים" עם דמויות, הפסקנו לכתוב את השיחות בינינו והתחלנו לכתוב רק דמויות שמצחיקות אותנו.
"היינו נפגשים כל בוקר באולפן שהיה אז בנמל תל אביב וכותבים במשך כמה שעות, רק שנינו, שישה מערכונים ביום, מהבוקר עד השידור בארבע. הקצב היומיומי הזה "אילץ" אותנו ללכת על הדמויות והמערכונים הכי מטומטמים שיכולים להיות, ובחלקם לא יכולנו שלא לצחוק תוך כדי הביצוע של המערכון. היו דברים כל כך מטומטמים שפשוט הצחיקו אותנו.
"אלה היו ימים של לפני הרשתות החברתיות, לפני פייסבוק ואינסטגרם, והרבה לפני פודקאסטים, אז היינו די מנותקים ממה שהקהל חושב עלינו. פשוט כתבנו כל היום דברים שהצחיקו אותנו, ובארבע שידרנו את הטמטום שהצחיק אותנו באותו יום.
הדינמיקה בינינו תמיד היתה שטייכר יושב על הקונסולה ועל הכפתורים, ובמערכונים הרבה פעמים הוא היה משלב סאונדים או דברים מפתיעים שלא הייתי מצפה להם באמצע מערכון, והייתי נקרע מזה.
ברגע שמשדרים כל יום, גם נבנית שפה. יש דמויות חוזרות, לדמויות יש שפה משלהן ודברים קבועים ותבניות קבועות, שהן חוזרות אליהן. בני ציצווה, למשל, היה כאילו נכנס כל פעם לאולפן עם סאונד של פעמון אופניים, או ג'רי פנדלבאום (טייכר), מחבר הספר כל העולם על הזן שלי, שמקריא משפטי זן לא ברורים, או יהורם גאון (זרחו) שהיה מגיע בסוף כל תוכנית ומבצע מחרוזת שירים של להקות וזמרים מחו"ל.
חברים דמיוניים
אנחנו חושבים שמבחינת המאזינים והמאזינות, חלק ממה שעבד היה הקטע הזה שאתה רק שומע דמות, כל אחד מדמיין אחרת איך היא נראית, ולאט־לאט הדמויות המוזרות האלה לוקחות אותך לעולם שלהן. היתה הדמות של פאפא (טייכר), שהיה טכנאי המחשבים של התחנה, שכל פעם היה נכנס לאולפן כדי לתקן תקלה במחשב ונותן סטירות לזרחו ("מי עושה סטירות?"), קורא לו פוצי ומתעצבן על התל־אביביות שלו. הוא היה מבוסס על דמותו של זאב רווח ז"ל בחסמבה.
חלק מהדמויות עברו איתנו שנים על שנים. למשל, "עמי לא לענות", שנולד בגל"צ, ב"חותרים למגע", שעשינו אחרי שסיימנו ב־2009 ברדיו תל אביב וחזרנו לתוכנית שבועית בגל"צ בימי חמישי בצהריים. הגרעין של עמי זה מישהו שמתקשר ומנסה להזכיר לך מי הוא, אבל עם תיאורים שלא עוזרים בכלום ("זה עמי שנשך אותו פעם מהדק בירך"). כשהיינו בגל"צ אנחנו כתבנו את עמי, ובהמשך דור כאהן ויותם בקר כתבו אותו, וגם דור מוסקל.
"כתבנו והקלטנו המון פרסומות בסגנון מחסני חשמל, כשהמוצר הבולט היה טוסטר משולשים. זה היה פירוט מוצרים אינסופי ומטופש, כמו "כבל מאריך, כבל מקצר, נורת לבה, נורת ריבה - וטוסטר משולשים"
הדמות של הסטנדאפיסט "דני סביצ'ה" היא מחווה לסטנדאפיסטים שהכרנו ואהבנו בניינטיז (כמו למשל דני רכס). הוא בעיקר מספר בדיחות אשתי ("אששששששתי") וגם אצלו היו תבניות קבועות ("יש לי אישה משגעת, יפהפייה"). זאת דמות שהולכת איתנו שנים.
יש גם את הזמרת אילנה, שהיא גלגול של חצי מהדמויות הנשיות של זרחו. אילנה היא זמרת קאברים שבתחילת הדרך אמרה שהיא גדלה ב"איירלש" (אירלנד) וחסידה של מוזיקה אירלית. היא בדרך כלל מגיעה להגיב על ענייני השבוע, איכשהו הם תמיד קשורים אליה. למשל, אם פול מקרטני מגיע להופיע בישראל, אילנה תגיע לספר איך היא והוא היו ביחסים פעם.
היא, כמובן, עומדת מאחורי להיטים כמו "פתח ת׳וונטה", שזה טייק אוף על "ריח מנטה" של מרגול. בחתונה של זרחו, מרגול עלתה לבמה ושרה עם זרחו את פתח ת׳וונטה (מאזיני התוכנית מכירים את המילים המלאות של השיר). אחד הגלגולים המוקדמים של אילנה היתה דמות של אחות של אחינועם ניני, שטייכר מתקשר כדי להזמין אותה להופיע בתוכנית ותמיד היא עונה ואומרת שאחינועם לא בבית, ואם צריך היא מוכנה לבוא לשיר.
היו לא מעט דמויות שהן מחווה לעולם הנכחד של הרדיו ששנינו מעריצים. לדוגמה, דמותו של פליקס וילנסקי (טייכר), שהיא דמות בסגנון אלכס אנסקי שמקריא כותרות "מהעיתונים הטריים", ומתאר מילולית את התמונות שהוא רואה עכשיו בעיתון, כמו בתוכניות שהיינו שומעים בדרך לבית הספר כשהיינו ילדים.
היו גם פארודיות על תוכניות שידוכים רדיופוניות, שזה דבר שכבר לא קיים. למשל, מערכון שנקרא "לאב מייסלף", שזה שירות היכרויות רדיופוני, שכל מי שמחפש שידוך ועולה בה לשידור משלם שקל תשעים לדקה.
טוסטר משולשים!
הרגע שמשהו התפוצץ ונהיה ויראלי במונחים של היום זה כשעשינו פארודיה על הפרסומת של "מחסני חשמל". חבר ברדיו תל אביב - מאיר קידר, שגם יזם את המעבר שלנו מגל"צ ב־2007 - אמר לנו לשים לב לפרסומת הזאת, ובאמת, מאוד הצחיק אותנו הפירוט האינסופי של המוצרים.
"כתבנו והקלטנו המון פרסומות בסגנון מחסני חשמל, כשהמוצר הכי בולט היה כמובן טוסטר משולשים. זה היה פירוט מוצרים אינסופי ומטופש, כמו "כבל מאריך, כבל מקצר, נורת לבה, נורת ריבה" - וכל רשימה כזאת היתה מסתיימת ב"טוסטר משולשים". בשלב מסוים מישהו העלה את זה ליוטיוב, וזו היתה פעם ראשונה שהרגשנו שמשהו שלנו תפס.
מתעסקים בשטויות
היה לנו פעם מערכון של ברוס ספרינגסטין שעובד בשטיפת רכב, וטייכר נכנס לשטוף את הרכב, וברוס שר לו מהלהיטים שלו ומבקש ממנו לחכות תחת הצילייה בזמן שהוא מנקה לו את הרכב. המון דברים מטומטמים בלי מעצורים, בלי לחשוב איך זה יוצא ובלי להגיד "זה מטומטם מדי" או "זה לא מספיק חכם". מה שעניין אותנו זה להצחיק אחד את השני ושיהיה לנו כיף - למרות שלקחנו את הדברים מאוד ברצינות והשקענו מחשבה בכל מערכון.
"אלה היו ימים של לפני פייסבוק ואינסטגרם, והרבה לפני פודקאסטים, אז היינו די מנותקים ממה שהקהל חושב עלינו. פשוט כתבנו כל היום דברים שהצחיקו אותנו, ובארבע שידרנו את הטמטום"
בהמשך כתבנו גם סדרות מערכונים רדיופוניות כמו "הטרטרונים", שהיא פארודיה על סדרות אנימציה יפניות, וסדרה שנקראת "החמישייה האמיצה" שהיא פרודיה על חסמב"ה וסרטים כמו "שמונה בעקבות אחד". ברדיו תל אביב הקלטנו סדרה שנקראת "האסדה" על אסדה ישראלית בשם "יגאל" שקורים עליה דברים מאוד מוזרים. את שיר הפתיחה של הסדרה שר מאור כהן וחלק מהמילים הן "סדרה שלא ברור בה מי פה נגד מי".
בכלל, בדמויות, במערכונים וגם בשיחות בינינו הרשינו לעצמנו להיות כנים וגסים, ולא עניין אותנו מה מותר ומה אסור להגיד ברדיו - וכנראה שהחופש הזה עבר החוצה למאזינים.
אימפריה של כתיבה
אם בעשור הראשון שלנו כתבנו לבד, הגיע שלב שהרגשנו שאנחנו צריכים עוד קולות ועוד כוח כתיבה, ואז הצטרפו אלינו עומר ריבק, דור מוסקל ("ערוץ הכיבוד", "ארץ נהדרת"), דור כאהן ויותם בקר, שכולם ביצעו דמויות בעצמם, תדלקו את הדמויות שלנו וכתבו חלק משמעותי מהן. אחר כך הצטרפו גם חן רוטמן ואושרית סרוסי, וגם הם ביצעו המון דמויות משלהם וכתבו לנו חלק גדול מהדמויות.
בשלב מסוים, הכתיבה של הדמויות שלנו עברה לגמרי לכותבים. הם כתבו, למשל, את ההולוגרמה של שמעון פרס, שהתחילה כדמות שאנחנו כתבנו, כשההולוגרמה עולה ומגיבה על ענייני יום שוליים במקום על נושאים חשובים באמת.
בימי "חותרים למגע" הצטרפה אלינו גם תום יער שעשתה דמות, ואז המשיכה איתנו לסיבוב השני ב"רדיו תל אביב". עוד הצטרפו אלינו עומר עציון, עומרי אנגל (שהיה מקליט לנו מערכונים מניו יורק ושולח), עידו קציר, רון זילברשטיין, נעם אונגר, לינה בורמנקו, מיכאל זילבר, יובל ויינר, קובי בלולו, יניב ביטון, גיתית פישר ועוד.
אחד מהרגעים הכי מהנים שלנו בתוכנית היה לשבת ולהיקרע מצחוק באולפן מהדמויות של החברים והחברות שהצטרפו לתוכנית. שחקן חיזוק משמעותי שהצטרף לתוכנית הוא בן פרג', שגילם את אחת הדמויות הכי חזקות בהיסטוריה של התוכנית - דמותו של פיני בודגוב, שהפך את ניידת השידור של התחנה לפוד טראק, והיה מסקר כל אירוע ספורט משמעותי, כמו מונדיאלים או אולימפיאדות. זו הדמות היחידה שלא כתבנו לה טקסט. הכל אלתורים קורעים של פרג' בשיחות איתנו.
אגב, השם של הדמות קדם לדמות עצמה. היה לנו מנהג כזה ברשימת התודות בסוף כל תוכנית לתת קרדיטים לאנשים ולתפקידים מומצאים - כנר התחנה שמיל יוספזון ג'וניור, נגר התחנה שמרצל פוקס, זגג התחנה דון ג'ונסון ועוד. יכול להיות שהשם היחיד שהיה אמיתי בקרדיטים של כל תוכנית הוא טל טנצר (טההההנצ), העורך הראשי ומפיק התוכנית.
חיזוק מהיציע
היו הרבה מקומות שבהם המאזינים היו יכולים להשתתף בהם, ליצור פאנצ'ים משלהם ולשלוח לנו, כמו הבומבות של יגאל שילון וננסי ברנדס (פאנצ'ים של משחקי מילים) או בתי עסק אמיתיים עם שמות מתחכמים שהקריא פליקס וילנסקי, או משפטים הזויים ללימוד עברית של בבר, המורה לעברית. מאזינים היו שולחים לנו באופן קבוע בדיחות לדמויות האלה, והיינו מקריאים הרבה מהן בשידור.
הדמות של בבר, אגב, נולדה סביב משפט אחד שנאמר בטיול שלנו לאמסטרדם: ״יש לי ידידה, רוצה להכיר בדרן״. סביב המשפט הזה נוצרה דמותו של המורה לעברית שקורא רק משפטים שאיש לא ישתמש בהם בשום סיטואציה במציאות.
הכי קרועים ב"ארץ"
חלק מהדמויות שניסינו להעביר לטלוויזיה לא צלחו את המעבר. לדוגמה, יורם קפיטולניק, ראש צי הרכב של התחנה, ששנים המשכנו איתו ברדיו והפך לאחת הדמויות החזקות שלנו, אבל ב"ארץ נהדרת" משהו לא עבד לנו איתו.
הדמות של עורך הדין אלי בן יעקב דווקא הצליחה לתפוס קצת ב"ארץ", ובכלל, היו גם הרבה דברים שניסינו קודם ברדיו והתחממנו עליהם, ואז הבאנו ל"ארץ", כמו החיקוי המטופש של רינגו סטאר, או הפינה של ישעיהו לייבוביץ - מעשיהו לייבניץ - שנתן מונולוגים רושפים על סוגיות מוסריות מתחום הווטסאפ והרשתות החברתיות, כמו האם מוסרי לעשות לייק לתמונת בגד ים של אישה של חבר. גם את יגאל שילון ז"ל, שעשינו ברדיו הצלחנו להכניס ל"ארץ".
מה שכן הצליח לעבור ואף השתכלל ב"ארץ" הן הדמויות של ראובן ואסתי (ראובן התחיל ב"הפרלמנט"), וברדיו נתנו לו תוכנית יהדות עם בת הדודה שלו אסתי, שהיתה עולה לשידור ומספרת לו איך עבר עליה השבוע מבחינת ההתחזקות שלה. עשינו כמה מערכונים עם ראובן ואסתי ברדיו, ואז הבאנו אותם ל"ארץ" ושם שכללנו אותם.
"היו הרבה מקומות שהמאזינים היו יכולים להשתתף בהם, ליצור פאנצ'ים משלהם ולשלוח לנו, כמו הבומבות של יגאל שילון וננסי ברנדס, או משפטים הזויים ללימוד עברית של בבר, המורה לעברית"
דמות נוספת של ליאת הר לב ב"ארץ", שהתחילה ברדיו, היא אירנה מהפרלמנט. ברדיו לא קראו לה אירנה, והיא היתה דמות של מוכרת מפיצוצייה מבית שאן שמתקשרת לזרחו כי הוא שכח לשלם על משהו. כשחיפשנו ב"פרלמנט" בת זוג לשאולי, זרחו אמר שלליאת יש את הדמות הכי מתאימה לתפקיד.
ב־2009 היתה לנו תוכנית בערוץ 10 (השם ייקום דמו), ובה התארחו דמויות שהבאנו מהרדיו. קיבלנו לא מעט תגובות של מאזינים שהתאכזבו מכך שהדמויות שהם ראו שם ״בכלל לא נראות ככה״. שם הבנו את הקסם של דמויות רדיופוניות, כאלה שלא רואים אותן וכל אחד יכול להחליט בדמיון איך הן נראות.
7 באוקטובר
עד היום, כשאנשים באים ומדברים איתנו על הרדיו ומציגים עצמם כ"חברי כת" של התוכנית, זה הכי לא מובן מאליו. אולי בגלל זה גם טבענו את המונח "כת" למאזינים שלנו, אחרי שאחד המאזינים הגה את המושג "כת השונרונים", כי הכינויים שהדבקנו לעצמנו הם שון ורון.
"זה בעיקר צמח אחרי 7 באוקטובר, כשהגענו לאולפן כמה ימים אחרי הטבח, מרוסקים כמו כל המדינה, ופתחנו מיקרופון בלי לדעת מה אנחנו הולכים להגיד. פשוט פתחנו מיקרופון, בכינו, והזמנו את המאזינים לעלות לשידור ולדבר איתנו כדי שנוכל להיות איתם וכדי שהם יהיו איתנו. מזה גם נולד המשפט החוזר שלנו "אתם עלינו אנחנו עליכם".
"גם אנחנו שאבנו כוח מהמאזינים, בכינו יחד איתם, דיברנו עם מפונים, עם אנשים שנרצחו להם בני משפחה וחברים, עם חיילים ומילואימניקים, ועם אנשים שהתנדבו ועשו דברים מדהימים. פשוט היינו בזה. לא ידענו איך נחזור להצחיק, וזה גם לא היה חשוב. מה שהיה חשוב לנו זה להיות שם. פשוט להיות.
מסיבת סיום
"טייכר וזרחוביץ' סותמים את חור העוגיות - חוגגים 21 שנים" הוא למעשה מסיבת הפרידה הגדולה שלנו מהתוכנית, על כל גלגוליה - גם מגלי צה״ל וגם מרדיו תל אביב. היא תתקיים בבית החייל בתל אביב (16.11) וישתתפו בה כל הקומיקאים והקומיקאיות שליוו אותנו ועשו איתנו את התוכנית בשני העשורים האלה.
זה ערב עם מערכונים לייב על הבמה של כל הדמויות האהובות ושירים ומוזיקה שהיו חלק מהתוכנית, ועוד הרבה הפתעות שאנחנו שומרים לערב עצמו. מי שאוהב את התוכנית הולך ליהנות מהערב הזה.
זוג מנצח
בשידור האחרון שלנו ברדיו תל אביב אמרנו שאנחנו מרגישים שהסוד של התוכנית הוא החיבור בינינו, שמבחינתנו הוא חיבור קוסמי. מבחינתנו, כל ה־21 שנים האלה היו שני חברים שאוהבים להיכנס לאולפן, להצחיק אחד את השני, ומה שהניע אותנו זה החברות שלנו והאהבה שלנו לקומדיה. כמה כיף לנו שאנחנו סוגרים 21 שנה כשאנחנו עדיין חברים ועדיין אוהבים ועדיין מצחיקים זה את זה. זה כל כך לא מובן מאליו. לגבי העתיד - הכל פתוח.
