"התביישתי בזה במשך שנים": ערן זרחוביץ' פותח הכל

מטכליסטים

"במשך שנים התביישתי לספר שהייתי שק"מיסט"

"התחלנו לעבוד על 'מטכליסטים' קצת לפני הקורונה, ב־2019. לפני שנה סיימנו לצלם. הצגנו אותה בכמה אולמות, והתגובות היו טובות מאוד, למרות שצריך לקחת תגובות בפרמיירה בעירבון מוגבל, כי אנשים משקרים בפרמיירות. אני עצמי שיקרתי בפרמיירות, אבל התחושה היתה שאוהבים את זה. הרבה אמרו לי שזה מצחיק, אבל שיש בה גם הרבה רגש וכאב. היא צובטת לאנשים בלב, ואני שמח על זה, כי רצינו שתהיה בזה אמת, שזה לא יהיה סתם צחוקים".

"מטכליסטים" עולה בטיימינג מעניין: תקופה שבה צה"ל חזר להיות מוסד קדוש כמעט. בשנתיים האחרונות הוא מיוצג רק על ידי הגיבורים, יפי הבלורית. אתם באים לספר סיפור על חיילים מסוג אחר.

"סיירת מטכ"ל היא מוסד מפואר, לא באנו להוריד מה'עיליתיות' של היחידה הזו. היא גדולה במעשי הגבורה שלה. ב־7 באוקטובר נפלו עשרה מטכ"ליסטים שיצאו להגן ולהילחם. אנחנו פשוט מראים עוד זווית של הצבא, שלא מתייחסים אליה, והיא הג'ובניקים. כמעט לא נגעו בצד הזה. לחיות עם הגיבורים האלה כשאתה בחור בן 18 עם כתם לידה על הפנים, זה סיפור חיי. להיות לצד גיבורי־העל האלה, החתיכים, שהבנות מעריצות וכולם בעצם מעריצים, בזמן שאני בשק"ם.

"תמיד מראים לך, גם כשאתה בן 18, איך נראה 'גבר אמיתי', איך נראה הסופר־הירו. אבל אף פעם לא מראים לך את האפסנאי של הסופר־הירו. יש אלים ויש פועלים. בקיצור, 'מטכליסטים' היא קצת הג'ובניקים של 'פאודה'. יש ג'ובניקים בכל יחידה, גם אותם צריך".

הסדרה שמה במרכז נושאים של סוגי גבריות ויחסי כוחות, ומרגישה סופר־רלוונטית.
"מובן שהסדרה היא הקצנה של מה שאני עברתי מבחינת היחסים של הלוחמים מול הג'ובניקים. יש בה לוחם אחד שעושה את המוות לשק"מיסט, עושה לו bullying, שזה גם נושא מאוד חם היום, של בריונות וחרמות. בדרך כלל מדברים על חרמות בבית ספר, אבל זה קיים גם בצבא. בשירות שלי רוב האנשים היו מאוד נחמדים לג'ובניקים, אבל עדיין - יש הבדלי מעמדות, לא יעזור. יש את האפסנאי ויש את הלוחם והמפקד. אגב, גם בתוך הלוחמים יש היררכיה.

"הייתי שק"מיסט בסיירת מטכ"ל. השורה הזו היא קומדיה בפני עצמה. קומדיה כואבת קצת, כי אתה אחד הנחותים שם, לפחות ככה הרגשתי. זו סדרה שצובטת לאנשים בלב, ואני שמח, כי רצינו שתהיה בה אמת, לא סתם צחוקים"

"אחרי השירות שלי, במשך שנים התביישתי לספר שהייתי שק"מיסט. זה גם נשמע קצת כמו בדיחה: הייתי שק"מיסט בסיירת מטכ"ל. השורה הזו היא עולם ומלואו, היא קומדיה בפני עצמה. קומדיה כואבת קצת, כי אתה אחד הנחותים שם, לפחות ככה הרגשתי.

כשאתה נכנס בשער הראשי של הבסיס, אתה קודם כל אומר שאתה ממטכ"ל. הם לא יודעים מה אתה עושה, אבל היו כאלה שהיו יוצאים מהבסיס ומספרים שהם מטכ"ליסטים. זה גם מה שהדמות שלי בסדרה עושה. בניינטיז היה יותר קל להסתיר דברים כאלה, כי עוד לא היו סמארטפונים".

טייכר וזרחוביץ'

"מה זאת אומרת 'הוא המצחיק פה'?"

"הכרתי את טייכר בסוף הניינטיז, כשעבדתי בחברת אינטרנט שנקראת 'נטקינג', שהיתה מה שהיו קוראים לו פעם 'פורטל'. תרגמתי כתבות בידור מאנגלית, ממש עבודה מטומטמת. שרון עבד שם במשרדים במשהו שנקרא 'Anyone Home', שהיה כמו 'האח הגדול' ישראלי, עוד לפני ש'האח הגדול' הגיע לפה. סגרו חבורה של אנשים בבית וצילמו אותם כל הזמן, וזה נחשב 'וואו', עפנו על זה. טייכר הסתובב שם, ובהתחלה לא סבלתי אותו, כי הכרתי אותו מהתוכנית 'של מי השורה הזאת בכלל?'. הוא היה כבר מפורסם. אמרתי 'אה, הנה. עכשיו ההוא יעשה פה צחוקים, יאללה'".

קינאת בו?
"ברור, בוודאי. אני רוצה להיות המצחיק של החבר'ה. מה זאת אומרת 'הוא המצחיק פה'? ואז שמעתי שהוא עושה חיקוי של רזי ברקאי, ועשיתי איתו סוג של 'באטל' חיקויי רזי. התחברנו שם מאוד.

"אחר כך עברתי ממש לשכונה שהוא גר בה בגבעתיים, לא רחוק ממנו. הוא שידר אז בתוכנית 'ציפורי לילה' עם חיים אתגר, וכשחיים עזב טייכר אמר לחבר'ה בתחנה 'יש לי מישהו שאני רוצה להביא. הוא לא מוכר, אבל מצחיק לנו ביחד'. הם נתנו לנו צ'אנס, וזה עבד. שידרנו שם שנתיים-שלוש 'ציפורי לילה מנקרות', ומשם המשכנו להתגלגל".

"אין ביני ובין שרון טייכר קנאה, ריבים או פיצוצים. אין תקופה שלא דיברנו בה. שמעתי על מגישי רדיו ששידרו ביחד כשהם לא מדברים. הם הגיעו לשלב שהם לא מדברים ביניהם עד שפותחים מיקרופון. אני לא מבין איך עושים את זה"

אתם עובדים ביחד יותר משני עשורים. צמדים מוצלחים אחרים, כמו שי ודרור, אסי וגורי או טל ואביעד, לא נשארו חברים אחרי כמה שנים.
"היו לנו נקודות בדרך שבהן כמעט עצרנו או חשבנו לעצור. אני זוכר פעם אחת ספציפית אפילו, בגלגול הקודם של 'רדיו תל אביב', שעזבנו את התחנה והרגשתי שקצת התעייפתי. אבל תמיד לא יכולנו בלי זה, והמשכנו. יש בינינו חיבור מאוד חזק. טייכר הוא חבר שנמצא עמוק בנפש שלי, אני מקווה שגם אני אצלו.

"אין בינינו קנאה, ריבים או פיצוצים. אין תקופה שלא דיברנו בה. שמעתי על מגישי רדיו ששידרו ביחד כשהם לא מדברים. הם הגיעו לשלב שהם לא מדברים ביניהם עד שפותחים מיקרופון. אני לא מבין איך עושים את זה".

ארץ נהדרת

"דמות עובדת לי אם אני מצליח להשתולל בתוכה, להתפרע"

"הצטרפתי ל'ארץ' בעונה השנייה שלה, ככותב, ואנשים התחילו לשים לב שאני יודע לעשות חיקויים. חיקיתי בעיקר את השחקנים שעושים את הדמויות שלהם. היו רגעים שהייתי עושה חיקוי של דמות מסוימת ועוזר לשחקן, לועס לו את הדמות ועוזר לו ללמוד אותה, כי הייתי שומע דברים מסוימים בדיבור שלו ואומר לו על מה ללכת.

"לאט־לאט מולי (שגב, העורך הראשי; ע"פ) אמר לי 'וואלה, יש פה יכולת', ונתן לי צ'אנס. מאז ומתמיד עשיתי חיקוי של רזי ברקאי, אפילו השתמשנו בזה ב'מסודרים', באיזו סצנה שבה אני מתחיל עם מישהי ומחקה לה את רזי בצורה פתטית. אז הדבר הראשון שנתנו לי לעשות ב'ארץ' היה רזי ברקאי. ואז גילה אלמגור, ועוד ועוד".

בחלוקה גסה, אפשר להגיד ש"ארץ" התחילה כתוכנית של טל פרידמן, הפכה לתוכנית של אסי כהן, וכבר כמה שנים היא התוכנית שלך.
"אני חושב שלכולם יש רגעים שיש להם כמה דברים חזקים. יש כמה עונות שיש בהן הצטברות של דמויות טובות, כמו ראובן ואיתן כבל, למשל. יש רגעים כאלה של פיקים, אז דברים מתחברים לך ויש איזו בולטות. אבל לפעמים זה שלך ולפעמים זה של אחרים. זה עובר".

יש דמויות שניסית לחקות ולא הצלחת?
"כן. רביב דרוקר, למשל. ויש גם את הדוגמה של יולי אדלשטיין שלא עבד לי. עשיתי אותו כמה פעמים, וזה היה ממש לא משהו, ואז יניב ביטון הפציץ בחיקוי מרהיב שלו. דמות עובדת לי אם אני מצליח להשתולל בתוכה, להתפרע - כמו ינון מגל, למשל, או ברקו. אם אני מצליח להשתגע ולאלתר, זה אומר שזה טוב, שתפסתי אותו. גם באהוד ברק התפרעתי. הרבה אלתורים".

סיפרת פעם שאיילת שקד, שאותה חיקית, פגשה אותך במקרה ורצתה לעשות איתך סלפי, ולא רצית.
"נכון, זה נראה לא טוב. תמיד יש את השאלה הזו אם מושא החיקוי כתב לך אחרי החיקוי. אצלי רוב הפעמים זה לא קורה, כי הרבה פעמים זה לא שיא המחמאה. אנחנו לא אמורים להסתחבק איתם ולהיות חברים. לא אשב עם נפתלי בנט לארוחת צהריים. אני אמור אחר כך להיות נקי ולחקות אותו. אם זו לא דמות פוליטית, כמו סופר נני, נניח, אז זה פחות משמעותי".

מי כעס על האופן שבו חיקית אותו?
"אני מנסה להימנע מהם, כי זה מביך נורא. לא היה לי נעים מגיא פלג, ואפילו מליאור רז, שהוא שכן שלי ואנחנו מיודדים. זה לא נעים. גם מדני קושמרו. אם יש אירוע של העבודה אתה צריך להימנע מהמון אנשים".

מסודרים

"חיפשו חבר רביעי שיהיה חנון חרדתי"

"'מסודרים' נולדה כי עשו סדרה לאסי כהן. קשת תפרו סדרה לאסי, אסף הראל כתב וביים, הביאו את מאור (כהן), ואז חיפשו חבר רביעי שיהיה חנון חרדתי. מולי הכיר אותי מ'ארץ' ואמר לי שלדעתו אני יכול לעשות את זה טוב. עשיתי אודישנים, וזה היה לי קשה מאוד. בעיניי הייתי גרוע מאוד באודישנים, אבל הם רצו אותי".

חשבת שלא היית טוב כי לא למדת משחק?
"לא שיחקתי עד אז, לא ראיתי בעצמי שחקן. אני זוכר ששיחקתי כמו מטומטם באודישן. ראיתי מלא שחקנים בחוץ שמחכים לאודישן, ואמרתי 'לי ייתנו את זה? לא למדתי משחק, לא ייקחו אותי'. אבל היה חיבור טוב עם האחרים, גם כי הכרתי את אסי מ'ארץ'. עוד לא כל כך עשינו דברים ביחד, אבל הכרתי אותו משם. נתנו לי צ'אנס".

לא היית נראה לא שייך לידם.
"יש בינינו אהבה גדולה, וגם ראו את זה שם. בעונה הראשונה היה לי קשה מאוד. אפילו שהייתי מוקף בחבר'ה שהרגשתי איתם בנוח, יש בזה גם משהו מלחיץ. הם מעולים, מצוינים, משופשפים, יודעים מה הם עושים. הייתי בלחץ. אני זוכר את ימי הצילום הראשונים, והייתי לחוץ כי היה שם צוות, ואמרתי לעצמי 'רגע, הם לא צוחקים'. אחר כך הבנתי שהצלם מסתכל אם אתה מצולם כרגע טוב, והמקליט בודק אם הסאונד נשמע טוב, ואני בזמן הזה בלחץ שהם לא צוחקים. כדי לשחק טוב אתה צריך קודם כל להיות רגוע, שקט, לא עם דפיקות לב וחרדה".

הפרלמנט

"היה לנו רעיון לסדרה על דמויות מוקצנות במושב שנוחתים בו חייזרים"

"'הפרלמנט', באוסול, התחיל בכלל ב'מסודרים'. כשנגמרה הסדרה, אסי, מאור, אסף ואני היינו נפגשים אצל מאור באולפן בערבים, מקליטים שטויות ועושים צחוקים. היה לנו רעיון לעשות איזה מערכון או סדרה על דמויות מוקצנות ומוזרות במושב שנוחתים בו חייזרים, משהו הזוי קצת. ואז ב'ארץ' רצו לעשות את שולחן הפרלמנט הזה, עם אסי, מאור, מריאנו, סמו ואני. הדמות של אירנה עוד לא היתה קיימת אז.

"אחרי שאסי עזב את 'ארץ' עשינו את 'הפרלמנט', והבאנו את אירנה - שהיתה בכלל דמות של ליאת הר לב ברדיו - שתהיה אשתו של שאולי. מה שיש שם זה חיבור מעולה בין כולנו. ביני לבין אסי יש חיבור מאוד טוב, אנחנו אוהבים להצחיק זה את זה. בדיוק עכשיו התחיל לצוף ברשת המערכון של היועצים הפוליטיים מ'ארץ נהדרת' מלפני עשר שנים".

השאלה המתבקשת היא אם "הפרלמנט" תחזור מתישהו באיזושהי קונסטלציה.
"אין מחשבה רשמית כזו. יש כל מיני גישושים בינינו, אבל לא משהו רשמי. יש כל מיני מחשבות".

הדמות שלך שם, אמציה, מבוססת על אביך ז"ל, שהלך לעולמו בינואר האחרון.
"סיימנו לצלם את 'מטכליסטים' בדצמבר, וכמה שבועות אחר כך אבא שלי נפטר. כן, אמציה הוא קצת אבא שלי, בעיקר בדיבור. משהו בדיבור וגם באנרגיה. אבא שלי יותר קוּל מאמציה, אבל גם הוא מדבר מהר כזה. כמעט בכל דמות שם יש משהו מהאבא או מהמשפחה של מי שמגלם אותה. הקטור של מריאנו זה די אבא שלו. כשמאור משחק את אבא של שאולי וראובן, הוא עושה את סבא שלו כמו שהוא זוכר אותו מהתקופה שהיה ילד. אז גם אבא שלי שם.

"דרך אגב, אבא שלי בכלל לא ידע על 'מטכליסטים'. לא שיתפתי אותו כל כך שאני הולך לצלם אותה, כי נורא קשה להסביר. מה, אני אתחיל עכשיו לספר שאני כותב סדרה על מה שהיה לי במטכ"ל ובשק"ם? לא יצא לנו לדבר על זה. אני מקווה שהוא היה אוהב את זה. זה מוזר, פעם הבאתי את ההורים שלי לסטנד־אפ, וזו היתה ההופעה הכי גרועה שהיתה לי. כשההורים שלך יושבים איתך בעבודה - לי זה לא כיף".

סטנד־אפ

"הם לא ייקרעו מצחוק שעה וחצי רק כי זה אני"

"רוב הדברים שאני עושה הם עם עוד שחקנים, ובסטנד־אפ אני לבד על הבמה. שאלת אותי קודם אם אני סוליסט, אז בעיניי אין דבר כזה לבד. את המופע הנוכחי כתבתי עם אסף שלמון, שהוא כותב בכיר ב'ארץ', ובהופעה החדשה כותבים איתי אסף, דור כאהן ויותם בקר. דור עצמו סטנדאפיסט, והם כותבים איתי גם ברדיו. אנחנו כותבים הכל ביחד, ואחר כך אני עולה ומופיע לבד, אבל אנחנו צופים בכל וידאו של בדיקת חומרים, מנתחים, רואים מה עובד ומה לא עובד".

זה ממש תהליך מתודי, מדעי.
"כן. מצלמים הכל, רואים מול הטקסט מה עובד ומה לא ואומרים 'את זה בואו נעיף', 'זה כן עבד', 'פה לא צחקו כבר בפעם השלישית, בואו ניפטר מזה'. אנחנו מנתחים את זה ברמת השניות והמילים. לפעמים צריך מילה אחרת, לפעמים סוף אחר לבדיחה. זו ממש עבודת נמלים, אבל לפחות עבורי אין דרך אחרת.

"אומרים ש'מטכליסטים' זו 'סדרה של ערן זרחוביץ'', כי זה הסיפור שלי ואני משחק שם את אחד התפקידים הראשיים, אבל יש שם את היוצרים השותפים שלי מויש גולדברג ואילן שפלר, הבמאי בעז פרנקל ועוד צוות עצום, אז למעשה אין לבד. אם הייתי עושה את זה לבד זה לא היה נראה ככה, וזה נכון גם לגבי הרדיו. בהתחלה זה היה רק טייכר ואני, כותבים ומבצעים הכל, ועם הזמן התרחבנו. כבר המון שנים אלה לא רק שנינו, כי כמה אפשר לעשות לבד? זה גם לא מעניין".

אבל בסטנד־אפ בסופו של דבר זה אתה מול הקהל. זה משחרר או מוסיף אחריות?
"זו אחריות. ברגע הקצה אתה לבד שם. אני זוכר שבהתחלה, ככותב ב'ארץ', הייתי בא לאולפן למשך כל הצילומים כדי לראות מה עובד ומה לא. היה איזה פאנץ' שכתבתי לפרידמן, ואחרי שהוא אמר אותו היתה דממה באולפן, וממש התבאסתי. התביישתי ששלחתי אותו לקרב עם הפאנץ' הזה. אני מקבל את זה גם היום לפעמים, בבדיקות חומרים. פתאום יש איזה שקט. הרבה פעמים קורה שפאנץ' לא כל כך עובד, ואז עוד פאנץ' לא כל כך עובד, ואז כבר האנרגיה משתנה, ואתה יכול לעבור לפאנץ' השלישי, שהוא דווקא טוב, אבל הוא יתקבל בחצי כוח כי האנרגיה התחרבשה".

אתה חושב שבגלל המקום שאתה נמצא בו היום יש לך כבר קרדיט אצל הקהל והוא מגיע מוכן לצחוק?
"ג'רי סיינפלד אמר - ואני מסכים עם המסר - שאם אתה מפורסם ואוהבים אותך יש לך חמש דקות של חסד, ואז העניין הוא ההופעה עצמה. אם זה לא מצחיק אז זה לא מצחיק. הם לא יישבו שעה וחצי וייקרעו מצחוק רק כי זה אני. אז יש לך חמש דקות, ואני לארג', כי חמש דקות על הבמה הן נצח.

"סטיב מרטין אמר שבכל הנוגע לקומדיה וכל ההיבטים שלה - או שתהרוג את הקהל או שהוא יהרוג אותך. היו מצבים שעליתי לבמה כשלא יכולתי כבר לבטל את ההופעה, למשל אחרי רגעים קשים מאוד במדינה, ואז אני מתחיל את ההופעה ב־8-7 דקות של לדבר על המצב. אני מנסה להרגיע את הקהל, להגיד לו: 'מי שרוצה לחייך שיחייך, מי שיכול לצחוק שיצחק, ומי שלא - הכל בסדר'. זו מלחמה יותר קשה באותו יום".

המלחמה

"אתה לא בדיוק בא להצחיק, אלא לחבק"

"היתה תקופה שביקרנו פצועים ומפונים, ושם אתה מבין שאתה לא בדיוק בא להצחיק, אלא לחבק ולהיות איתם. הופענו במלון מפונים בים המלח, ישבה שם מישהי משדרות והיא נראתה אדם שבור. היא אמרה שמקודם התנגנה מוזיקה במלון, אבל היא לא מסוגלת לשמוע מוזיקה ולא יודעת איך היא תוכל לשמוע מוזיקה יותר בחיים. 'ואני אהבתי מוזיקה פעם', היא אומרת. היא ראתה מהחלון שלה את המחבלים, את כל התמונות שראו משדרות, ואתה פשוט רואה מולך בן אדם שבור ולא יודע כל כך מה להגיד.

"באחד המלונות שהופעתי בו עם אבי נוסבאום נעמד מולנו בחור ואמר 'מצאו את אבא שלי עכשיו'. כלומר מצאו את אבא שלו מת, כי לפני כן הוא היה מוגדר נעדר, והבן התבשר על זה הרגע.
"כל אחד עשה את מה שהוא הרגיש שהוא יכול לתת, וזה גם מה שאני יכולתי לעשות. במקרה שלי, זה היה לקחת את הפאה של ראובן ולנסוע עם ליאת בתור אסתי ועם מאור כהן. גם נוסבאום היה איתנו הרבה פעמים. נסענו לחיילים בשטח, מאור שר, ליאת ואני עשינו את ראובן ואסתי, נוסבאום נתן כמה דקות של סטנד־אפ, והמשכנו לעוד מקום".

"הופענו במלון מפונים בים המלח. ישבה שם מישהי משדרות שנראתה אדם שבור. היא אמרה שהתנגנה מוזיקה במלון, אבל שהיא לא מסוגלת לשמוע ולא יודעת איך היא תוכל לשמוע מוזיקה יותר בחיים. 'ואני אהבתי מוזיקה', היא אמרה"

חיילים בטח קל יותר להצחיק. הם ממש מחכים לזה.
"בטח, זה יותר קל. גם עכשיו בהופעות אני שואל 'מי פה עשה יותר מ־100 ימי מילואים?' וכשמישהו עונה 'אני!' אני עושה כמו במכירה פומבית: 'יש לי פה 104, מי נותן לי יותר? 300? יש לי 300! 420! יש לי 420 יום'. זה טירוף כמה מילואים אנשים עושים".

עשור החמישים

"לא יכולתי לכתוב סדרה כמו 'מטכליסטים' בגיל שלושים"

"אני בן 51 והיה לי משבר. 'משבר' זו אולי מילה ענקית. אצלי תמיד משבר הגיל העגול מגיע שנתיים-שלוש קודם. התחלתי להרגיש זקן ושאלתי 'מה עוד נשאר לי לתת? האם השיא כבר מאחוריי? ואם לא, עשיתי כבר הכל?'. מתחילים להיכנס לתחום יותר צעירים, כמובן. ממש נכנסתי למחשבות כאלה".

וזה קורה לך דווקא בשנות השיא שלך.
"נכון. אבל פחדתי שאני מתחיל לחזור על עצמי, ושאגיע למצב שאעשה עוד מאותו הדבר פשוט כדי להמשיך. אגב, גם בגלל זה היה חשוב לי לעשות את הסדרה הזו, כדי לשחק ולכתוב משהו שעוד לא עשיתי כמוהו, לכתוב לעצמי תפקיד שאף אחד אחר לא היה כותב בשבילי.

"אז היו לי מחשבות כאלה, וזה השתנה, זה עבר. אבא שלי נפטר בגיל 88, ואמרתי: אוקיי, אתה בן 50. הסוף הוא באזור, אני מקווה, בעזרת השם, גיל 90 - אז יש לנו עוד 40 שנה, 30 ומשהו שנה. אתה כרגע הכי צעיר ממה שתהיה. יש לך סדרה בדרך, אתה עדיין עושה דברים חדשים גם ב'ארץ', אתה עדיין ברדיו, אתה עושה סטנד־אפ חדש. זה עוד לא נגמר. עוד יש מה לתת.

"יש לי דברים שהשתכללתי בהם, שאני יודע לעשות היום ופעם לא ידעתי. היום אני יכול להביא עומק לדברים, עם ראייה ותובנות של דברים שפעם לא היו לי. לא יכולתי לכתוב סדרה כמו 'מטכליסטים' בגיל 30, כי היום יש משהו בזה שאני גם אבא בעצמי, ובדברים שעברתי, שמביא איתו בשלות משלי. בגיל 32, ב'מסודרים', לא יכולתי להביא אותה. זה בן אדם אחר".

אהבה ומשפחה

"הייתי חייב להיות עם מישהי שלא תגיד לי 'די אתה עם השטויות שלך'"

"הפכתי לאבא בגיל 40, אבל אפרופו הבנה של דברים בחיים, עד השלב שבו הכרתי את לירון חשבתי לעצמי 'קודם אבנה לעצמי את הקריירה ואז אמצא בת זוג' - שזה לא מה שקרה במציאות. בפועל, זה שהתחתנתי איתה רק הטיס לי את הקריירה, זה עשה לי טוב יותר. יש משהו בביטחון שהיא נתנה לי.

"יש דמות ב'מטכליסטים' שנקראת 'קורמנית', וזה כי שם המשפחה של לירון הוא קורמן. זו היתה טעות לחשוב שקודם אבנה קריירה ואז האהבה תבוא, כי האהבה והביחד שלנו רק תרמו לי. בכל העבודה על הסדרה היא נאלצה לקרוא כל תסריט 700 פעם, לראות כל פרק 100 פעמים. יש לה הומור מעולה, ואנחנו מאוד מצחיקים זה את זה. זה חשוב לי כי כשהייתי יוצא עם כל מיני בנות, נניח, הן היו אומרות לי 'אתה יודע גם להיות רציני?'. ברור שאני יודע להיות רציני, אבל הייתי חייב להיות עם מישהי שלא תגיד לי 'די אתה עם השטויות שלך'".

"אפרופו הכתם על הפנים, אמרתי ללירון שאני זוכר לאן יצאנו בפעם הראשונה ובאיזה צד ישבתי על הבר, כשהיא משמאלי. למה? כי הכתם היה בצד ימין, וכשהפניתי את הראש הוא לא פנה אליה מאוד. תבין את רמת הסיבוך שלי עם הדבר הזה"

זה לא סיפור אהבה קלאסי. היה פה חיזור ארוך.
"במשך שנים, ולא ויתרתי. פה ושם הייתי כותב לה בפייסבוק, עד שהיא סוף־סוף נשברה. אני זוכר שהייתי בהודו אחרי ש'הפרלמנט' עלתה, ושם שאלתי את עצמי 'עם מי אתה רוצה להיות?' - ולירון עלתה לי בראש, כי הכרתי אותה עוד מפעם.

"אני לא יודע להסביר את זה, אבל תמיד היתה לי משיכה אליה, שנים. כשחזרתי לארץ אמרתי לה 'יאללה, בואי לדרינק אחד, מה כבר יקרה?'. יצאנו לדרינק ומאז אנחנו ביחד, היום כבר עם שלושת הילדים שלנו - נעם, אילי ואמי.

"אפרופו הכתם על הפנים, שהסרתי אותו מאז בשלושה ניתוחים. לא מזמן אמרתי ללירון שאני זוכר לאן יצאנו בפעם הראשונה ואיפה ישבתי על הבר, באיזה צד. אמרתי לה 'ישבתי בוודאות כשאת משמאלי'. ולמה? כי הכתם נמצא בצד ימין, וככה, כשהפניתי את הראש, הוא לא פנה אליה מאוד. תבין את רמת הסיבוך שלי עם הדבר הזה. אמרתי בפרמיירה שהיתה עכשיו לסדרה שיש בן אדם אחד שחשוב לי להצחיק ולהרשים בעולם הזה - וזו לירון".