אמצע שדרות, לקראת צהריים, והשנה החדשה מרגישה די דומה לקודמתה. בית הקפה של שמי הומה. אנשי אספרסו ארוך מביטים מבעד לאדים החוצה על דרך בגין. שלוש שנים אחרי, שדרות פורחת: ברחוב שבו שעטו טויוטות הנוחבה אי אפשר למצוא חניה, אפילו לא בתשלום.
חיים אוליאל נכנס מהשמש שבחוץ. הילת אור עוטפת אותו כמו הגיח מעולם אחר, עם כובע מצחייה של פועל אמריקני. שלל ברכות קולחות לעברו מכל עבר. אוליאל מהנהן לכל אחד, זורק משפט פה ושם, ורק אז מתיישב לשולחן. ככה זה סלב בעירו, גיבור מקומי, האיש שאף פעם לא עזב.
תבונת המרחקים משדרות הפכה את אוליאל לאיש מילים מדודות, אך חדות. בקרוב הוא יוצא עם להקתו לסיבוב הופעות שחוגג 40 שנות עשייה מוזיקלית פורצת דרך. השם שניתן לסיבוב, "מרוקנ'רול", מאחד את שני צירי חייו של אוליאל - מרוקו ורוקנרול. במקביל, בחמישי הקרוב, במסגרת רצועת הדוקו "האבות והאימהות" בכאן 11 ובכאן BOX, יוקרן הסרט "שפתיים" שיצר הבמאי רובי אלמליח, וזה מפתיע שרק עכשיו עושים עליו סרט. "בזמנו, גם מודי בר־און ז"ל רצה לעשות עלי, והוא לא היה היחיד", אוליאל נזכר.
למה לא רצית, בעצם? פחדת שיסכמו אותך באמצע הקריירה?
"לא רציתי להיות במקום הזה, להיות חשוף לגמרי, כוכב בעל כורחי. בכל פעם מחדש יש לי הרגשה שאני לא מספיק חשוב בשביל שיהיה סרט עלי בלבד".
הדלקת משואה, המצאת את המילה "צהלולים" שכולם משתמשים בה, אתה מופיע בספרייה הלאומית. זה ברור שאתה אח"מ בעולם המוזיקה והתרבות הישראלית.
בדל חיוך מסתמן על פניו של אוליאל, ידיו נפתחות לרגע כברכת כוהנים, ואז נסגרות בחזרה אל הגוף. כדרכם של מרוקאים, אצלו הגוף לפעמים מדבר חזק מהמילים.
מה ששינה את דעתו היה ההצעה שבאה מבן המקום. "כשרובי אלמליח אמר שהוא רוצה לעשות סרט על להקת שפתיים, אמרתי בסדר, כי זה רובי, וזה באמת חשוב שיהיה מסמך על הלהקה הזאת. חשוב לי שאנשים יידעו שהסרט הזה הוא הרבה מעבר לעניין המוזיקה שלי ושל שפתיים. זה מסמך היסטורי־חברתי שמתמקד בעניין החברתי של המעברות, עיירות הפיתוח ושדרות. המוזיקה היא נדבך חשוב, אבל הסרט משלב את הסיפורים של העיר, של הלהקה ושלי".
אום כולתום בקפה
כדרכן של התחלות, גם ההתחלה של אוליאל היתה מורכבת. כיום שדרות מוכרת כעיר מוזיקלית, בית גידול למגוון להקות פורצות דרך כמו שפתיים החלוצה, ובעקבותיה גם טיפקס, כנסיית השכל, מיכה ביטון וטאנארא. כל אחת מהלהקות שילבה את המגרב עם הישראליות שלה. שפתיים חשמלה את הצליל המרוקאי והפכה אותו לבן־בית בפסקול הישראלי.
באמצע שנות ה־80, התרבות הישראלית עדיין הגדירה שירים דוגמת "הפרח בגני" ו"אהבת חיי" כ"מוזיקה מזרחית". שפתיים הציגה חזון מוזיקלי רדיקלי: שירה בשפת המקור, מארץ המקור, בלי הצנעת המקור או ריכוך צבעוניותו לאוזן הישראלית. הסוציולוגית ד"ר גלית סעדה־אופיר ז"ל ראתה באוליאל וחבורתו מהפכנים וחלוצי הנכחת התרבות המזרחית – מבלי להתחנף לממסד.
הדרך לשם התחילה לפני הרבה שנים. מול הרשות העירונית עמד מרכז תרבות אלטרנטיבי לשימור וחינוך תרבותי - בית קפה. "בכל יום בחמש היו שומעים אום כולתום, ובשבת עבד אל־והאב. יושבים ומקשיבים למוזיקה עם כוס ערק ומזטים". לימים ייכתב סיפור בית הקפה, שפעל בחצר הבית, בשיר "איש וכינור" שכתבו מיכה ביטון וחיים אוליאל, וגם העיסוק בשאלה מי בדיוק כתב את השיר הוא סיפור שמופיע בסרט. "אל מול גבולות השעון, ממרחקים אבודים, אני יכול עוד לזכור בית קפה קטן אפור, כשהיינו ילדים, בחום השמש, ביום של חג או יום של חול".
חיים נזכר בילדותו: "לאורך כל השבוע היתה מוזיקה, בכל מוצאי שבת היתה חאפלה עם נגנים חיים. כל בר־מצווה וכל ברית - היתה שם להקה שניגנה מרוקאית. גם נגנים מעזה היו מגיעים לנגן". פסקול הריחוק מהמרכז הכיל תערובת של ערבית, צרפתית ואיטלקית, שהתנגנה מאז שנות ה־50, הרבה לפני שהאנגלית השתלטה.
אלמליח בחר להנכיח בסרט גם את הנסיבות הקשות של ההתחלה. כאבי הארכיון לא נשארו בחוץ. "אם הייתי יכולה לחזור למרוקו, הייתי חוזרת", אומרת אחת המרואיינות בכתבה טלוויזיונית משנות ה־70 על שדרות המיואשת. מהעדות הזו אפשר להבין את העולם הקרוע שבו גדל אוליאל הצעיר. גם הוא מצולם באותה כתבה על שדרות. עם שיער ארוך, מבט חולמני וגיטרה רכה, כמי שמבקש להיות אדם אוניברסלי עם שירי אהבה ושלום.
"תראה, תמיד באתי מהרוק. זה היה מה שגדלתי עליו - גיטרות חשמליות. ניגנתי סגול כהה ופינק פלויד בנעוריי".
בעוד התקליטים התנגנו בחדרו של הנער, מעבר לקיר הדהדה המוזיקה של בית הקפה, ואוליאל גדל כציפור נודדת בין שתי המולדות.
התנגדת למוזיקה הערבית ששמעת בבית הקפה? חשבת שהיא עומדת בניגוד למוזיקה המערבית ששמעת ברדיו ובתקליטים?
"לא ממש. אהבתי את זה ואהבתי את זה".
למה לא המשכת עם החומרים המקוריים שלך בתחילת הדרך?
"הייתי צריך להתפרנס", אוליאל אומר בפשטות. "ככה הקמתי את שפתיים - כדי להתפרנס. היינו נערים שמנגנים בכל סגנון, בכל שפה. להקת חתונות דורשת ממך לנגן את כל הסגנונות: פסודובלה בספרדית, שיר בתוניסאית, להיטי שנות ה־80 באנגלית, להרקיד ביוונית. להיטים".
בסרט, שפתיים בגלגולה כלהקת חתונות מתגלה כפרועה מכל דמיון: הנגנים בחליפות צהובות תואמות, משקפיים עתידניים של אנשי חלל ותסרוקות מנופחות.
"לא היתה תוכנית־על לעשות מהפכה ולנגן את השירים של החאפלה המרוקאית בצורה חשמלית", אומר אוליאל, "פשוט ניגנו אותם בסוף החתונה עם הכלים שהיו לנו ביד, וזה הביא את כולם לרחבה".
"בכל פעם שאני מגיע לתל אביב אני פוגש במקרה מישהו מעולם ההפקה, וההצעות זורמות. בשדרות לא תפגוש אף אחד במקרה. ובכל זאת, הרגשתי שלהישאר כאן - זה תפקיד שאני עושה. אני יודע שהנפש שלי היתה נפצעת אם הייתי עובר לתל אביב"
חשמול המוזיקה המרוקאית היה אתגר מוזיקלי מורכב. "איך אתה מתרגם מקצב כזה לסט תופים?" אוליאל מתחיל לתופף על השולחן, אצבעותיו זורמות במקצב טבעי שכמעט בלתי אפשרי להעביר לתופים קלאסיים. "דרבוקה לא מיתרגמת יפה לסט תופים. אחי אלי ז"ל פיצח את ההתאמה הקצבית של מרוקו לג'אז ולרוק. אחר כך היינו צריכים להבין איך לתת לגיטרות את המקום ולבס את הגרוב, ולשלב את כלי ההקשה שהיו אז - קונגה, בונגה. כולם הכירו רק את הקצב הלטיני, אף אחד לא למד את המקצב הצפון־אפריקני".
ומה עם ההחלטה לקחת קצב מסורתי ולהלביש עליו כלים שלא נועדו לו?
"כמו שאמרתי לך, זו לא היתה החלטה מודעת. הרגשתי שזה נכון בדם. באתי מבית שבו כל הזמן היתה מוזיקה, וזה פשוט היה לי טבעי".
אבל למה לקח לכם כל כך הרבה זמן להגיע אל הדבר הכי מובן מאליו?
גבר כסוף־שיער מהשולחן ליד מתערב פתאום בשיחה: "אני אגיד לך למה - המורים שלנו בבית הספר היסודי? כולם היו קיבוצניקים", הוא אומר. "אמרו לנו: 'אל תקשיבו להורים שלכם, הם פרימיטיבים, לא מלומדים'. גם אם לא זכרת את המילים המדויקות - נשארה הבושה. זו חומה שאתה צריך לטפס עליה כדי לראות את המשך הדרך".
הבליינים של החאפלות
הרגע שבו שפתיים נולדה מופיע בסרט. חיים מזמר ומלהטט בגיטרה, קובי אוז הצעיר מנגן בקלידים, חיים אוחנה על הבס ואלי אוליאל על התופים. זמרות הליווי דליה אלמקיס ויהודית עזרן נראות כאילו נגזרו מקליפ מוקדם של מדונה. ברגע מסוים רב־המלצרים סמי לזמי עולה לשיר, ופתאום הכל מסתדר. משהו חדש נולד מתוך הישן. אבל חשמול המסורת לא התקבל בשמחה גורפת, לפחות לא בהתחלה.
"המוזיקאים המרוקאים הוותיקים, אלה של פעם, אמרו לי: 'מה אתה עושה? לוקח שיר של שמונה דקות, מוריד את כל הבכי של ההתחלה ואז עושה אותו שלוש דקות? אתה הורס את המוזיקה שלנו'. הם אמרו לי את הדברים האלה ממש. זה לא היה קל, אבל תמיד כשאנשים מביאים דברים חדשים, הדור הוותיק רואה בזה קלקול של המוזיקה".
במרוצת השנים אוליאל גילה שהוא לא היה הראשון שעבר את מסלול המכשולים הזה. "סלים חלאלי היה זמר ענק ביהדות מרוקו. כשדיברתי עם נגנים שהיו קצת לפני הדור שלו, הם אמרו לי עליו בדיוק את מה שאמרו עלינו - שהוא מקלקל את המוזיקה האותנטית".
מה הניע אתכם, להקת חתונות מצליחה, להקליט את השירים האלה לאלבום?
"העדה המרוקאית היא הגדולה והפעילה ביותר מבחינה מוזיקלית מבין כל העדות - עם הכי הרבה בר־מצוות, בריתות, חינות וחתונות. וזו עדה שמחה, שיכולה להוציא כסף. אפילו באבל מביאים אוכל", אוליאל מוסיף באירוניה עצמית דקה, משתתק לרגע וממשיך: "אבל למוזיקה המרוקאית לא היה אז מקום במדינה. היתה מוזיקה מזרחית של תימנים ויוונים, אבל זה לא היה קשור אלינו. לא היו כמעט הקלטות של מוזיקה כמו שלנו, והבנו שאנחנו צריכים לעשות את זה - ולעשות את זה כמו שצריך".
בספרה "שיבתו של הקול הגולה", פרופ' חביבה פדיה מבחינה שדחיקת המזרחים אל קצה המפה יצרה משמורת זיכרון: שדרות, דימונה, אופקים וירוחם היו סוג של "מרוקו הקטנה", חממה ששימרה כגטו תרבותי את המורשת המוזיקלית שממנה התפתחתם. לכן לא כל כך הבנתי למה עשיתם את קלטת הווידאו "שפתיים במרוקו". פיצחתם את הגרסה החשמלית - למה בעצם חזרתם למרוקו?
אוליאל מחייך: "הבנו שזו התרבות שלנו ושזה הכיוון. הכרנו את השירים ואת המקצבים מהבית, אבל הרגשנו שאנחנו עדיין לא מכירים את זה מספיק מהמקור עצמו".
אוליאל נזכר וגאה בהחלטה לצאת למסע אל ארץ המקור, מרוקו, ללמוד ולהקליט שם בהרי האטלס. מאחורי המסע עמדה גם ההבנה שעם הצלחה גדולה מגיעה אחריות: "רצינו לתקן את העוול ההיסטורי שאנשים בקושי הכירו את השירים של העדה שלהם".
הדברים של אוליאל מהדהדים את הביוגרפיה הפרטית שלי. כבן העדה, הכרתי היטב מוזיקה מרוקאית - מבתי הכנסת, משמחות ומחינות בשכונה. באולמות השמחות של אותם ימים, המוזיקה היתה לרוב מחרוזת ברזילאית ודיסקו שנות ה־80. שיר מרוקאי, אם ביקשו אותו, נשמע חורק ומאובק.
שפתיים שינתה את המשוואה: השירים נשארו עתיקים, אבל הצליל היה מהפכה צעירה. מהרגע שיצא האלבום הראשון שלהם - בלי טיקטוק ובלי קידום ויראלי - שפתיים הפכה לפסקול הרשמי של העדה המרוקאית בכל אירוע משפחתי, בישראל ומחוצה לה.
הפכתם את המוזיקה המרוקאית לנחלת כלל העדה, ובסופו של דבר לנחלת כלל הישראלים. תיכנס היום לרוב הבתים בארץ ותגיד "אהלן וסהלן", ומייד יענו לך "אהלן ביכום". כשאתה מביט לאחור, אתה מרגיש שהמוזיקה הזו נטמעה כישראליות לגיטימית, על כל התזמורות האנדלוסיות ובתי הספר שקיימים כיום?
אוליאל מהרהר ארוכות. "תראה, יש הבדל בין המוזיקה הקצבית והעממית לבין המסורת האנדלוסית הקלאסית. יש פער - וזה לא רק הבדל מוזיקלי, אלא הבדל חברתי עמוק. התזמורת האנדלוסית נתנה לקהל סוג של הצדקה לשבת ולהקשיב למוזיקה הזו באולם קונצרטים מפואר ובלי תחושת נחיתות. עד לפני 50 שנה, מי שהיו מגיעים לחאפלות מרוקאיות היו החבר'ה מהשכונה, אלה שיוצאים לבלות עד הבוקר. איך נקרא להם? הבליינים".
אני מהנהן. הוריי בחיים לא היו הולכים לחאפלות בבתי קפה בבאר שבע. זה מעולם לא נתפס כמתאים להם. "בטח", אוליאל ממשיך. "האנדלוסית נתנה לכולם אפשרות להתחבר לצליל הזה ולהתגאות קצת בחוץ: 'מה, אתם חושבים שרק לכם יש תזמורות קלאסיות עם 50 נגנים בחליפות?'"
הבנת שאתם הייתם הגשר החי בין השמחות הפרועות של בתי הקפה, שמחות האולמות - ואותם היכלי קונצרטים.
"כן", הוא אומר בחיוך קטן ומודע לעצמו.
האיש והכינור
"במקום בו היו גם דמעות, כוסות ומשחקי קלפים, בעיניים השותקות, ראית אנשים כל יום מלאי שמחת חיים, בחום השמש, ביום של חג או יום של חול, שדרות ובית איש וכינור". גם כשההצלחה של שפתיים היתה מוכחת בכל רחבת ריקודים, הם עדיין נזקקו לחותמת הכשרות הרשמית של מרכז המפה.
"שמעתי בזמנו את 'נחליאלי', שיר של מתי כספי ז"ל, שעשה מין מקצב כאילו־מרוקאי. אמרתי שנכתוב לו מילים, וכך נולד השיר 'ללה עישה'. מתי אהב את הביצוע, ובעקבות זה הלחין לנו את 'חדוז'ה', ואפילו בא להקליט ולנגן איתנו. כשניגנו ביחד, שמעתי שהוא לא מנגן את המקצב נכון. איך אני יכול לבוא למתי כספי הגדול ולהעז להגיד לו איך לנגן? אבל מתי קרא אותי, עצר ואמר: 'תראה לי איך לנגן את זה'. הראיתי לו על הכלי, ואז הוא אמר לי משפט שאני לא שוכח: 'אנחנו באותה כיתה, אבל בבית ספר אחר'".
איך העבודה איתו השפיעה עליכם?
"אחרי העבודה המשותפת עם מתי, זה היה כאילו קיבלנו סטמפה מהממסד - הנה, אתם לגיטימיים. וזה אפשר לנו להיפתח לכיוונים חדשים".
בתחילת שנות ה־90 שדרות חישבה מסלול מחדש - הפעם כבירת המוזיקה החדשה של ישראל: קובי אוז פרש מעמדת הקלידן של שפתיים כדי להקים את טיפקס, וכנסיית השכל פרצה זמן קצר אחר כך. שפתיים תמיד הוזכרה בנשימה אחת עם הדור הראשון לפריצה, אבל המקרה שלה היה שונה - לא רק בגלל פערי הגילים, אלא גם בגלל השירה במרוקאית.
נאמן לעשייה משלבת, אוליאל החל להכניס שירים מקוריים בעברית אל תוך הרפרטואר של שפתיים, אך ברגע האמת, כשניצב בפני הדילמה הבלתי נמנעת לעבור למרכז הארץ, הוא נסוג: "סביר להניח שאם הייתי עובר אז לתל אביב, אולי הייתי כוכב הרבה יותר גדול.
"בכל פעם שאני מגיע לתל אביב אני פוגש במקרה מישהו מעולם ההפקה, וההצעות זורמות", מבחין אוליאל, לא מתעלם מהמחיר ששילם על הוויתור. "כאן, בשדרות, לא תפגוש אף אחד מהם במקרה. ובכל זאת, הרגשתי שלהישאר כאן - זה תפקיד שאני עושה. בתוך תוכנו אנחנו לא תמיד בוחרים מהיגיון קר, אלא מתוך הרגשה ואינטואיציה פנימית. אבל אני יודע שהנפש שלי היתה נפצעת אם הייתי עובר לתל אביב. אם אתה רגיל למקום שלך, וטוב לך עם האנשים שסביבך, זה עדיף על הכל".
ולא היה בך משהו שקינא בהצלחה הגדולה של שאר הלהקות?
אוליאל מחייך בלבביות: "אין אדם מקנא בבנו ובתלמידו. זו חבורה שלמדה מאיתנו, וההצלחה שלהם היא ההצלחה שלנו. יותר אנשים שעוסקים במוזיקה הזו יוצרים הד ציבורי גדול יותר לכולנו".
בשיא ההצלחה הכלכלית של שפתיים, כשיומן האירועים היה סגור חודשים קדימה, אוליאל קיבל החלטה מפתיעה: לפרק את החבילה. "זו היתה החלטה מודעת ושקולה", הוא מדגיש. "מיציתי את כל הדברים האלה עד תום, והרגשתי שאני מוכרח לעבור הלאה" - אל דרך רוקנרולית עצמאית, שנראתה לרבים בתעשייה כהתאבדות מסחרית.
"הרבה זמרים שפגשתי בז'אנר המזרחי הודו בפניי שהם מקנאים באומץ שלי: 'אתה עושה מה שאתה רוצה, ואנחנו פוחדים לשנות סגנון כדי שהקהל שלנו לא יברח'. הבנתי שהקהל הישן לא בהכרח יצליח לעבור איתי את השינוי הזה". אבל אין בו חרטה: "מי בגיל 40 מתחיל קריירה מוזיקלית חדשה מאפס? אני! והנה, בגיל 70 אני יוצא עם אלבום ומסע הופעות חדשים".
"מתי כספי הקליט איתנו. כשהיינו באולפן שמעתי שהוא לא מנגן את המקצב נכון. איך אני יכול להעז להגיד למתי הגדול איך לנגן? אבל הוא קרא אותי, עצר ואמר: 'תראה לי איך'. הראיתי לו, ואז הוא אמר לי משפט שאני לא שוכח: 'אנחנו באותה כיתה, אבל בבית ספר אחר'"
עם הפרויקט החדש, "מרוקנ'רול: חיים אוליאל ולהקת שפתיים חוגגים 40", הוא מופיע ברחבי הארץ (30 בספטמבר ב"המסגרייה" בחצרים; 15 באוקטובר ב־FRIENDS טבריה; 4 בנובמבר ב־FRIENDS אילת; 12 בנובמבר בהיכל התרבות באופקים). הוכחה למנעד הרחב שבו פועל אוליאל אפשר יהיה לראות במועדון קיבוץ הזורע (ב־29 באוקטובר), שם יארח את מני בגר. "אפשר לשים אותי בחאפלה המרוקאית הכי כבדה, ואפשר לשים אותי בערב רוקנרול פרוע", הוא צוחק. "אני טבעי בשניהם, שום בעיה בכלל".
כאב על הבן שאיננו
כמה ימים לפני השיחה, אני מרגיש את משק כנפי ההיסטוריה מעל ראשי. אוליאל ולהקתו מנגנים מחוץ לספרייה הלאומית, ליד מוזיאון ישראל ומשכן הכנסת. אחרי שהדליק משואה בחליפה, אוליאל מדליק את הלילה הירושלמי עם גיטרה מחושמלת. ניכר עד כמה הוא נהנה לעבור בין המרוקאי לרוקיסטי, הגיטרה שלו צורחת כמו שמעולם לא שמעתי. התמהיל המוזיקלי שלו, משפתיים לקריירת הסולו, התאחד היטב לצד משכן התרבות הישראלית בספרייה הלאומית. אני יכול להעיד שגם הספרניות הצטרפו לתנועה המגרבית לשחרור הגוף, הנפש והשמחה.
בלהקה מופיעים שני בניו מהזוגיות הראשונה שלו, מתי ואור. עומר ושיר, ילדיו מהזוגיות השנייה, צעירים מכדי להיכנס לעסק המשפחתי. אבל בולט בהיעדרו בנו ניב אוליאל ז"ל, זמר שהחל לפרוץ בזכות עצמו לפני עשור ונפטר ב־2019 באופן טרגי.
"זה שבר נורא, לאבד בן", אוליאל מניח את ידיו על השולחן ומביט בכוס. המילים המדודות מסתירות בקושי את הסדקים שבתוכו. "כלפי חוץ - כן, החיים ממשיכים, מופיעים ועושים דברים כרגיל. אבל אי אפשר לומר שזה לא נשאר בך כפצע קבוע. זה איתך בכל רגע".
הצליל שאוליאל וחבריו נאבקו כדי שיתקבל כחלק מהצליל הישראלי - "מוזיקה מזרח־ישראלית שבחלקה מסולסלת מאוד" - הפך לצליל הטבעי והלגיטימי ביותר של המקום: "היום אף אחד כבר לא מרים גבה על זה", הוא אומר.
אם ידעת מראש שתשלם מחיר אישי על ההחלטה להישאר בשדרות ולהיות "חלוץ", "מנטור", "מחנך" - היית עושה זאת שוב?
אוליאל חושב לרגע ארוך. "קשה לי עם ההגדרה של 'מחנך'. זה מישהו שמטיף לך ומכוון אותך למשהו מוגדר מראש, ואני לא בדיוק כזה. עשיתי הכל תוך כדי תנועה, על הדרך, ואנשים למדו מההתנהגות שלי ומהמעשים שלי בשטח. אם אתה פשוט עושה דברים, ואחרים רואים שזו הדרך הנכונה ובעקבות זה יוצרים דברים דומים - אז הם למדו מעצמם. אבל בסוף, אם אתה שואל אותי מה אני מעדיף שיהיה כתוב על המצבה שלי - 'סופרסטאר' או 'אדם שעזר להביא לשינוי חברתי ולקדם את התרבות בפריפריה' - אז ברור שאני מעדיף את השני".
אוליאל מביט החוצה, כמו חושב לרגע על משמעות הדברים, ואז מתעשת. "אני מוציא עכשיו שיר חדש", הוא אומר ומקריא בקול את המילים: "לפעמים אני קצת נמנע ממך, סחף רגשותיי מתבטא דרכך, מחיצות נופלות כשאת אלי נפתחת, יש ימים יפים שאת אלי צמודה ולילות שאת איתי גם אבודה. בתקופות קשות בוחר שלא לגעת, אך כשאותך אוחז אני מתמוסס, למגע קסם שכזה אני על הקצה".
נהדר! איך קוראים לשיר הארוטי הזה?
"הבלדה למוריס", אוליאל צוחק. היחידה שיוצאת מהארון בשיר הזה היא "מוריס", הגיטרה של אוליאל, שלה מוקדש השיר. "אתה עושה מוזיקה, ואז אנשים כותבים פירושים שונים ומשונים. אבל בסוף אתה מבין שהכל נעשה מתוך תמימות טהורה ואהבה גדולה למוזיקה ולמקום הזה".
