פתאום באמצע החיים היא הבינה: אני קיימת. נשאר לה רק לומר תודה

ראש השנה העומד לפתחנו הוא חג של התכנסות משפחתית ליד שולחן עמוס מאכלים אך מסתבר שלא לכולם. פתק ששלחה שורדת זנות למי שהכינו עבורה ארוחה מזינה במסגרת פעילותה של עמותת "לא עומדות מנגד" מבהיר עד כמה מה שהוא מובן מאליו לחלקנו, אינו בהכרח נחלת הכלל:

"בכל פעם שקיבלתי ארוחה, זה לא היה רק אוכל, זו הייתה תחושה שמישהו חושב עלי. רציתי להודות לכן מכל הלב על פרויקט המבשלות ועל כל מה שאתן עושות עבור אנשים הזקוקים לכך. כל ארוחה חיממה לי את הלב והכניסה אור ושמחה ליום שלי. המבשלת פשוט מדהימה, וההשקעה והאכפתיות והנתינה מורגשות בכל פרט. האוכל היה טעים, מושקע ומוכן באהבה. תודה ענקית לכל המתנדבים והמתנדבות, לטבחים ולטבחיות, ולכל מי שלוקח חלק במיזם המיוחד הזה. הנתינה שלכם היא הרבה מעבר לארוחה, היא מעניקה תקווה, חום ואמונה שיש אנשים טובים בדרך".

זה לא הכסף

מילותיה של אותה אישה, שנסיבות חייה הובילו אותה למקומות קשים במיוחד וכעת מצויה בתהליך שיקום, שוזרות יחדיו אוכל, סולידריות חברתית והכרת תודה לכל מי שחשב עליה. נתינת האוכל היא עדות מבחינתה לכך שהיא נוכחת, קיימת ושיש מי שמבקשים לחזק אותה.

בלי משים נוגעת היא באחת התופעות הייחודיות למין האנושי, שיתוף מזון בין בוגרים שאינם קרובים גנטית. רוב היונקים החברתיים, כקופי על, חולקים משאבים בעיקר בתוך התא המשפחתי או במסגרת מאזן אינטרסים מחושב. בני האדם, לעומת זאת, פיתחו את ההרגל התרבותי (המשונה למדי) להאכיל זרים גמורים, ובדרך זו הפכו פעולה ביולוגית השרדותית למעשה סמלי המבטא קשר, הכרה ושייכות.

תמיכה כספית, חיונית ככל שתהיה, נותרת לרוב מחווה מופשטת שאינה דורשת מהנותן מעורבות אישית או מאמץ של ממש. בישול ארוחה קשובה, לעומתה, הוא מעשה אינטימי של ראיית האחר, המחייב אותנו להתעניין בטעמיו, להקשיב להעדפותיו ולצקת אל הצלחת מחשבה כנה על מה שיזין, ישמח וינחם אותו.

מחוות אלה הופכות את האוכל מאמצעי הישרדות גרידא למעשה של אכילה קומנסלית, כלומר אכילה המבוססת על שותפות ועל יצירת זיקה בין בני אדם, גם כאשר הם אינם חולקים שולחן ממשי, ובמקרה זה לעולם לא ייפגשו.

במשלוחים המושקעים מקופלת אמירה ברורה למקבלות אותם: את אינך שקופה, ואת ראויה לכך שמישהו ישקיע בך זמן ומחשבה.

עבור נשים שחוו שנים של ניצול והחפצה ולעיתים פגיעות גופניות ובוודאי נפשיות, החוויה שבה זר מוחלט מתעניין ברצונן ובטעמן האישי היא חוויה מתקנת, המחזירה להן את תחושת הערך העצמי ומזכירה להן שקולן, נוכחותן וצרכיהן ראויים למקום, לכבוד ולתשומת לב אמיתית.

בהקשר זה העידה אישה אחרת שמאז היא מקבלת את משלוחי המזון היא מתרגלת יכולות בסיסיות שנשללו ממנה, כמו להביע דעה ולהעז לבקש, לאחר שנים שהייתה כלי לרצונותיהם של אחרים.

בהקשר זה העידה אישה אחרת שמאז שהיא מקבלת את משלוחי המזון היא מתרגלת יכולות בסיסיות שנשללו ממנה, כמו להביע דעה ולהעז לבקש, לאחר שנים שהייתה כלי לרצונותיהם של אחרים

תובנות אלה עומדות בבסיס פעילותה של עמותת "לא עומדות מנגד". שם העמותה נגזר ישירות מהציווי המקראי, "לא תעמוד על דם רעך" ותכליתו הושטת יד וסיוע חיוני לשורדות ושורדי זנות.

הסיוע ניתן למשך שלושה חודשים וללא כל תנאי, הן למי שנמצאים עדיין במעגל הזנות והן למי שמצויים בתהליך היציאה ממנו. העמותה אינה שופטת, מטיפה או מחנכת, אלא פועלת מתוך תפיסה מכילה ומאפשרת, שעיקרה הוא שמזון וחום אנושי הם זכות בסיסית.

כ-90 נשים זוכות ליהנות מסל שבועי בזכות מערך של אלפי מתנדבים ומתנדבות המבהירים במעשיהם שערבות הדדית לא פסה, וכי כאן היא לובשת צורה מוחשית של תבשילים טעימים ומזינים שאפשר לגעת בהם, להריחם ולאכול מהם לשובע.

הפודקאסט של "לא עומדות מנגד"

הבחירה להאיר על מפעל ייחודי זה דווקא לקראת ראש השנה אינה מקרית, שכן לחג יש זיקה היסטורית ורעיונית לזכות למזון ולחלוקתו. לראש השנה מעמד ייחודי בלוח השנה היהודי. זהו יום הדין שבו נפתחים ספרי החיים והמוות, וכל באי עולם נבחנים וגורלם נקבע לחסד או לשבט. לנוכח חשיבותו של היום אולי מפתיע לגלות שהציווי העיקרי בו אינו סיגופי הגוף או צום, אלא דווקא אכילה והשפעת השובע על הזולת.

האזכור המכונן לציווי זה מופיע במעמד שבו התכנסו שבי ציון ליד שער המים בירושלים, ועזרא הסופר קרא בפניהם את ספר תורת משה. לנוכח הפער שבין המסופר בספר למציאות חייהם הקשה, פורצים השומעים בבכי מר. נחמיה ועימו הלוויים קוטעים את קולות המקוננים ומבהירים לעם שזהו יום קדוש ולכן אין להתאבל בו וגם לא לבכות אלא:

"לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ" (נחמיה, ח, י).

ומי הוא זה ש"אין נכון לו"? הפירוש המסורתי רואה בו את מי שאין בידו מזון דיו לחג. הרמב"ם כבר פסק כי מי שאוכל ושותה ביום זה ואינו מאכיל את מי שידם אינה משגת אין שמחת מצווה במעונו אלא שמחת כריסו, ושמחה זו אינה כבוד אלא קלון.

אין מדובר איפוא בנימוס גרידא אלא תנאי הכרחי למילוי מצוות החג בדמותה של עשייה שמבקשת לוודא שאיש לא יוותר רעב ומאחור. דווקא בזמן שבו גורלנו תלוי על כף המאזניים, אין מעשה מזכך וראוי יותר מפתיחת הלב והיד לאחר באמצעות חלוקת מזון.

כל אישה בזנות היתה פעם נערה בסיכון

גודל האבסורד

אלא שהמציאות מורכבת ונוקבת בהרבה, ועמותת "לא עומדות מנגד", היא רק אחת מהתארגנויות אזרחיות רבות המבקשות להקל על הרעב ואי הביטחון התזונתי המעמיקים במקומותינו.

אנו עדים לאבסורד מקומי וגלובלי במסגרתו האנושות מייצרת שפע חסר תקדים של מזון, ובכל זאת, מעולם לא היה מספרם של הסובלים ממחסור ומשוללי ביטחון תזונתי כה רב. אל מול הכשל והסתירה הזו מתייצבת עשייה אנושית צנועה, של מי שפותחים את מטבחם ואת ליבם ושולחים ברכת שנה טובה בדמותם של מאכלים מושקעים ומזינים היישר לפתחו של מי ש"אין נכון לו" (כאן אפשר לפנות לעמותת "לא עומדות מנגד").