מיכל דליות התחילה לעקוב אחריי באינסטגרם. חבר כתב לי: "אין מה לדאוג, בימים הראשונים היא רק צופה". זה היה מצחיק אותי מאוד, אלמלא הייתי מוטרדת בשאלה אם היא כבר צפתה בפוסט שהעליתי מהג'ימבורי, שבו אני מתלוננת שנמאס לי לשמור על הנכדים של אמא שלי כל החופש וקיבלתי המון לייקים (והמון תגובות זועמות מנשים בגיל של אמא שלי, שאו לא הבינו או לא אהבו את הבדיחה). או בסרטון שבו אני מדברת על לזרוק את הקטן ב־1 בספטמבר ממכונית נוסעת בכיוון הכללי של השער של הגן, או האחד שבו אני מדרגת את החברות של הגדולה, או ההוא שבו אני שרה מילה במילה את "מכופף הבננות" של שב"ק ס' ("יש בנות, אני לא נוגע עם מקל, צוללות אלי, אני מפחד להסתכל").
אחד היתרונות של ללדת את ילדך הראשון בגיל 37 הוא העובדה שקצת יותר קשה לערער אותך. את יודעת שבגדול צריך לאהוב אותם, לשים להם גבולות ולהשתדל להיות עקבית בשניהם. אני מודה לאל שבהיריון הראשון שלי עוד לא היו משפיעניות היריון, משפיעניות לידה ומשפיעניות הורות. אלה קופצות לי מדי פעם לפיד כדי להראות לי כמה המטבח שלהן נקי, האוכל שהן מבשלות בריא, והילדים שלהן לא ראו מסך מאז המסך של המוניטור בבית החולים. סבבה, חגית.
אחרי הרהור מעמיק בהרגלים, בהנחות היסוד ובסגנון ההורות שלי, הכנתי רשימה של התנהגויות שאני צריכה לשנות לאלתר, או אם זה קשה מדי, לפחות להפסיק לתעד אותן באינטרנט
בגיל 37 אף אחד לא ישכנע אותך שההצלחה של הילד בחיים תלויה במותג העגלה שלו, בסוכריות גומי עם ויטמינים או בכללי במה שיש לנשים זרות באינטרנט לומר. האבינג סייד דאט, מיכל דליות עוקבת אחריי באינסטגרם, שזה קצת כמו שמאמן הכושר שלי יעמוד לידי במטבח ויצפה בי מכינה לי פיצה־פיתה ערב חמישי ברציפות.
אחרי הרהור מעמיק בהרגלים, בהנחות היסוד ובסגנון ההורות שלי, הכנתי רשימה של התנהגויות שאני צריכה לשנות לאלתר, או אם זה קשה מדי, לפחות להפסיק לתעד אותן באינטרנט.
- להפסיק לקלל כמו נהג משאית: ואני אפילו לא מדברת על הקללות שהילדים שומעים באוטו, או כשאני נתקעת עם הזרת במשקוף. אלה רק הקללות השגרתיות, היומיומיות, כאלה שנותנות תחושה של בית, בדיוק כמו שלל הקללות הציוריות בפולנית שאבא שלי מסנן. פעם שאלתי אותו מה המשמעות של כל אחת מהן. אני לא אפרט, אבל היה עדיף לא לדעת. אני מדברת על הקללות שאני מקללת אנשים ספציפיים, כמו נותני שירות ששמתי על "השתק", קרובי משפחה מדרגות קצת קרובות מדי, שכנים, אימהות בקבוצה של הגן, ואת בן הזוג, שייבדל לחיים ארוכים, כשהוא משאיר את הכיור מטונף. ילד ששומע את כל זה יכול חלילה להניח שאני מאחלת להם מחלות ותאונות נוראיות, כשמה שאני באמת מאחלת להם זה מחלות ותאונות קלות.
- להפסיק לנטור טינה: תראו, אני אוהבת לנטור טינה. תמיד אהבתי. עוד כילדה נטרתי, ואני מתכוונת להמשיך לנטור עוד שנים רבות לכל מי שאי־פעם בא לי רע, אם במציאות ואם בראש שלי. הדבר היחיד שלא מצריך רשימה בנוטס הוא רשימת האויבים שיש לי בראש. לא צריך גיבוי, אני זוכרת. עם זאת, כנראה יש טעם לפגם באויבים בני 4 וחצי. זה כנראה לא לעניין להישבע לנקום בילד בשם איתן שדחף את הגדולה בחצר ב־2022, ולנעוץ בו מבטים מאיימים בכל מסיבה בגן.
- לתקן טעויות. כן, גם אם הן חמודות: הגדולה עולה לד', ועד לפני שנה היא היתה אומרת "גְלִי" במקום "דְלִי". היא היתה נבוכה מאוד כשהיא גילתה את הטעות, וחבל. מישהו היה אמור לתקן אותה, אבל מישהו חשב שזה חמוד יותר ככה.
- להפסיק לענות "לא" בכל פעם שמישהו אומר "אמא": אני לא יודעת מה השאלה או הבקשה, אבל התשובה היא "לא". אני לא בטוחה מתי המנהג הזה השתרש, אבל הוא רווח אצלנו בעיקר בשבת אחרי הצהריים ובמוצאי חג. עניין של שימור עצמי, וזה לא משנה אם מדובר ב"את יכולה להביא לי כוס מים" או ב"אפשר למכור את כל הצעצועים שלי ולהשתמש בכסף כדי לקנות חשיש". אימהות ג'נטל פרנטינג יזדעזעו עד עמקי נשמתן מהתגובה הזו, אבל נדמה לי שהילדים שלי התרגלו, וגם אם לא - אין לי כרגע דרך לדעת.
- להפסיק לשקר שאני עובדת כשאני בעצם צופה ב"קופה ראשית" בלפטופ. שומעים דרך הדלת.
