המסך הקטן ברא עבורנו אינספור גיבורים נוצצים, סטריליים, יפי תואר ובלורית, מהזן שמעריצים תולים פוסטרים שלהם על קירות עם דבק דו־צדדי. לצידן צמחו דמויות אחרות. כאלו שמתאימות להגדרה "חרא של בן אדם". דמויות שהפכו לאיקוניות דווקא בגלל שהן האנטיתזה המושלמת למודל לחיקוי - ואני מתכוון לדמויות מהזן הכי מטונף שיש: מרושעות, מניפולטיביות, נכלוליות, רמאיות ואגואיסטיות.
קחו למשל את הומלנדר מ"הבנים", את טוני סופרנו המאפיונר או פרנק אנדרווד מ"בית הקלפים". דמות עם וייב של נהוראי שמסתובב בטיילת עם אולר בכיס. יודעים מה? תחשבו על הגרועים ביותר: ג'ופרי הילד־זין מ"משחקי הכס", לוגן רוי חסר הלב מ"יורשים". כמה זעם בעבע בתוכנו כשצפינו בהם.
לא מוכרחים ללכלך את הידיים בדם כדי להיחשב למפלצת טלוויזיונית. אפשר גם להיות מצויר כמו אריק קרטמן ומיסטר ברנס, להיות מרוגז בעברית כמו טנצר המניאק, גבעון כספי ועידית לינוביץ', או להיות נבל של ריאליטי כמו דיאן שוורץ, מאור ברוכמן או שי חי.
זאת היתה רשימה ארוכה של כל מיני חלאות טלוויזיה, ועדיין, לא תמצאו דמויות נאלחות ואיומות יותר מאשר דניס, די, מאק, צ׳רלי ופרנק, גיבורי הקומדיה ״פילדלפיה זורחת״ (It’s always sunny in Philadelphia).
לא הייתי מתעכב על כך, אלמלא פרט מאוד לא שולי: חמישיית החברים הזו אוחזת בשיא גינס לסיטקום הכי ארוך בטלוויזיה האמריקנית. כמה ארוך? כמו תור בביטוח הלאומי. בשבוע שעבר החלה עונתה ה־18, שזמינה בישראל ב־yes ובדיסני+. "פילדלפיה זורחת" סוגרת 21 שנים על המסך. הישג מטורף, אבל מה נגיד על מצב האנושות (ובעיקר על אמריקה) אם אלה הדמויות הטלוויזיוניות היחידות ששרדו בחיים את מהפכת הטלוויזיה של שני העשורים האחרונים?
מבחן לסיבולת
שלא יהיה ספק: מדובר ביצורים משולי החברה, שלא מתבגרים, וכבר 20 שנה מנהלים פאב אירי כושל בפילדלפיה. הזויים, בטלנים, נרקיסיסטים, מניפולטיביים, אגואיסטים, אינפנטילים, חסרי מודעות ונטולי טאקט.
מוסר? בתחת שלהם. כל תכונה לא חיובית שתחשבו עליה, תתחבר לפחות לאחד מהחמישה. הם ימכרו את המשפחה, את החברים ואת עצמם בשביל סיכוי להשיג שדרוג לחיי האשפתות שלהם.
כל פרק נפתח ברעיון מוגזם סביב איך לכבוש את העולם, לעשות את המכה ולהרוויח כסף, זיונים ותהילה, אבל הם כה יהירים ובזויים, ולכן יגיבו לכל סיטואציה בצורה הגרועה והטיפשית ביותר - וייכשלו בסוף. הבדיחה היא עליהם, אבל גם על החברה האנושית.
לאורך 181 הפרקים ששודרו עד היום, הם כבר מחצו גבולות ומוסכמות, עד כדי כך שהעונה החדשה נפתחה בפרק כפול שהציג חילול גופות, נוסף על השלכתן מתוך תותחים בעידוד ליצנים. זה הכי לבחון גבולות וסיבולת של הצופה - אבל עבור צופי הסדרה הזו, זה רק עוד פרק רגיל. כי מה כאן חריג בהשוואה למה שהחבורה עוללה לאורך שנים? הם התמכרו לקראק כדי לקבל קצבה, הרסו חיים למאות דמויות אחרות, פגעו, שיקרו, חטפו, שרפו והתעללו.
מוסר? בתחת שלהם. כל תכונה לא חיובית שתחשבו עליה, תתחבר לפחות לאחד מהחמישה. הם ימכרו את המשפחה ואת עצמם בשביל סיכוי לשדרג את חיי האשפתות שלהם
פעם הם מצאו תינוק בפח, ורק ניסו להרוויח באמצעותו כסף. כשישראלי השתלט להם על חלק מהנכס, הם התחזו למחבלים והקליטו קלטת ג'יהאד מאיימת. הם חיים כמו חולדות, אוכלים מזון לחתולים ומייצרים כאוס בכל מקום. טיפשים בצורה יוצאת דופן, נטולי מוסר, אכפתיות וחוקים חברתיים.
כשעבדתי על הטקסט, מצאתי ברשת מאמר שהכתיר מונולוג של דניס מהעונה השישית בתור הסצנה הכי אפלה בתולדות הטלוויזיה. בפרק ההוא, משנת 2010, רכשו דניס ומאק יאכטה, כי הם רצו לחיות כמו בקליפ, ב"סירת מסיבות בסגנון פי. דידי (שון קומבס)", עם שמפניה, מסיבות ואוקיינוס פתוח. לחידוד הקשר גם התנגן בפרק שיר של אותו הראפר, שעל רקע המסיבות ההן יושב היום בכלא בגלל תקיפות מיניות.
אבל הצמרמורת לא היתה בגלל חיזוי העתיד, אלא הודות למה שהסצנה הזו עושה במונולוג קצר וקומי. היא מספקת הצצה למנטליות של אנס בפוטנציה. בסצנה הסביר דניס לחברו מדוע באמת רכש את כלי השיט, והוסיף לטיעון את פילוסופיית הפיתוי שלו. הוא תיאר כיצד בלב ים אישה לא יכולה לסרב בגלל ה״אימפליקציה״ של להיות לבד עם גבר שהיא לא מכירה כשאין לה לאן לברוח - מה שעלול לקרות לה אם תנסה לסרב.
זה לא אונס, אבל זה גם לא סקס בהסכמה. דניס משוכנע שפיצח את השיטה, כשהוא מסביר את התוכנית שרקח, אבל בתכלס הוא הדגים לנו איך גורמים בעלי כוח כופים עלינו לעשות דברים בניגוד לרצוננו רק כי אנחנו חוששים מכוונות נסתרות.
זו סצנה מזעזעת, שאחר כך מתפתחת לניסיון כושל שלו לממש את הרעיון. הסדרה אפילו לרגע לא מגנה את דניס, אלא רק נותנת לו להפליל את עצמו ולהתרסק. וככל שהם התרסקו יותר, ככה הרגישו הצופים חופש לאהוב את הפתטיות הזו.
הצופה לומד לקח
"פילדלפיה" מעולם לא קיבלה את אישור הממסד. היא אף פעם לא היתה מועמדת לאמי בקטגוריה מרכזית. ועדיין, למרות טיפול פרוע בנושאים רגישים שאמור להבריח קהל, היא צמחה להיות מפעל של מרצ'נדייז, תחפושות, מועדוני מעריצים, פודקאסט, ממים, כנסים וחיקויים.
החמישייה - רוב מקאלהני, גלן האוורטון, צ'ארלי דיי (שגם כותבים את הסדרה), קייטלין אולסון ודני דה ויטו - אולי לא מסוגלים לנהל פאב, אבל ההצלחה הכניסה להם המון כסף. כתוצאה מכך מקאלהני נכנס כשותף בקבוצת כדורגל בריטית, רקסהאם, והצליח להעלות אותה כבר שלוש ליגות ולתעד את התהליך בסדרת דוקו מצליחה. רעייתו אולסון נהייתה שחקנית מבוקשת, ואילו דה ויטו סוף־סוף מצא את תפקיד חייו.
"סיינפלד על קראק", קראו לה, ואכן נדמה ש"פילדלפיה" היא ממשיכת דרכה של הסיטקום המכוננת מהניינטיז. האחות החורגת והחריגה. אם סיטקום מסורתי לרוב עוסק בהפיכת הדמויות לאנשים טובים יותר, אהובים ונחמדים (זאת אומרת, מזויפים), אז ב"פילי" זה לא קרה מעולם. הצופה לומד לקח - הדמויות לעולם לא.
אפשר להפליג עוד בניתוחים, אבל סוד ההצלחה האמיתי של ״פילדלפיה״ הוא שמדובר בסיטקום הכי מצחיק בטלוויזיה. דפוק, מטורף, גאוני, סאטירי וטיפשי. הפקה זורחת ויחידה במינה. טלוויזיה מהזן שלא ברור איך עדיין משדרים אותה, אבל הלוואי שתמשיך ככה לעד.
מיניות זורחת
הרגע היחיד שבו הסדרה שברה את החוק של עצמה: בסוף עונה 13 מאק יצא מהארון, בפני אביו הכלוא בבית הסוהר, באמצעות ריקוד מודרני בגשם. ארבע דקות ריקוד שמקאלהני התאמן עליו במשך ארבעה חודשים. ריקוד מלא מטאפורות עמוקות, שתיארו את מאבקיה הפנימיים של הדמות, עד יציאתה מהארון. מהרגעים הכי יפים בסדרה שהיא בדרך כלל סירוב ליופי.
ווינר שוט
מיקי ברקוביץ' נהיה מיקי ברקוביץ' בזכות הטלוויזיה. אמנם היא היתה אז בשחור־לבן, ממסדית ומכביסטית, אבל היא הביאה את הספורט לסלון של כל משפחה ישראלית - ומיקי היה שם. ווינר עם שיער מרשים ותנועת כף יד מושלמת, שהוכתר למלך ישראל רק בזכות הערוץ היחיד ששידר אז. הוא צמח על המסך, היתה לו משבצת קבועה בלוח השידורים - חמישי בערב - ומדי שבוע הוא קיבל דרכה עוד צבע ועומק והערצה, עד שפרש ונעלם.
השבוע שודר בקשת 12 סרט פרידה מהאגדה. ניב רסקין דיבר עם סביבתו של מיקי ושמע על הידרדרות בבריאותו עקב מחלת הדמנציה. הוא חיבר הכל בעזרת דמעות וחומרי ארכיון, והוסיף צילומים מרוחקים של הכדורסלן הסיעודי. ברקוביץ׳ תמיד היה כוכב מזן אחר. כשפרש, הוא בחר בקריירה אפורה של סוכן ביטוח. לא פרשן, לא מגיש, לא דעתן. סתם איש של ביטוח. תסתכלו על ספורטאים איקוניים ברמתו - אלי אוחנה, אייל ברקוביץ', ערן זהבי - כל אחד נהיה עסקן, פובליציסט, פוליטיקאי או רקדן בפריים־טיים. אבל מיקי נשאר מיקי - והוא מעולם לא הסתנוור בגלל הטלוויזיה.
להתמכר/לוותר
לנטרנים (HBO max)
הסדרה החדשה של HBO, "לנטרנים" ("Lanterns"), לוקחת צמד שוטרים גלקטיים - אחד ותיק, לבן ועייף (קייל צ'נדלר), שני טירון צעיר, שחור ומוכשר יותר מכולם (ארון פייר) - ושולחת אותם לחקור רצח של חייזרים בעיירה אמריקנית. לא ספקטקל קוסמי, אלא דרמת חקירה מתוחה שהכוח האמיתי שלה הוא הכימיה בין שני גברים שלא מסכימים על שום דבר חוץ מהמטרה.
לוותר: הכל יהיה דוב (yes VOD)
לא יהיה מפתיע אם האנשים שאישרו את הסדרה ״הכל יהיה דוב״ ("Breaking Bear") עישנו משהו חזק מדי. הם התכנסו בחדר ומישהו אמר, "נכון ׳שובר שורות׳? אז תחשבו על קומדיה מצוירת עם דובים שמבשלים סמים קשים ונרדפים על ידי עבריינים", ומישהו ענה לו: "וואו אחי, והם יטרפו אנשים ויספרו בדיחות קיצוניות". ומישהו הוסיף: "יאללה, קחו מלא כסף ותעבירו לי את הבמבה". יש רעיונות שהיה צריך לגנוז.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו