הסרט על מיקי ברקוביץ' הציג שאלה אחת מהותית - שלא קיבלה מענה

לא בטוח שיש דברים יותר בוהקים שצועקים ישראליות מאשר השם מיקי ברקוביץ'. אחרי הכל, הוא חלק מהמותג הזה שנקרא מדינת ישראל, בדיוק כמו הכותל, פלאפל וצה"ל. אייקון ספורט ותרבות שחוצה גבולות ומגזרים, כזה שאחראי על לא מעט מרגעי השיא של המדינה בימים התמימים שבהם אפשר היה להתמקד בסנסציה אחת, בלי הסחות דעת למכביר.

אולי בגלל זה, כאשר החלו הפרומואים לפמפם לקראת שידור הדוקו של ניב רסקין אמש (שני), והשמועות החלו לרוץ ברשתות ובכל מקום על מצבו המסתורי של האגדה, הנוסטלגיה והחשש למצבו הבריאותי של מספר 9 בצהוב הבטיחו צפיית שיא וציפייה לקראת שידור שכמוהו לא ראינו כבר שנים.

יש משהו כמעט בלתי נתפס במפגש בין מיקי ברקוביץ' שכולנו מכירים, הכדורסלן המחונן, כמעט כל יכול, תמיד לבוש בקפידה ומייצג את דמותו של הספורטאי למופת - לבין מיקי שהדוקו הזה מבקש מאיתנו לראות. במשך עשרות שנים הוא היה סמל לשליטה, נחישות, דיוק ובעיקר לזיכרון כמעט מושלם שהפך אותו למודל חיקוי לרבים. עכשיו, למרבה הפרדוקס, דווקא הזיכרון הזה הופך לאויב. סוג של טרגדיה שייקספירית שכמעט אי אפשר לתפוס.

הסרט עליו, שמציג את הדמנציה שבה לקה, מצליח ברובו להניח בצד את המיתוס ולפגוש את האדם שמאחוריו, בזכות השיחות עם המשפחה (בעיקר עם רעייתו הקסומה והתומכת שלי), החברים והקולגות שליוו אותו לאורך כל הקריירה. גם הארכיון מקבל כאן תפקיד דרמטי במיוחד. קטעי הווידאו של ברקוביץ' הצעיר, בימי השיא של מכבי העליזה, הכריזמטי והתחרותי, מעוררים את בלוטות הנוסטלגיה ועומדים מול האדם שאנחנו רואים בהווה, אחרי הגילוי מרסק הלב על מצבו.

הניגוד הזה יכול היה להפוך בקלות למניפולציה רגשית, אך כשהסרט מצליח להתאפק, הוא יוצר משהו הרבה יותר חזק: תחושה של חיים שלמים שנפרשים לעינינו, ושל אגדה שנאלצת להתמודד לא רק עם המחלה, אלא גם עם המורשת העצומה שהותירה. לראות אותו עם הנכדים, מעט מבולבל, ולחוש מקרוב את מצבו, מצליח לייצר דמעות באופן אוטומטי אפילו אם מעולם לא צפיתם בצעד וחצי בימי חייכם.

הדבר המעניין ביותר בסרט הוא אולי לא הדמנציה עצמה, אלא השאלה מה קורה לזהות שלנו כשהזיכרון מתחיל להיעלם. אצל ברקוביץ' השאלה הזו מקבלת זרקור מיוחד. הרי הביוגרפיה שלו היא חלק בלתי נפרד מהדמות הציבורית שלו, ולכן הסרט מציג שאלה מהותית: האם האדם יכול להישאר שלם, גם כשהסיפור שהוא מספר על עצמו מתחיל להתפרק?

את התשובות לכך כנראה לעולם לא נדע באמת. וזה אולי המקום שבו הסרט מצליח לצאת מגבולות הביוגרפיה של כוכב כדורסל ולהפוך לסיפור הרבה יותר אוניברסלי, שיכול לפגוש כל אחד מאיתנו, גם אם הוא לא זכה להניף את גביע אירופה מעולם.

זהו סיפור על הזדקנות, משפחה, פחד, זיכרון, ובעיקר על הניסיון לשמור על כבודו של אדם כשהשליטה בחייו הולכת ונשמטת מידיו. אין דבר קשה יותר מלגלות שהאגדות שלנו הן גם אנושיות, ושאפילו גיבור על אינו חסין מפני הטרגדיות של החיים. וגם כאן, הדוקו של רסקין (והשוואה המצמררת למצבו של אביו) דואג לעבוד לנו על המטען הרגשי הטבעי של הסיפור. אבל ברגעים הטובים שלו הוא עושה משהו חשוב: הוא לוקח את מיקי מהיכל התהילה ומחזיר אותו אל המקום האנושי ביותר שיש - כאדם, כבעל משפחה וכמי שאולי הפסיד בקרב הגדול ביותר של חייו.