אריה מליניאק: "לא פוחד מהמוות. בגלל הסרטן צריך להיות עצוב?"

בסיבוב הראשון של הקרב בין אריה מליניאק למחלת הסרטן הוא התמודד עם לוקמיה, וכששכב במחלקה היו לו דמיונות, שבהם בין היתר ראה את כל משפחתו יושבת במסעדה על הים. אחרי שהחלים היה לו ברור שהוא מגיע איתם לשם, לסוג של הגשמת חלום.

"אמרתי לחבר 'אתה רואה את זה? כשהלכתי למות זה מה שדמיינתי'. תשמע, מחלה זה כמו משחק, אבל לא בקטע של שעשוע - זה המשחק ‫הכי רציני בחיים. חצי שנה הייתי מאושפז בבילינסון, פעמיים כבר על הקצה. המשפחה היתה בסטנד־ביי להיפרד ממני. אבל אם תשאל את אשתי איך היה בבילינסון - היא תגיד לך 'היה נחמד'. יש לי כלל אצבע - להיות מוקף באנשים טובים. יש לזה השפעה, זה חלק מהמשחק. אז הפכתי את כל מי שהיה מסביבי לאיש שמח. בגלל שיש לי סרטן אני צריך להיות עצוב?"

מליניאק הוא איש חשוף, מאלו שאומרים הכל בחדות ובלי חשבון. מעולם לא התחנף לאיש, לעיתים הוא קשה לעיכול, ואת הקריירה התקשורתית בנה על הליכה מול הזרם. אבל יותר מכל הוא ידע תמיד להמציא את עצמו מחדש, עזב פרנסה ומקומות עבודה שהם חלומו של כל אדם כדי להגשים את עצמו - כדי לחיות.

את הקריירה החל כשחקן בהפועל תל אביב ואפילו היה בסגל הקבוצה שזכתה באליפות האחרונה של המועדון, לפני 57 שנים. בגיל  26 כבר היה מאמן והגיע לפסגת הקריירה שלו בגיל 33, כשמונה למאמן נבחרת ישראל לאחר עזיבת המנטור שלו, רלף קליין ז"ל. בגיל 41 נמאס לו. אחרי 15 שנה, בגיל שאחרים רק מתחילים לאמן בו, מליניאק אמר לעצמו די.

למה אריק מליניאק הפסיק לאמן?

עד היום יש אנשים ששואלים למה הפסקת לאמן. היית מאמן נבחרת ישראל, הצלחת עם קבוצות כמו חולון וגליל עליון. מה עבר עליך פתאום?

"אני ממצה הכל מהר, אבל היה פשוט שלב ששאלתי את עצמי פתאום What the fuck am I doing here. למה? בשביל מה? הבנתי עד כמה הכדורסל זה ספורט גאוני, אבל לנצח בעוד משחק ולקחת עוד אליפות שלא לקחתי אף פעם... אז מה? פתאום הרגשתי שעד כמה שהמשחק הזה גאוני, אני מרגיש שאני מבזבז אותו על כלום. אם היו משלמים משכורות כמו היום, אולי הייתי מתפתה ונופל בפח הזה, אבל אז הרגשתי שזה קטן עלי. אז אני אקח עוד אליפות - ומה אחרי זה? עוד עשר אליפויות? ומה אז?

"תבין, מנהל בכיר של חברה עם 1,000 איש נכנס לפעמים לדילמות שהוא לא יודע מה לעשות ואיך להתנהל. מה עושה מאמן כדורסל? לוקח פסק זמן, יורדים חמישה סמרטוטים מהמגרש, הוא מדבר איתם דקה, חוזרים פתאום חמישה נמרים. אם המנהל הבכיר הזה היה יודע איך עושים את זה, מצבו היה הרבה יותר טוב. וזה מה שעברתי לעשות אחרי קריירת האימון - לעזור למנהלי חברות ובעלי עסקים לנצח".

אריה מליניאק מציג: לנצח זה מקצוע

איך הבאת את כל הידע שצברת בכדורסל לתחום האימון בעסקים?

"‫‫פנתה אלי מנהלת מחטיבת הביניים ‫נווה יונתן ברמלה. ‫‫תפסה אותי, אמרה לי - הייתי פעם שחקנית כדורסל, ‫אני לא יודעת מה אתה עושה אבל תעשה את זה פה. זה ‫‫בית ספר שאף אחד באזור ‫לא היה מוכן בכלל להסתכל ‫על הבוגרים שלו, ואני באתי ושיניתי. בין היתר, אני שיניתי להם את ה'תוכנה'. כל מה שאפשר ללמד באמצעות משחק, עושים. איך מבדילים בין פלוס שתיים למינוס אחד? רצים במדרגות, עובדים עם הרגליים והידיים, להרגיש".‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

וזה סיפק אותך?

"זו רק דוגמה אחת. אני מדבר איתך על ארגונים, על חברות, על עסקים. מה זה לקחת אליפות ממכבי? קשקוש בלבוש. ברמת השרון הקמתי בית ספר לכדורסל. באתי לראש המועצה, אמרתי לו 'בוא נעשה כדורסל לילדים', הוא אמר לי - יש לנו, אנחנו מתחילים בגיל 13. אמרתי לו בוא נתחיל בגיל 8, אז הוא שואל איך בגיל 8, לא יגיעו לסל, הכדור כבד, הם לא רואים את הסל. אבל יש פתרון וצריך רק לחשוב, אז לקחנו כדור קטן, הורדנו את גובה הסל, וככה התחיל הקט־סל במדינת ישראל. מי שמתחיל היום לשחק בגיל 12 איחר את הרכבת.

"או למשל בתקופת הקיץ - אנשים רוצים לשחק, לצפות, אמרו לי באיגוד הכדורסל מה להם ולזה, בפגרה אסור לשחק. הלכתי לבית משפט, ובסוף הרמנו אירוע שהיה פסטיבל במשך עשור. התחלנו באוניברסיטת תל אביב, אבל אז הבנו שאנשים מטבריה לא צריכים לבוא לפה. דיברתי עם מיקי ברקוביץ', דורון ג'מצ'י ועוד, ונסענו לכל פינה בארץ. תמיד יש את הדבר הבא, כל הזמן הראש שלי עובד, אני לוקח עסק - מה זה לוקח - אני גולש לגמרי, מתחיל לעבוד, ללוות, עסקים מכפילים את עצמם".

"התייבש לי הגרון בשידור, והאחראי על המגרש אסר להכניס מים. הוא והמפיק כמעט מתחילים מכות, הוא אומר לו 'הבן אדם בשידור, תן לו שלוק'. הסתכלתי סביבי - 'מה אני עושה פה בבית המשוגעים הזה?'"

בהתחלה, אחרי שעזבת, הסתכלו עליך קצת כמו על משוגע, לא?

"גם היום. מי שיקרא את הראיון הזה יגיד שאני נורמלי? אני לא בנאדם נורמלי, אני רואה דברים אחרת. אני רואה דברים אחרים".

עורכים, מנהלים, בטלנים

במקביל לקריירת האימון העסקי הפך מליניאק לאיש תקשורת. ההתחלה שלו היתה כמו שהאיש אוהב, היישר למרכז הבמה - הפרשן במשחקי מכבי ת"א בגביע אירופה, בערוץ הראשון שהיה הערוץ היחיד. קבוצה שהיתה לה מדינה, שאסור לבקר ולהגיד עליה מילה רעה, אלא אם קוראים לך אריה מליניאק. וגם פה זה נגמר לו בשנייה, ולא הזיז לו אם זה במחיר התהילה, הפרנסה, הפופולריות.

"מכבי ת"א היתה עם רייטינג של 99 אחוז, המדינה משותקת בימי חמישי, באמת משותקת, זו לא הגזמה", הוא נזכר, "הסתכלתי סביבי. הייתי פרשן הכדורסל של המדינה, בערוץ היחיד של הקבוצה היחידה וכל מה שנלווה לזה - ואני הפסקול של המשחק עם יורם ארבל. ופשוט לא רציתי יותר. אמרתי את זה בשידור חי, בלי לחשבן. אני זוכר בבהירות - גמר גביע המדינה, היה רגע שהתייבש לי הגרון ואמרתי למישהו תביא לי בקבוק, והאחראי על המגרש אסר להכניס מים, כי זה ירטיב את הפרקט. הוא ומפיק השידור כמעט מתחילים מכות, הוא אומר לו 'הבן אדם בשידור, תן לו שלוק'. הסתכלתי סביבי ואמרתי לעצמי את אותו משפט, שוב - What the fuck am I doing here. מה אני עושה פה בבית המשוגעים הזה? הודעתי בלייב 'זה היה שידורנו האחרון'. רמי וייץ שידר איתי, הוא היה בשוק ואמר 'וואלה, בחייך, זהו? תחזור'. לא חזרתי".

מליניאק ויורם ארבל משדרים יחד

אתה בכלל סובל את התקשורת היום? אתה מאמין לה?

"יוצא מדעתי. יוצא מדעתי. אני יושב ליד אשתי ומסביר לה מה קורה מאחורי הקלעים. עזוב כבר פוליטיקה, זו פשוט רשלנות מקצועית. זו לא רמה. לדעתי, הבעיה מתחילה בעורכים ובמנהלים. בטלנים, החוכמה בחיים היא להראות לאנשים את מה שהם לא רואים. כשאותם אנשים חוזרים יום אחרי יום, או שבוע אחרי שבוע, ואומרים את אותם דברים - הבנו. זה להתייחס לצופים, לקוראים, כאל טיפשים. אסור לעשות את זה. 

"הבמאים בטלוויזיה חבורת אפסים, זה לציטוט. מכינים 'חלונות' (עם המרואיינים) והמטרה של כל הבלגן באולפן היא לריב, לשסע. לא נותנים לבן אדם לגמור משפט, מדברים בו בזמן. לא אכפת להם"

"גם הבמאים בטלוויזיה הם חבורת אפסים, זה לציטוט. הם מכינים 'חלונות' (עם המרואיינים) והמטרה של כל הבלגן באולפן היא לריב, לשסע. לא נותנים לבן אדם לגמור משפט, וכששניים מדברים בו־בזמן, אף אחד בבית לא מבין כלום. לא אכפת להם, כי המטרה של האירוע זה להכניס שני ראשים לפריים כדי שיצחקו עכשיו, זה תת־רמה. כל הצדדים יודעים לאן הם באים, כולם שחקנים, וכללי המשחק ידועים. אני כבר מתפלל לפאנליסט אחד שישאלו אותו משהו והוא יגיד - 'וואלה, אני לא יודע'. זה חלום חיי".

לדעת לשחק את המשחק

מליניאק (76) נשוי לנטע, אב לשלושה - קרן, גיא, ואיתי (בנו הצעיר, שתרם לו מח עצם במהלך מאבקו בלוקמיה) וסב לחמישה. הוא מתגורר ברמת אפעל ועושה כל יום לבד את הדרך לבית החולים בילינסון, שם הוא עובר סדרת טיפולים בבניין דוידוף. בחודש מאי השנה פרסם סרטון שבו התייחס לשובה של המחלה ולטיפולים שאותם ייאלץ לעבור, שלוש שנים אחרי שניצח את המחלה בפעם הראשונה. הוא לא רוצה עזרה מאיש, זה חלק מהמשחק, חלק מכל ההוויה ששמה אריה מליניאק. "אני לא רוצה להטריח אף אחד מהרגע שבו חליתי. זה חלק מההבראה שלי. המשפחה היתה סביבי בבית חולים. כל חולה סרטן, עשרים איש מסביבו בסרט. ואני? אין דבר כזה לא יכול.

"כשחזרנו הביתה אשתי היתה נשארת, הולכת לעבודה מאוחר, רק אחרי שהתעוררתי, כדי שאוכל לעשות מקלחת, כי אמרו לה '‫הוא לא יכול להתקלח לבד'. אבל מה זה לא יכול? ‫יש שרוול כזה מיוחד ‫שחבר הביא לי, ‫שמתי אותו על הפייפליין ‫ולקח לי שעה וחצי להתקלח. ‫מה זה אי אפשר? ‫היא חזרה לעבוד כפי שהיה לפני המחלה. אני לא אשבית איש מהסובבים אותי.‫ מה פתאום. כל מה שאני יכול - אעשה. את המכונית נתתי לבת שלי, הולך לסופר לבד. למה אני צריך מכונית חצי שנה כשאני בבית חולים? אני מחנה כמה שיותר רחוק בשביל ללכת ברגל. איזה כיף!"‬‬‬‬‬‬‬

"משחק הכדורסל הוא גאוני, אבל הרגשתי שאני מבזבז אותו על כלום. אם היו משלמים משכורות כמו היום, אולי הייתי מתפתה ונופל בפח. אבל אז הרגשתי שזה קטן עלי, אז אני אקח עוד אליפות - ומה אחרי זה?"

תכף תגיד שהחיים מחייכים אליך עכשיו.

"החיים מצוינים! כל בעיה היא באמת הזדמנות. לא הכל מצליח, ולפעמים זה פדיחה. ישבתי בחנות ספרים משומשים ברחוב אבן גבירול, וגיליתי שני ספרים - האחד בפסיכולוגיה ואחר בפילוסופיה. שם גיליתי שהמשחק ‫האמיתי זה בעצם החיים. זה הדבר הכי גאוני. ‫כל אחד מאיתנו, כל תינוק שנולד, ‫נולד עם תוכנת המשחק הזאת, ‫אתה לא צריך ללמד תינוק לשחק. ‫אתה יכול ללמד אותו ‫להזיז לפה, להזיז לשם. אבל יצר המשחק נולד איתו. קח עכשיו את הטלפון ואת הכוס הזאת, הוא ימציא מזה משחק. כל העניין הוא לזהות את התוכנה הזאת ולהתחבר. תמציא משחק, ואת אותם הדברים שאתה רוצה לעשות ולא יכול או קשה לך - תעשה בסבבה".‬‬‬‬‬‬

אתה משריש את זה לעצמך עכשיו, בהתמודדות שלך עם המחלה?

"אין שאלה בכלל, אני שחקן במשחק של החיים".

אתה מתמודד בפעם השנייה עם סרטן, ולא מאותו סוג.

"נכון, קרצינומה משהו. אבל אתה לא בא ואומר 'למה אני? איזה שיט. התמודדתי, ניצחתי את הלוקמיה, שיחקתי, פירקתי אותו, ועכשיו הכל מחדש?'".

אין פחד? אין מחשבות של זהו, די?

"בוודאי! מה אני, אידיוט? אני אסביר לך. זה לא שבפעם הראשונה קפצתי משמחה. לא, אבל הפעם השנייה זה כבר רבאק, עברתי את הראשונה. אז הנה אני אגיד לך שוב. תקבע קודם כל כללים למשחק. יש כאלה שמתים, חס וחלילה, ביום שאומרים להם את זה. הם אומרים - מה, סרטן, ואין סיכוי, ואני הולך למות וכו'. ואין את זה אצלי. אני עולה כל פעם מחדש על המגרש, ועוד עכשיו תפסת אותי מהצד הלא טוב".

מה זה אומר טוב או לא טוב?

"שיער דליל ולבן. אתה מבין, אני חזרתי אחרי הלוקמיה, היה לי ג'ונגל שחור על הראש, אלביס. הכל כמו שהיה. ואשתי אומרת, די, כל שבוע אתה מסתפר. אז יכול להיות שיחזור".

מה שאנחנו לא רואים

כמו כל אזרח בישראל, הוא חי בקצב גבוה את מה שקורה כאן. אריה ונטע הלכו להפגנות נגד הרפורמה המשפטית מהיום הראשון, וכמו תמיד הוא אומר הכל ושונה, מהזווית החדה שלו, בלי פילטרים.

"הלכתי למחאות הראשונות יחד עם אשתי וחברים, עם דגל ישראל עלי. דרך אגב, זה היה מהלך מבריק, כי עד אז המטומטמים שלנו הלכו עם דגלים שחורים, ולמה שנקרא 'ימין' היה מונופול על הדגל ועל ההמנון, אנחנו היינו 'בוגדים'. אתה מבין? אנשים ששירתו מאות ימים במילואים הם סרבנים ובוגדים.

"אבל אחרי שלוש־ארבע הפגנות, אמרתי לה - הפסדנו. מה הפסדנו, היא אומרת לי, תראה, 150 אלף איש. ואני אומר לה תסתכלי, התחילו להופיע דוכנים. ואחד הדוכנים היה 'די לכיבוש'. מה הקשר? נגמרת ההפגנה, אנשים שקטים, טובים, נחמדים, ואיזה 50 דפוקים יורדים, חוסמים את איילון. אמרתי לה - זה הולך להיות האסון שלנו, לא עוברים על החוק. הכל חוזר כמו בומרנג. את מי הם חסמו שם? אם היתה שם קלפי, חצי מהחסומים זה אנשים שבעדם. הם השניאו עליהם אנשים שתומכים בהם. אין דבר כזה לעבור על החוק, גם אחרי שראיתי איך עושים חוקים בממשלה הנוכחית".

מה קרה לנו?

"7 באוקטובר קרה בגלל ההתנהלות של כל המדינה הזאת. פעם הצבא היה שמורת טבע. שום דבר פה לא מנוהל. אין תוכנית, אין מטרות - רק 'הניצחון המוחלט'. אני התפלצתי, דרך אגב, כי דיברנו על תקשורת. רוצה לדעת מה זו תקשורת פח? אני רואה אחד מהערוצים 'שלנו', אשתי יושבת לידי, אינטל הודיעה באותו יום שהיא משקיעה 25 מיליארד דולר בישראל. אמרתי לאשתי, את יודעת מה? בואי נראה איזה מקום זה יהיה בליינאפ בחדשות. לא אייטם ראשון, לא שני, לא שלישי - רביעי! בשמונה וחצי, אחרי הפרסומות, אחד המגישים מקריא שתי שורות וזהו. אשתי שואלת איך ידעתי, והסברתי לה שמישהו יכול להבין שמגיעה חלילה גם איזו נקודת קרדיט לנתניהו. לא יהיה בבית ספרנו - נדחף, נסתיר. ואני ממש לא מאוהדיו.

"אחרי שלוש־ארבע הפגנות בקפלן אמרתי לאשתי - הפסדנו. תסתכלי, התחילו להופיע דוכנים 'די לכיבוש'. מה הקשר? ואחרי שנגמרת ההפגנה, איזה 50 דפוקים יורדים, חוסמים את איילון"

"אסביר בשפה שלי - קודם היתה קונספציה, ועכשיו יהיה הפוך מקונספציה, שזה בעצם עוד אחת. והכל זה במקום שתשאל את עצמך - וואלה, מה אני לא רואה? אני עובד עם מנהלים בחברות, בארגונים. הם מסתכלים על מאזן. מי שבאמת מבין עניין, מסתכל על המספרים ואומר 'יש פה איזו בעיה רצינית בתזרים'. מה שהוא לא רואה זה מה שיהרוג את העסק שלו. הוא יהיה עם טונות של כסף בבנק, אבל עם פי שניים חובות ואשראי".

יגידו לך - יש פה אויב שרצה להשמיד אותך ב־7 באוקטובר, אז די כל היום עם ההאשמות העצמיות.

"הייתי מאמן נבחרת ישראל. נגמר משחק, הפסדנו. אני יכול לבוא בטענות למאמן של הקבוצה השנייה? אני אשם בהפסד. החיים משתנים פה, העולם משתנה, והדבר הכי חשוב זה להבחין מה בשליטתי ומה לא. יש מושג שעכשיו המון פרשנים משתמשים בו - עיניים על הכדור. יש לי ידע מהכדורסל, עיניים על הכדור זה חצי אמת. בגדול, כשהעיניים שלך על הכדור - שים לב גם מה קורה בדלת האחורית".

רק לא לסבול

השיחה עם מליניאק אינטואיטיבית. קשה לפרק אותה לחלקים מסודרים, הכל על השולחן בערבוביה, כל דבר קשור לאחר - סרטן, התמודדות, קריירה, תקשורת, פוליטיקה וחוזר חלילה. קפיצות מרתקות, של סטורי־טלר אמיתי שכה חסר על המסך. מימיי בערוץ הספורט אני זוכר שלערוך את מליניאק ב"יציע העיתונות" היה הכיף הכי גדול. הוא רק צריך לדעת על מה הדיון ומה מסגרת הזמן, ומשם הוא כבר הכי מודע בעולם למדיום ולשואו שהוא חלק ממנו. וגם בראיון הזה, בשיחה של כמעט שלוש שעות בין חברים, מליניאק מודע לתפקיד שלו ומבצע אותו באופן מושלם.

למה אתה חשוף כל כך עם הסרטן? משתף הכל ביוזמתך, מתמסר לספר, בלי פרטיות. 

"אני לא מסתיר, כל האנרגיה שלי על ההחלמה. אני מבין אנשים שעושים את זה, אבל זו חתיכת תאונה לקבל סרטן. זה כמו פגע וברח - דבר ראשון לוקחים את המכונית, בורחים. וזה דורש אנרגיה, ההסתרה הזאת. לכן, דבר ראשון, שמתי את הכל פתוח. זה לא אומר שהתחלתי להשוויץ בסרטן שלי, כי ידעתי מה קורה במחלה הזו. שמתי פוסט ושיתפתי. הכל בחוץ. הרופא בשיבא אמר לי מה האבחון ואני איתו. אין מחקרים באינטרנט, לא רוצה להביט,  אין סקנד אופיניאן. נניח שאתה אמרת לי X והרופא הבא אמר Y. ומה היה קורה אם הייתי הולך קודם לשני ואחר כך לראשון? אז הייתי מקבל את האבחנה השנייה. אז הלכת דוך. דוך!

"עכשיו, מכיוון שאני רואה את זה כמשחק, קבעתי כללים. לקחתי פסקי זמן, ואני לא רוצה להגיע איתך להרצאה על המוח. יש לי תובנות לגבי המוח, שהן מוכחות באימונים שאני עושה עם כל מיני אנשים, עם קבוצות וכן הלאה. זה תחום שלם, יש לנו במוח מסך דמיוני, ומה שצריך לעשות לפני הכל זה להקרין עליו את תמונת ההצלחה, תאמין לי".

"אני לא מסתיר, כל האנרגיה שלי על ההחלמה. זו חתיכת תאונה לקבל סרטן. כמו פגע וברח - דבר ראשון לוקחים את המכונית, בורחים. וזה דורש אנרגיה, ההסתרה. לכן, דבר ראשון, שמתי הכל פתוח"

אתה רואה אנשים לידך עם המחלה, קמלים. אז זה לא משחק, אתה מבין? או שלמשחק הזה יש עוד חוקים שאתה פחות מתחבר אליהם.

"את ההבדל בין אופטימי לפסימי אפשר להסביר באמצעות שני אנשים שקיבלו את הבשורה על המחלה באותו יום. יש אחד, כמו שאמרתי קודם, שמת כבר מהיום שהודיעו לו, והשני רק ביום שהוא נקבר. עכשיו, אני מסתכל על עצמי, רוב הצ'ק ליסט מלא, עשיתי את זה ועשיתי את זה. אין לי פחד ממוות, יש לי פחד מהסבל שלפני המוות. אז כבר החלטתי שאין החייאות, אין שום דבר. למה בן אדם שהולך למות צריך לסבול לפני כן?"

אתה לא מוכן שזה יהיה?

"לא מוכן. יש הוראה, ייפוי כוח, אין החייאות ואין להשאיר משהו לא ברור. לא יודע - למה בן אדם שנוטה למות קורא יום קודם ספר? הרי מחר הוא לא יהיה כבר. אבל זאת ההוכחה שלו שהוא עדיין בחיים. הבנת?

"עכשיו, אני אומר - מה, אני לא אידיוט, וכשהפרופסור ישורון נכנס לחדר ביום שישי בלילה, אומר תחברו אותו למוניטור, תן לו זה, תוריד לו זה, תוסיף לו זה, תראה לי עוד פעם מוניטור. אני שוכב, וזה מה שאני רואה מולי. רופא, שני אחים, אחות, אשתי. זהו, אני יושב. תגיד, מה, אני אידיוט? אני לא יודע שאני הולך למות? אבל בגלל שיש לי סרטן אני צריך להיות עצוב?"

אבל כשבן אדם אומר "להתמודד עם סרטן זה משחק", הקונוטציה הפוכה.

"זה משחק, למרות שברור לי שמתנגש".

נוספו לך פחדים?

"פחדים הם חלק ממנגנון ההגנה שלנו והוא נועד למטרה טובה, להגן עלינו".

אז יש כאלה שיגידו, מליניאק מדחיק את זה שהוא בעצם בעוד סיבוב עכשיו מול המוות.

"ראית פעם את השטן? אף אחד לא פגש אותו. כל הדיבור למשל על מחלה קשה, מה זה מחלה קשה? יש לה שם, תגיד את השם. מה אכפת לי אם קוראים לה צ'וקומוקו. אז יש לי צ'וקומוקו. ‫אז איציק אמר ‫שיש סרטן ודודה שלו אומרת ישר שמתים מזה. ‫עכשיו, אני לא בא בטענות, אבל ‫מה שאני אומר - יש כלים להתמודדות, ולפני כולם אני קובע את הכללים של המשחק.

"אני במחלקה בקומה תשיעית, הבדיקות במינוס אחד, אני עולה ברגל עשר קומות. נכנס למחלקה, עושה סיבוב בחדרים, מתחבק עם הרופאים ועם האחים. אתה יודע למה? כי אתה יכול להיות אחד שאומר שלידך מתו אנשים, ואתה יכול להראות שלידך יש אנשים חיים, שמחים, שחיים שגרה. הנה תראו, עליתי עכשיו עשר קומות, תראו את התספורת, אין שערה לבנה על הראש. זה מה שמחזק אותם.

כשקשה - תעזור למישהו

"איזו אחת אומרת - אתה חייב לבוא לדבר עם בעלי. ‫נכנס לחדר שלו, שוכב בן אדם על הצד, ‫לא זז. ‫למה אתה לא מתיישב? ‫הוא אומר 'לא יכול'. ‫אמרתי, מה זאת אומרת? ‫הוא אומר, 'אתה לא מבין, הייתי בעברי שחקן  כדורעף, תסתכל איך השרירים מדולדלים'. תקשיב, אמרתי לו, שרירים יכולים להתדלדל אבל הם לא נעלמים. אם יש לך שריר, תאמן אותו, יחזור להיות שריר. תקשיב, לקחתי אותו בידיים, התחלתי לדבר איתו.‬‬‬‬‬‬‬‬

"לפני חודשיים אני מגיע לבדיקות. ניגש אלי מישהו, אין לי מושג מי זה, הוא אומר לי, אתה זוכר אותי? אמרתי, מה, הייתי איתך באוהל בבקו"ם כשהתגייסתי? אומר לי 'אתה דיברת איתי במחלקה'. זהו, הבן אדם הולך! יש לנו מנגנון הגנה במוח שעוצר אותנו הרבה־הרבה לפני שאנחנו חייבים את העזרה שלו".

אתה חושב על מה שיגידו עליך? אם ידברו על מורשת מליניאק?

"עכשיו אני מתחיל לחשוב מה אני משאיר אחריי, כן, חושב על זה. אבל לשמוע את המילה הזאת, 'מורשת', זה קשקוש שבני משפחה וחברים המציאו בדיעבד. אף אחד לא השאיר שום מורשת".

פה אני חולק עליך.

"אין בעיה, אני חולק על כל העולם ועל הכל".

אנשים משאירים חותם בחיים.

"אין בעיה. אבל הם לא עושים את זה כמטרה, מי שמשאיר מורשת זה לא כי הוא ניסה. עכשיו עובר לי רגע בראש - ‫מה יכתבו על המצבה שלי? תקשיב לי, על המצבה שלי אני רוצה שייכתב: כשקשה לך, תעזור למישהו".‬‬‬