כדי להבין באיזה מקום אישי ונפשי נמצא אדם, נקודת פתיחה הגיונית היא לעיתים קרובות הרגע שבו התפיסות המוכרות קורסות והאדמה נפערת. במקרה של דיקלה, הסיפור האישי - ואם לדייק, הפיקנטי (כי לסיפור טוב תמיד יש התחלה שואבת) - קרה ממש לא מזמן, לפני כמעט חצי שנה, במלחמת ישראל־איראן השנייה.
אז היא מצאה את עצמה כמקום מקלט, ועד מהרה גם מפלט, של בתה הבכורה רנה ואביה, הבמאי שלומי אלקבץ, שהמערכה האחרונה התחילה עבורם בפגיעה ישירה. "זה היה הטיל הראשון שפגע פה, ב־28 בפברואר. זה תאריך שכבר לא אשכח", היא אומרת.
כפי שוודאי כבר הבנתם - אבי בתה, אלקבץ, לא נמנה עם אנשי האריסטוקרטיה המודרנית שבתיהם מתאפיינים בממ"ד. "המזל הוא שבאותו הבוקר, בשבת שבה התחילה המלחמה, רנה היתה אצלו וביקשתי שיבואו אלי. את כל המלחמות הם עושים אצלי".
נהיית זמרת המלחמות.
"הוא ענה לי 'לא צריך, נלך לאיזה מקלט פה בסביבה'. אמרתי 'לא, אתם באים אלי', וגם רנה אמרה לו 'בבקשה, בוא נלך לאמא ונהיה כולנו יחד'. אז הם באו אלי הביתה, וזה המזל הגדול. הם הגיעו ב־11:00 בבוקר, נשארו, ואז ראינו את אירוע פגיעת הטיל משודר בטלוויזיה, והבנו שזה הבית של שלומי. אמרתי לו 'יואו, זה הבית שלך!'"
איך רנה הגיבה?
"כמו שמגיבים כשמאבדים אהוב. ממש ככה. געגועים ומחוות פרידה. אחר כך הם נשארו קצת אצלי, אחרי זה Airbnb ואז מלון, ועכשיו הם מצאו דירה. אני מאוד כואבת את האירוע הזה, מאוד".
האירוע הזה, כמו שאר אירועי מלחמות איראן 1 ו־2, וכמוהם גם אירועי 7 באוקטובר, לא נכנסו לאלבום החדש והשביעי, "יופי שבור", שייצא לקראת סוף החודש. דיקלה, כדרכה, מעדיפה להסתכל פנימה. וכן, גם אחרי כמעט 30 שנים בתחום, בתחילה ככותבת לאמנים כמו שלמה ארצי ודודו אהרון ובהמשך כזמרת בעצמה, זה עדיין מלחיץ אותה להוציא לעולם מוזיקה חדשה. אולי זה קשור לטראומות עבר, ולכך שהדרך שעברה מהופעות במועדונים קטנים, דרך במת מועדון הבארבי שבו הופיעה לאחרונה ארבעה ערבים ברציפות, ועד למטה האו"ם בניו יורק, שם שרה בספטמבר האחרון באירוע לציון 7 באוקטובר, לא היתה קלה.
"דידי הררי היה אומר עלי 'היא מתביישת במזרחיות שלה'. זה גמר עלי. המוזיקה שעשיתי היתה הכי מזרחית שיש, אבל זה היה מקורי מדי. אנשים לא ידעו איך לאכול את זה, וזה היה קשה לי. היום זה נפתח יותר. גם אני התרככתי"
כן, תקליט הבכורה שלה, "אהבה מוזיקה" שיצא בשנת 2000, הוכתר אז על ידי התקשורת כהבטחה וגם זכה לעדנה רדיופונית, אבל הוא עדיין לא הפך אותה לשם מוכר בכל בית, אלא בעיקר לסנסציה ליודעי ח"ן. גם "עולם", האלבום שהוציאה ארבע שנים מאוחר יותר, לא הביא לה הכרה מיינסטרימית. זה היה אלבומה הרביעי, "ואם פרידה" מ־2014, ששם אותה במה שנקרא "הליגה של הגדולים". אחריו, "סיפור אופטימי" מ־2016 ו"חופשייה" מ־2020 קיבעו סופית את מעמדה, או בעצם גילו לעולם את מה שאלה שעקבו אחריה עוד מלפני שני עשורים וחצי ידעו.
לא סיפור סינדרלה ממש. לא, הדרך לפסגה של דיקלה דורי, כפי שהיא מוכרת במשרד הפנים, היתה ארוכה והדרגתית. לא בהכרח ליניארית. מלאת חתכים, פצעי אחיזה ושברי מאמץ. את הקהל שלה היא צברה לאט וביסודיות, בהופעות שהפכו מלאות עד שקשה היה למי שלא נכח בהן להתעלם. ההפך המוחלט מדרכם של משתתפי ריאליטי שירה, אינפלואנסריות שחוטאות בשירה בין ריל לקוד קופון, או כוכבות פופ שהתפוצצו על העולם עוד בטרם מלא להן 17.
"בגלגול הזה אני כבר לא אהיה נועה קירל", היא אומרת בצחוק. ובכל זאת, עם כל הניסיון, להוציא מוזיקה חדשה זה עדיין מפחיד אותה, כאמור. "אני לא מתרגשת. באופן כללי אני לא אדם שמתרגש. אני יותר מפחדת", היא מפתיעה. "אני מאוד דאגנית. דואגת שהאלבום יתקבל טוב, שיאהבו אותו".
הכניס אותה לליגה של הגדולים. "ואם פרידה"
יש לך כבר את הקהל הנאמן שלך. על הנייר את אמורה להיות בטוחה יותר, נקודת הפתיחה והקרדיט שלך טובים.
"עדיין יש חשש, כי אתה עומד בפני שיפוט. פתאום אתה עומד למבחן, זה המאני־טיים. לפעמים אתה מדמיין ששיר אחד יתפוס ויתפוצץ, ואז לא קורה איתו כלום. זה כמו רולטה, אתה שם את כל מה שיש לך על שיר ואז אתה מפסיד, ושיר אחר, שלא הימרת עליו בכלל כי חשבת שהוא לא וואו, פתאום קורה ואנשים אוהבים. זה נורא מסתורי, טריקי וגורלי, ואין לזה חוקים".
את מפחדת שיגידו שהתמסחרת?
"לא, בעניין הזה אני לא דואגת, כי יש לי מקור מאוד חזק. לעולם לא אעשה משהו שאני לא מרגישה שלמה איתו. אני לא אחת כזאת שמתחנפת ועושה את מה שכולם רוצים שאעשה. אני לא מנסה להיות טרנדית ולכתוב טקסטים כמו שכותבים היום, למרות שיש היום גם כתיבה מדהימה".
ועדיין, עם השנים השתנית. את עושה גם דברים שקרובים יותר למה שקורה עכשיו במוזיקה.
"כי אני קודם כל יצור מתפתח. אני מתפתחת כיוצרת וככותבת, שומעת מוזיקה מכל העולם, אני שומעת הרבה מוזיקה איראנית. בכלל, מוזיקה בערבית זה הקטע שלי. אני מאוד אוהבת שתי זמרות ששרות בערבית - אליסה ושירין, אחת מלבנון ואחת ממצרים. נסעתי לקפריסין לראות הופעה של נאנסי עג'רם, עוד זמרת לבנונית. אולי אסע לראות את ג'ורג' וסוף, זמר ענק בערבית. אני גם מאוד אוהבת זמרים איראנים. הזמר האיראני שאני הכי אוהבת הוא מוחסן ח'אוושי. הוא יושב באיזה כפר נידח".
יש מה לדבר על שיתוף פעולה ביניכם?
"תראה, יש הרבה מתיחות. זה חלום לעשות איתו שיתוף פעולה, פשוט אי אפשר. אבל החיים גדולים. אני מאמינה שבסוף הכל יקרה, כי לא נראה לי שהוא שונא ישראל. אני חושבת שהיתה לו איזו התבטאות נגד המשטר האיראני, אם אני לא טועה. גם אליסה לא שונאת ישראל - היא לבנונית שונאת חיזבאללה. כי זה משפיע עלי, שונאי ישראל. בשיר 'אהבה מוזיקה', כשאני אומרת 'מה הם הבטיחו לנו', אני מדברת עליו. אני אומרת על רוג'ר (ווטרס; ע"פ) - הבטחת לי מוזיקה, מוזיקה נשגבת".
עוף מוזר
בתחילת דרכה, עד שהחלה לצבור קהל מעריצים אדוק, דווקא הממסד המזרחי והים־תיכוני, זה היה שאמור לקבל אותה בזרועות פתוחות, ראה את היצירה שלה ככל דבר פרט לנשגבת. פעם היא הגדירה את עצמה בראיון "המקופחת הגדולה ביותר של המזרחים". דווקא מה שנהוג לכנות "האליטה האשכנזית" היא זו ששמה עליה עין קודם וזיהתה את הכישרון, בזמן ש"השותפים הטבעיים" שלה הסתכלו בזלזול, ולא הבינו את ההשפעות מאום כולתום וממוזיקה ערבית באופן כללי. אולי הם חשבו שמוזיקה מזרחית צריכה להישמע אחרת, כמו שרית חדד.
לא צריכה שיכניסו אותה לקטגוריות. השיר "לא מתנצלת"
"בארץ, כל סגנון מחולק לסירים, ומה שלא בתוך הסיר ה'נכון' - לא נכנס. נשארתי בחוץ", היא סיפרה אז בראיון לערן סויסה. גם עכשיו דיקלה לא שוכחת: "דידי הררי היה אומר עלי 'היא לא מספיק מזרחית, היא מתביישת במזרחיות שלה'", היא נזכרת היום.
"זה גמר עלי. המוזיקה שעשיתי היתה הכי מזרחית בעולם, אבל זה היה מקורי מדי, זה לא התחכך בשום דבר אחר. אנשים עוד לא ידעו איך לאכול את זה, וזה היה קשה לי. היום זה נפתח יותר. גם אני התרככתי. רוני בראון (מלחין ומנכ"ל חברת התקליטים "הליקון"; ע"פ) מאוד השפיע עלי ועל העשייה שלי. אבל בהתחלה הייתי עוף מוזר מאוד. גם היום, בתחושה הפנימית שלי, אני מרגישה שאני עוף מוזר".
למה, בעצם? כי קשה לקטלג אותך?
"לא, אני לא רוצה שישימו אותי בקטגוריות, אני לא צריכה את זה. לא צריכה הגדרות. אבל אני חושבת שמסתכלים עלי וחושבים 'מיוחדת'. גדלתי על המשפט הזה, 'את מיוחדת'. כל הזמן אנשים אומרים לי שאני מיוחדת. אבל המון פעמים בחיים רציתי להתנרמל, להיות כמו כולם. מי שיש לה שיער חלק רוצה תלתלים".
פעם אמרת שכואב לך שלא מזמינים אותך לשיר בטקסי זיכרון. היום כבר קוראים לך. זו כבר חותמת "נורמליות", לא?
"גם היום, אם לא מזמינים אותי לשיר בטקסי זיכרון אני נורא מתבאסת. כי הסיפור הוא הערכה למדינת ישראל. אני יוצרת שמשקיעה כדי להיות חלק מהפסקול הישראלי, חלק מהנוף. לפעמים אני מרגישה ככה ולפעמים לא. היום קוראים לי להופיע בטקסי זיכרון, אבל היתה איזו שנה שלא קראו לי להופיע, וזה פשוט גמר עלי".
עדיין? עם כל הקהל שאת מביאה להופעות וחותמות האישור, טקס אחד שאת מפספסת מפיל אותך?
"זה לא מפיל אותי, אני לא יושבת בבית מרוסקת ומפסיקה לעבוד, זה לא המקום הזה. אבל זה מקום שאתה אומר בו 'יאללה, עוד משהו שמבאס אותי'. בסוף אני ילדה שצריכה תשומת לב, אני צריכה הכרה. באמנות שלי, בשירה, בטקסטים, בלחנים שלי. שיכירו בנשמה שלי, באיך שהיא מתנגנת ושרה. במדינת ישראל יש כל מיני עוגנים, ואלה הטקסים שלה. ושם אנחנו, האמנים, מוצגים לראווה. שם אנחנו מביעים את עצמנו הכי הרבה. וכשזה לא קורה - יש עקצוץ. אני גם בודקת כל הזמן כמה כרטיסים מכרנו בבארבי, למשל. המתח הזה של מערכת היחסים שלי מול הקהל תמיד קיים. הם עדיין אוהבים אותי? לא אוהבים אותי? בסוף אני עדיין ילדה".
צריכה שיכירו בטקסטים שלי, בלחנים שלי, באיך שהנשמה שלי מתנגנת ושרה. דיקלה בהופעה
שפת אם
היא נולדה לפני 53 שנה בבאר שבע, למשפחה ממוצא מצרי־עיראקי. בבית, כפי שהייתם מצפים, התנגנה מוזיקה מהטווח שבין מזרחית לערבית: מצד אחד זוהר ארגוב ודקלון, ומצד שני אום כולתום ופריד אל־אטרש. לא שמדובר בצדדים שונים ממש, גם אם השנים האחרונות מתעקשות שכן. בפנטזיה שלה, כששואלים אותה איפה היא היתה רוצה לגור בעולם פרט לישראל, היא עונה: "במדינה ערבית. אולי מצרים, אולי לבנון".
הנה, עוד ניגוד. את ישראלית וממלכתית מאוד, אבל מאוד מחוברת לעולם הערבי, שבשנים האחרונות התעקש להיות אויב.
"זה נהיה ככה. זה לא בהכרח היה ככה קודם, זה ככה עכשיו. יש בי קונפליקט מטורף: אני הכי יהודייה, ישראלית גאה ונחרצת מאוד, ועם זאת אני מאוד אוהבת את השפה הערבית, אוהבת את הלך הרוח התרבותי הערבי. ההורים שלי, כשגרו בארצות ערב, היו חברים מאוד טובים של ערבים. סבתא שלי היתה סוחרת רק עם ערבים. אבל הערבים כל כך הבהילו אותם, שסבתא שלי לא הספיקה אפילו לסגור את הגז במטבח לפני שהיא ברחה. היא פשוט עזבה סיר על הגז וברחה.
"אני לא צריכה הגדרות, אבל אני חושבת שמסתכלים עלי וחושבים 'מיוחדת'. גדלתי על המשפט הזה, 'את מיוחדת'. כל הזמן אנשים אומרים לי שאני מיוחדת. אבל המון פעמים בחיים רציתי להתנרמל, להיות כמו כולם"
"סבתא אחת ברחה ממצרים, והשנייה מעיראק. ברגע אחד הן השאירו את הבתים ואת כל מה שהיה להן. עד כדי כך הבהילו אותן. בסופו של דבר היתה 'נכבה' יהודית. מיליון יהודים ברחו ממדינות ערב. לפני הקמת המדינה זה לא היה ככה, החלוקה בין יהודים לערבים, וזה כואב. הדור שלי בא מבתים מזרחיים שהתרבות הערבית־יהודית מושרשת בהם".
איך באמת את מיישבת את הסכסוך הזה עם עצמך?
"אין מה לעשות עם זה. אחרי 7 באוקטובר אמרתי לאמא שלי 'אני לא יכולה לשמוע מוזיקה ערבית יותר'. במשך כמה חודשים באמת לא יכולתי להאזין למוזיקה ערבית. היא ענתה לי 'מה את רוצה שאני אעשה? זו שפת האם שלי'. זו המוזיקה שאמא שלי שמעה. גם יהודים שגדלו בגרמניה המשיכו לדבר ביניהם בגרמנית. אז אני לא מיישבת את הדבר הזה, אבל אני כל כך פגועה".
ממי?
"אני פגועה כיהודייה, אבל עזוב את זה - אני פגועה פי כמה וכמה כאדם. יש לי כל מיני תמונות שנחרטו לי במוח ושאני לא אשכח. איך ילד (מחבל) מתקשר לאמא שלו ומספר לה בגאווה שהוא הרג עשרה יהודים, והאמא מברכת והאבא מברך. אני כבר לא מדברת על יהודים וערבים, עזוב את זה - אדם לאדם! מה עוד אפשר להגיד? יש משהו שלא נאמר?"
המנעד הרחב. "חולה מאהבה" של דיקלה
ועדיין את אומרת שהיית רוצה לגור במדינה ערבית.
"בחיים לא אגור במדינה ערבית. זה יכול לקרות בחלום שלי, בעולם מתוקן. אבל אנחנו לא חיים בעולם מתוקן. אני אוהבת את התרבות ואת הלך הרוח, אבל את היהדות אני אוהבת יותר. וזה הקונפליקט - החיבור מול הפחד. כי אנחנו מוכים, זה מפחיד. לא הייתי רוצה לחוות ככה את השכן שלי, אבל זה לא מולד אצלי. אני לא חושבת שחינכו אותנו לשנאת ערבים. זה נרכש. אני גם לא שונאת, 'שונאת' זו מילה קשה. אני חוששת, פוחדת. אני גם לא חייבת שיהיה שלום - אני רוצה כבוד. תכיר בי, תכבד אותי, אני אכיר בך ואכבד אותך. אל תיגע באמא שלי, אל תיגע באחים שלי, בילדים".
בלי הגדרות
היא הפכה לאם בגיל 45, בהליך פונדקאות בגאורגיה, אחרי ניסיונות רבים להביא ילדים לעולם בטיפולי פוריות. בתה הראשונה, שאותה הביאה לעולם עם אלקבץ, נולדה בפברואר 2018 וקיבלה את השם רנה ליליאן. את בתה השנייה, ויקטוריה ויויאן, בת שנתיים ושמונה חודשים, הביאה לעולם גם כן בהליך פונדקאות, עם האב שמעון שושן, מעצב שיער ומאפר. ילדות תל־אביביות, מה שנקרא, שזוכות לילדות אחרת לגמרי מזו שאמן הכירה בבאר שבע.
"מה זה 'ילדות שונה'? זה לא ייאמן, עולם אחר לגמרי", היא אומרת. "אבל יש איזה משהו בגנום האנושי, שאין מה לעשות - ילדוּת נראית אותו דבר בכל מקום. התמימות הזאת, הערנות, האנרגיה, הגילוי".
אז מה בכל זאת שונה בין האופן שבו היא גדלה לבין הילדות שלך, פרט למבנה התא המשפחתי?
"קודם כל, אני אמא שמאוד מחבקת, אבל רק אותן. אני בדרך כלל לא אדם כזה", היא אומרת. "אני לא כזאת, והן לקחו את הכל וקיבלו אהבה. אני לא גדלתי על חיבוקים ונשיקות".
לא בדיוק קלישאת הילדות הפריפריאלית החמה, היא מסכימה. "באר שבע עצמה מאוד מחבקת, אבל אתה יודע, לכל אחד יש את המשפחה שלו, ואת המבנה האישיותי של אמא ואבא. אני לא גדלתי בבית מחבק. לא בהכרח קשוח, אבל יותר תכלסי, יותר ענייני".
שיתופי פעולה יצירתיים. "חתולות רחוב" מתוך האלבום החדש
את "יופי שבור" היא הקליטה בשיטת עבודה שונה מאשר באלבומיה הקודמים. אם לפני כן היא היתה מתמקדת בעבודה עם יוצר ומפיק אחד - בעשרת השירים החדשים שלה היא בחרה לעבוד עם שלל שמות, סגנונות ואולפנים. בין היתר היא הקליטה עם אבי אוחיון, דולב רם, טל קסטיאל, זיו שחר, דרור מזרחי, אביב פרץ ולידור סולטן - קאדר מרשים של שמות שאחראים על שירים ולהיטים מוכרים בפלייליסט הישראלי.
את שיר הנושא של האלבום החדש היא שרה עם החברה הטובה, השחקנית מגי אזרזר. "מגי ואני הכרנו לפני המון שנים דרך מור שלומוביץ', המנהל האמנותי שלי, שגם עבד איתי על האלבום. נהיינו חברות כאלה שמלוות זו את זו בכל מיני צמתים רציניים בחיים. למשל, הכנסתי אותה לחופה (אזרזר נשואה למנחה, שדר הרדיו וזוכה "האח הגדול" קותי סבג; ע"פ), שרתי לה. מה זה 'שרתי'? היא לקחה לי את המיקרופון ושרה בעצמה. המון זמן רצינו לשתף פעולה".
שיר נוסף מהאסופה החדשה - שתכלול, אגב, גם את הדואט עם מושיק עפיה "דגל לבן" - נקרא "מה לי ולרומנטיקה?", שבו היא שרה, בשורות שכתבה עם צליל קליפי ונדב אהרוני: "מה לי ולרומנטיקה, אני לא מבינה בזה, אפילו לא טיפה. אני שונאת פרחים, מוזיקה מתוקה. ואין לי כוח לדבר על זה, אני רוצה לים. אין לי כוח לדבר על זה, חתכתי מכולם. מסוכן לבזבז את הזמן". ברגע אחר היא שרה: "יום הרווקים, כבר הרמתי את הידיים, סולו חוגגים מונו־מונו לי בבית. יום הרווקים, אז חוגגת בשביל שניים".
שונאת פרחים ומוזיקה מתוקה. "מה לי ולרומנטיקה" מתוך האלבום החדש
השירים החדשים לא בהכרח עוסקים באהבה. זה שינוי.
"אני חושבת שזה אלבום של השלמה. אני פחות מחפשת אישורים בחיפוש האישי שלי, אלא צומחת מתוך עצמי, ולא מתוך מישהו אחר שמצמיח אותי. כל האלבומים שלי עסקו כל הזמן בפרידות, בחזרות, באובדן. כל הזמן היו בהם שאלות גדולות על מערכות יחסים ועל תלות. דרך המוזיקה ניסיתי להבין מה זה מערכות יחסים, מה זה בני אדם, מה זה אלוהים. אני כל הזמן מחפשת את מקומי. אבל יש משהו באלבום הזה שאני כבר לא מחפשת בו. לא שזה כבר לא מעניין אותי - מערכות יחסים בין אנשים תמיד מעניינות אותי. אבל כבר יש בי מקום שכן מקבל את עצמו. אני כבר יותר זקופה במערכות היחסים שלי עם אנשים. היום אני כבר יודעת לשים גבולות".
לפני כן היתה לך בעיה עם גבולות?
"אף פעם לא ידעתי לשים גבולות. יש מין מתח בין לשים גבולות לבין לרחם ולהיות אדם טוב. כל הזמן היתה בי התחבטות של 'רגע, אם אני שמה לו עכשיו גבול, אז אני טובה? הלב שלי טוב?'. כל הזמן היה את המתח של איפה להגיד 'לא' ואיפה להיות אובייקטיבית. פעם הייתי יכולה לכופף את עצמי, ואלה דברים ששילמתי עליהם מחיר".
יש מבחנים שצריך לגשת אליהם שוב ושוב עד שעוברים אותם, והם רק הולכים ומקצינים.
"השיעור הזה חוזר שוב ושוב, עד שזו כבר לא סטירה - זה אגרוף. אבל אני משתדלת לא לכעוס. המון פעמים אני מתעלמת מהאישה הזאת שהייתי. מתעלמת ממנה, לא רוצה, לא מכירה אותה. היום אני לא במקום מחפש, אני נוכחת. אם אתה רוצה - תבוא אתה".
