אחרי שהוציאה אלבום מצליח, שהציף את הרדיו בלהיטים והפך אותה סוף סוף לקונצנזוס, נכנסה דיקלה לאולפן ההקלטות בהרגשה של ניצחון. ודווקא שם, בדרך לאלבום חדש, במקום שבו היתה אמורה לפרוח ולשגשג, היא נקלעה למשבר יצירה קשה שנמשך שבועות ארוכים.
"זו היתה תקופה נוראית, פחד אלוהים", היא נזכרת. "אני לא מאחלת לאף אחד להרגיש ככה. תסכול עצום. אני יושבת באולפן עם המפיק, יפתח שחף, ולא יוצא לנו שיר טוב אחד!
"אני מאוד אינטואיטיבית לגבי השירים שלי. יודעת מייד אם שיר חזק או לא, גומר או לא. ימים שלמים ישבנו שם ולא הגענו לכלום. הרגשתי שאני מתה. כשאני לא כותבת, אני שבר כלי".
עם כל הניסיון שלך, איך נקלעת למצב כזה?
"להוציא שיר זה מתח תמידי. אתה אף פעם לא בטוח שהעיבוד טוב, שהמיקס מוצלח, שלא חסר משהו בטקסט. ויש אנשים שמשקיעים בך הרבה כסף, וזה עוד לחץ. כל שלב ביצירה הוא מתח שמתווסף למה שכבר קיים.
"זה גמר אותי. בסוף כל יום הייתי נכנסת למיטה ואומרת לעצמי, את לא מספקת את הסחורה. אני אדם של שקט, אבל יש לי גם המון רעשים, וכל הרעשים גרמו לי לכתוב שירים שהם לא 'וואו'. לא הצלחתי להירדם בלילות".
ואיך זה נגמר?
"המשכתי כל הזמן להקליט, עד שהיה לי בום של שלושה שירים, אחד אחרי השני, שבהם הרגשתי שזהו, מצאתי את מה שחיפשתי. אני חוזרת".
והיא אכן חוזרת. בסוף השבוע יוצא לחנויות אלבומה החמישי, "סיפור אופטימי" - עשר רצועות מענגות של מוסיקה אותנטית ומקורית שחודרת, כהרגלה, אל מעמקי הלב. שירים שמפיקים קשת רחבה של רגשות ומעלים זיכרונות נושנים.
היא נולדה לפני 43 שנים בבאר שבע כדיקלה דורי, למשפחה ממוצא מצרי־עיראקי, שלישית מתוך ארבעה אחים. לתודעה הלאומית פרצה בשנת 2000, כשהוציאה את "אהבה, מוסיקה", אלבום הבכורה, שזכה לשבחים ומיצב אותה כמין אום כולתום עברייה: שירה אותנטית שבוקעת מהרחם, סלסולים ערביים מודגשים, ובעיקר טקסטים אישיים עם ארומה של קשיי הפריפריה. במשך תקופה קצרה לא היה מי שלא שר איתה בכאב חמוץ את הלהיט "בוקר טוב".
"המוסיקה שלי ישראלית בכל מובן", היא אומרת. "גם במובן המערבי שלה, גם במובן המזרחי, וגם בתת השכבות. הרחוב הישראלי הוא כל היופי וכל המורכבות. יש בו מלא צבעים וריחות, והוא מאוד מאוד שופע".
* * *
דיקלה צמחה במקביל לאופנת האינסטנט של "כוכב נולד", ובמובנים רבים ייצגה את האנטיתזה המובהקת. אף שהוציאה אלבומים ("עולם" ב־2004 ו"ארלוזורוב 38" ב־2010), לא נכנסה לרשימות הפלייליסט, ואת הקהל המצומצם והנאמן שלה חצבה בהופעות שבהן הוכיחה כישורים כפרפורמרית.
ואז הגיע "ואם פרידה" (2014), האלבום הרביעי והמצליח ביותר עד כה, והפך לה את המזל.
"עד האלבום הזה הייתי זוכת האוסקר כמקופחת הגדולה ביותר של המזרחים. אני באה מבית מזרחי לגמרי, אבל בבית מעולם לא שמענו מוסיקה מזרחית ישראלית. שמענו אום כולתום ופריד אל־אטרש, והאחים שלי הקשיבו לקייט בוש, לפרינס ולג'ניס ג'ופלין.
"השכנים שלנו היו שומעים עופר לוי ואהובה עוזרי. כך שבאתי ממקום של אינסוף מוסיקה, ילדות הכי מרהיבה בעולם. זה נטמע בי מאוד חזק.
"כשגדלתי, התחיל להתעצב בי משהו יותר ערבי, ודווקא בגלל זה למזרחים היה יותר קשה לקבל את זה. בארץ כל סגנון מחולק לסירים, ומה שלא בתוך הסיר ה'נכון' - לא נכנס. נשארתי בחוץ".
זה מוזר שלא פרצת לרדיו ולטלוויזיה, כי הביקורות דווקא היו מצוינות.
"האליטה האשכנזית מאוד פירגנה לי. כשאני אומרת 'אליטה אשכנזית' אני מתביישת, כי אני לא יכולה לסבול את ההפרדה הזאת. אבל דווקא המזרחים בתקשורת לא קיבלו אותי. אפילו להפך, היו מדברים על זה שאני 'משתכנזת'. ואני באתי הכי אותנטי שיש. מי בכלל חשב אם אני עושה מזרחית או ערבית?"
המקופחים קיפחו אותך.
"אף פעם לא הרגשתי קורבן, כי אני לא כזאת. אני לא אוהבת להתקרבן ולא אוהבת סביבי התקרבנות. אני מאמינה בקום ותעשה. לא לוקחים אותך להצגה? תכתוב תסריט. גם לי אף אחד לא ישב וכתב שירים. אני עמלה ואני עובדת.
"אבל כן, רציתי להיות מוזמנת לאירועים, להיחשף בטלוויזיה, לשיר בטקסים ממלכתיים. שכמה שיותר אוזניים יתנחמו בי. היו רגעים שהייתי יושבת מול טקסי שואה ויום הזיכרון, רואה את כל הגוורדיה של ישראל עומדת שם, ואני, שבמשך שנים עמלתי מאוד קשה וכתבתי למוות - לא מוזמנת".
איך הרגשת?
"באותם ימים? סכין. הייתי יושבת בבית כל שנה ומרגישה את הסכין. היום כבר לא, אבל אתה לעולם לא שוכח.
"אני לא מתעכבת על זה, כי יש לי קהל, ברוך השם. קהל שבמשך עשר שנים ליווה אותי בכל הארץ ושמר לי חסד. זה היה נס. לא יכולתי לשבת מתוסכלת, הייתי חייבת להמשיך להזרים לקהל חומרים, כי זו מערכת יחסים שאתה לא יכול לעצור".
אולי לא היית מוכנה לפריצה? אולי משהו באישיות האמנותית שלך לא היה בשל?
"הקהל שלי יגיד לך שהכל היה שלם ובשל, אבל אני בטוחה שלא הייתי מוכנה. אולי היה בי משהו שעיכב את הפריצה, כי רציתי יותר להיבנות.
"היום, כשאני מקשיבה להפקות שלי מהעבר, שאני מודה עליהן לאלוהים, אני חושבת שהייתי פחות עגולה ופחות עטופה. היה בי משהו קצת יותר פרוץ, שלהרבה אנשים היה קשה להכיל אותו. הייתי 'שונה' מדי, וזה יצר כמה סדקים שהיה קשה לאסוף".
חשבת להרים טלפון לאמרגנים ולהציע את עצמך?
"לא, בחיים לא. אין לי את זה. אני לא מתדפקת על דלתות ולא נלחמת. אני פשוט ממשיכה לעבוד. אני נלחמת עם עצמי, מתפללת לאלוהים שלא יפסיק לי את התשוקה ואת מעייני היצירה".
מרגישים שהכווייה עדיין צורבת בתוכך.
"בוודאי, איך לא? אני צופה בטלוויזיה ואומרת לעצמי, אני כותבת ומלחינה שעות וימים ושנים. למה אני לא שרה באחד הטקסים? בגלל שלא הייתי פליטת ריאליטי או מגה־סלב? במקום הזה נוצר אצלי סדק. אבל אני, מסדק בונה בניין. יש לי קהל חזק ושרוף שמנחם אותי. הוא נותן לי את הכוח".
הציבור הישראלי שבוי של שירי "כפיים".
"אני מסכימה, ובעיניי זה מעיד על איזושהי פרימיטיביות. אני חושבת שלעם שלנו מגיע יותר מזה, כי מזרחיוּת זה לא רק שרית, אייל, עדן ועומר. אלה אהבות חיי והלב שלי נפתח אליהם, אבל מזרחיות היא כמה מיני סלטים בכל השולחן.
"מזרחיות זה טקסטואליות, זה פיוטיות, זה ניגונים, זה דת, זה שפה מאוד עשירה ודימויים מאוד גבוהים. כאב ושמחה ברמה של פולחנים. אום כולתום זה שיא המזרח, והיא שרה על אלוהים ועל גברים. היא היתה גם מינית ונאנחת".
* * *
היו ימים קשים שבהם לא היה לה מה לאכול. תקופות שבהן לא ידעה איפה תניח את ראשה בלילה. קשיי קיום ופרנסה של אמנית שהלכה עם האמת שלה, גם בידיעה שהיא לא תשלם לה על המוצרים בסופר.
"אגיד לך משהו, ותזכור אותו כל חייך: דלות ועושר הם עניין פנימי. גם בקושי הכי גדול, מעולם לא הרגשתי ענייה. אני כל הזמן מרגישה שיש לי שפע של כסף ושאני עושה מה שאני רוצה.
"אם אני רוצה מחר לנסוע לפאריס - אני נוסעת לפאריס. אני באמת אומרת את זה, באמונה. אני יכולה להרוויח מיליונים, אבל להיתקע ביום יום בלי מזומן לדברים הקטנים, וזה קורע אותי מצחוק".
על הבמה. "עד האלבום הזה הייתי זוכת האוסקר כמקופחת הגדולה ביותר של המזרחים" // צילום: קוקו
היו לך ימים של נפילות?
"כל יום, עד היום. אני חושבת שעד סוף חיי תהיה לי נפילה כל יום. אני לא אדם סטטי, ומצב הרוח שלי לא סטטי. עם אנשים אני מאוד יציבה, במערכות יחסים ועם חברויות אני יציבה, אבל עם עצמי, בהרגשה שלי - לא.
"אני יכולה להגיע מאוד נמוך. יש בתוכי את האישה שיכולה להיות כל היום במיטה ולא לצאת ממנה, אבל גם את הכוח היסודי, תודה לאל. אז גם ברגעים שלא יכולתי לקום - קמתי.
"אני לא יודעת מה יהיה מחר, אבל עד היום הצלחתי לקום, וזה באמת המזל שלי. עם השנים הבנתי שתנועה היא עניין קריטי לחיים. יש בי משהו שנורא מפחד לשקוע. ימימה (המורה הרוחנית ימימה אביטל ז"ל, הוגת 'שיטת ימימה'; ע"ס) אומרת שאפילו לקום ולנגב אבק זו תנועה נחוצה".
הפחד מעוד נפילה מלווה אותך ביום יום?
"כל הזמן. כשאני מתחילה להרגיש שאני מאוד מתוסכלת ושקשה לי לקום, יש נורה מהבהבת שאומרת 'היי', ואני מייד קמה.
"עם השנים גם למדתי לבקש עזרה. זה משהו שעד גיל 27 לא עשיתי, כי חשבתי שאני חזקה ושאני יכולה להעיף הרים. אחרי שהוצאתי את האלבום הראשון הבנתי שהי, חמודה, את ילדה, את פחדנית, ואת צריכה עזרה".
את מטופלת היום?
"בטח, ולכל החיים. עשרים שנה בפסיכולוגיה מערבית עם הפסיכולוגית שלי, וגם בפסיכולוגיה היהודית. אני בקבלה, שומעת הרבה הרצאות. אין יום שאני לא מקשיבה להרצאה. אני חייבת רשת תמיכה טיפולית ורוחנית סביבי. אני מאוד מאמינה שהאדם צריך להתפתח על ידי חקר וטיפולים, למרות שביהדות שלנו יש את כל התשובות".
את מתחזקת?
"לא בטקסים, אבל באמונה. אני חולמת להאמין באלוהים באמונה שלמה. זה עמוק מאוד מה שאני אומרת, כי ברגע שאאמין בו אמונה שלמה - לא יהיה פה רע".
את מדברת עם אלוהים?
"בטח, אני איתו במדון, מתווכחת איתו, שמחה עליו ומבואסת עליו, ואני מוחאת לו כפיים. אני ביחסים איתו, וזה המזל שלי, כי היו הרבה תקופות שלא הייתי. היו לי יחסים מאוד סבוכים בנושא הזה, אבל בשנים האחרונות אני בדיאלוג יותר פייסני איתו".
אומרים שמשברים הם חומר גלם טוב ליצירה.
"זו דעה פרימיטיבית ולא נכונה. אני לא צריכה משברים כדי לכתוב. אני יכולה לעבור את המשבר של החיים, ובכל זאת לכתוב אלבום דרדלה. היו תקופות שהייתי בפרידות קשות ולא יצא לי כלום, ומנגד - הרבה פעמים הייתי בשיא האהבה, ודווקא יצא לי הכי כואב".
הכל אצלך מאוד סוער ומורכב, לא בא לך לפעמים קצת שקט?
"בוודאי. אני נדבקת להורים ולאחים שלי, כי הם מסמלים בשבילי את הפשטות ואת הסטטיות, כביכול. 'אשרי תמימי דרך'. כפרה, זה החלום שלי.
"אני מורכבת בעבודה, אבל בחיים אני פשוטה. אני נהנית מהאוכל הכי פשוט, לא חייבת לצאת למסעדות וברים בשביל ליהנות. לא מחפשת ראוותנות של כסף או אושר.
"מעולם לא חיפשתי הכרה מאוד גדולה, אלא רק לנחם בני אדם. אני יושבת ורואה ערוץ הכנסת ודוקומנטרי. לא האו האו ורעש. נפגשת עם חברים טובים שמדברים על החיים. אני שומרת על פרופיל נמוך ועל שקט שאני חייבת למרחב שלי".
* * *
אנחנו נפגשים בדירה שלה במרכז תל אביב. בית קרקע נעים ומאוורר, שנמצא בכל נקודת זמן לפני או אחרי שטיפת רצפות. כשאני שואל אותה מה הפחד הגדול שלה, היא משיבה במילה אחת: "לגסוס".
את ייסורי הגסיסה חוותה עם חברתה הקרובה, השחקנית רונית אלקבץ, שנפטרה לפני חמישה חודשים אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן.
"אני לא מפחדת מהמוות שלי", היא מסבירה. "אני כן מפחדת מלגסוס. ראיתי את רונית גוססת לי מול העיניים".
את מתגעגעת אליה?
"עכשיו אני ממש מתחילה להרגיש את הגעגוע, וזה הולך ומתעצם. אין יום שאני לא מדברת אליה ולא מזכירה אותה. אין יום שהיא לא עולה לי בראש. בעיניי היא היתה מקובלת, ברמה של המקובלים הגדולים. יש הרבה דברים שלא ידעו עליה.
"היא היתה בשבילי אחות גדולה. היתה קוראת לי ג'ינה. אני הייתי הזמרת שלה, והיא היתה השחקנית שלי. כל כך אהבתי והערצתי אותה.
"היו סצנות אצלה בבית, בזמן שלא הרגישה טוב, שהיו סוריאליסטיות. אני, הקטנה, מטפלת בה. זה לא נתפס לי בכלל.
דיקלה, השבוע. "יש בתוכי את האישה שיכולה להיות כל היום במיטה ולא לצאת ממנה" // צילום: דניאל אלסטר
"לקחתי על עצמי את המשימה להיות איתה עד הדקה האחרונה שלה, ובשבועיים האחרונים לחייה לא עמדתי בזה. לא יכולתי להועיל לה כבר. זה מורכב מהרבה דברים שאני לא יכולה לפרט. התמונה האחרונה שלי איתה היא שאני יושבת איתה במיטה ומסרקת אותה. היא שקטה. זהו. פה אני סוגרת את זה. זו התמונה.
"בשבועיים האחרונים לחייה הנפש שלי היתה מאוד חלשה. הגעתי למצב שכבר לא הרשו לי להגיע אליה, כי לא תיפקדתי".
את חולמת עליה בלילות?
"עדיין לא. אני מפחדת שאם אחלום - איך ארגיש כשאקום. אני עדיין לא מאמינה שהיופי וטוב הלב הזה כבר לא כאן יותר. המחשבה איך ממשיכים להעביר את החיים בלעדיה מפחידה אותי".
יש שיר באלבום החדש שנכתב לזכרה?
"לא, אבל בעתיד יהיה. המטפלת של הילדים שלה מעדכנת אותי שהם כל הזמן שרים ומקשיבים ל'ואם פרידה'".
* * *
מה את חושבת על מהפכת התרבות של מירי רגב?
"אני אוהבת אותה, כי היא פותחת לי את הלב. משהו במראה שלה ובעבר שלה. ואני מודה שיש גם כמה דברים שבהם אני מסכימה איתה. למשל, שמדינה לא צריכה לתמוך ולממן סרטים שיוצאים נגדה. אני לא יכולה לגדל ילד שאחרי זה ייתן לי כאפה. אתה רוצה לתת לי כאפה? אני לא אושיט לך את הלחי".
לְמה פחות התחברת?
"כששרת התרבות אומרת 'לא קראתי צ'כוב', באמירה הזאת זמרת כמוני אכלה אותה. כי אני מתה על מוצרט, למשל, ואני חושבת שכן חשוב שיקראו צ'כוב. זה לא סותר. אתה לא יכול לתקן עוולה בעוולה, לתקן קלקול בקלקול. ואתה לא יכול להעמיק את השבר שכבר קיים.
"המשרה שלה היא כמעט הכי חשובה במדינה, כי תרבות היא קריטית לבניית עם. אי אפשר לקחת נושא גדול כמו צ'כוב, שמייצג עולם שלם ומפואר, ולהגיד שהוא לא ראוי. זה כואב לי.
"היא עושה הפרדה בין מוצרט לאום כולתום, בזמן שאין הפרדה. אם מוצרט היה יושב בחדר עם אום כולתום, הוא היה מתעלף - ולהפך. אלה אותם חומרים. אלוהים הוא כזה וגם כזה. כולנו אותו הטקסט.
"זה כואב לי, כי מה את באה ומבטלת לי את הנוסח הזה? מה את עושה? אנחנו רוצים לאחד, לא לחתוך. את מעמיקה את השבר, בזמן שאין הבנה בכלל מהי תרבות מזרחית.
"ההורים שלי בכלל לא יודעים על מה היא מדברת. היא יודעת מאיזו תרבות אמא ואבא שלי באים? מאיזו תרבות מוסיקלית המרוקאים באים? מאיזה שפע מוסיקלי? היא יודעת איזה טקסטים יש לעיראקים?
"זה מעציב אותי מאוד מאוד, כי אני מתה על הטקסטים של אום כולתום ואני נשרפת על ביאליק. למה את מפרידה בינינו? למה צ'כוב לא יכול להיות חלק מזה?"
מה תגידי לה אם תפגשי אותה?
"קודם כל, שאני מעריכה אותה ומכבדת את המקום שאליו הגיעה. יש לה קרדיט אצלי. אבל אז אני אכניס אותה לחדר ואגיד לה, תראי מה את מפספסת".
מה חשבת על ההתערבות שלה לטובת מוסיקה מזרחית בגלגלצ?
"גלגלצ זו תחנה שמשמיעה המון מזרחית, ובלי קשר - שרגב תכניס לגלגלצ את עברי לידר, אביתר בנאי, אהוד בנאי, חוה אלברשטיין ושלומי שבן. האמנים האלה בבעיה - וזאת הבעיה.
"גלגלצ היא התחנה המשמעותית היחידה שבה, כביכול, עדיין יש לאמנים לא מזרחים מקום להיכנס ולהתנגן. שמישהו ישמע אותם. אם עברי לידר, שבעיניי הוא אמן מרתק ויוצר חשוב, לא נכנס לגלגלצ - הוא בבעיה.
"התחנה הזאת קריטית להרבה אמנים, והיא אחד התיווכים החשובים לקהל. אי אפשר להתערב לה".
את מרגישה שאת מושמעת מספיק בכל סוגי התחנות?
"תודה לאל, היום אני מאוד מפורגנת".
את מי את הכי אוהבת לשמוע?
"אני נהנית מכל סוגי המוסיקה. אני יכולה לשמוע פופ ישראלי קיטשי ולעוף ממנו ואני יכולה לראות 'טיטאניק' ו'אישה יפה' בטלוויזיה ולבכות. אבל אני גם חושבת שהסרט 'עירום' של מייק לי הוא אחת היצירות הגדולות".
"ואם פרידה" הכניס את דיקלה סופית לקונצנזוס. מתוכו יצאו הלהיטים "ואם פרידה", "שבע בערב" ו"אין עוד אהבה כזאת". לפני כן הלחינה לשלומי סרנגה מגה־להיט כמו "מונו" וכתבה גם לשרית חדד את אחד משיריה היפים, "תחזרי". בסוף השנה שעברה הקליטה עם שלמה ארצי את הדואט "מחמל נפשי".
"ככל שאתה מפורגן יותר, המתח נהיה יותר גדול. אין מה לעשות. אתה מקבל השמעה? אתה רוצה עוד אחת. יש לך מיליון? אתה רוצה שניים. ואם נכנסתי לפלייליסט, אני רוצה עוד".
עכשיו, כשסוף סוף טוב לך, את יודעת לפחות ליהנות מזה?
"המזל שלי, שהוא גם העונש שלי, הוא שאני לא עפה על עצמי. אני מאוד מתביישת. אין לי את ההוויה הפנימית של 'הנה, הגעתי והצלחתי'. הרבה פעמים אני עולה לבמה רועדת, מתה מפחד, אנשים קנו כרטיסים ואני מתביישת.
"לפני שאני עולה לבמה, אני אומרת, אלוהים, איך לעזאזל אני אעשה את זה? הרבה פעמים האנשים סביבי אומרים לי, 'די כבר, תפסיקי עם זה ותעופי על עצמך'. ואז, ברגע שאני רואה את הקהל, אני נרגעת".
יש בך חשש שהאלבום החדש לא ישחזר את ההצלחה של הקודם?
"לא רציתי לשחזר את האלבום הקודם, אבל תמיד יש את הפחד הבסיסי בכתיבה. העבודה על האלבום הזה נמשכה שנתיים, שבהן היו הצחוקים הכי גדולים, הכאב הכי חזק, המריבות הכי גדולות, ההתמוטטויות הכי ענקיות והשמחה הכי עצומה. השבח לאל, היום כשאני מאזינה לו, אני מרגישה שעמדתי במשימה".
נדמה שבאלבום החדש הקול שלך בולט יותר. את מרגישה שפיצחת את הנוסחה?
"מה פתאום. לעולם לא אפצח את הנוסחה, כי היא כל הזמן משתנה. הכל דינמי, ואני לא שבלונית. אני עדיין עמלה ואמשיך להיות עמלה".
מזהים אותך ברחוב?
"לא רבים. כנראה כי לא הייתי בריאליטי ולא הייתי מנטורית. השבוע נכנסתי לאיזו חנות עם סנדוויץ'. המוכרת ביקשה שאצא כי הכריך הפיץ ריח. סיימתי אותו בחוץ ונכנסתי שוב. כשנכנסתי אמרתי לה שבאתי לקחת שמלה על שם דיקלה.
"היא שאלה מי אני, ועניתי שאני דיקלה. היא נבהלה והתחילה להתנצל. אמרתי לה, את נורמלית? לפני דקה היא כמעט העיפה אותי מהחנות, ועכשיו היא משתפכת.
"אבל אני לא מתבאסת, אני צוחקת על זה. אני מנסה לעמוד על מקומי ולא לתת לרעשים החיצוניים להפריע לי, למרות שכמו שאמרנו, אני לפעמים נופלת - אבל משתדלת מהר לחזור ולעמוד על הרגליים".
רבים לא מכירים את שם המשפחה שלך.
"זו החלטה של המנהלת הראשונה שלי, ככה זה נשאר עד היום. במקור בכלל קוראים לי 'חתון', לא דיקלה. זה מלכה בעיראקית".
אולי זאת הסיבה שמכנים אותך דיווה.
"אומרים לי את זה כל הזמן, אבל אף פעם לא הבנתי למה. כי אני, כפרה עליך, יושבת כל היום בבית עם הסמרטוט ומנקה. כל הזמן טרחנות סביב הניקיון. זה נשמע לך דיווה? מי שמכיר אותי אישית יודע עד כמה זה לא נכון".
יש לך תדמית של אישה גדולה מהחיים, שהפכה אותך לאהודה מאוד בקהילת הלהט"ב.
"החיבור אלי הוא כנראה מהמקום של הכאב. כל מי שמרגיש שהוא קצת שונה, כואב לו. מצד שני, גם השמחה שאני מביאה איתי מחברת לקהילה. כי השמחה שלהם היא לאין שיעור. יכול להיות שאלה הקולות שהם רוצים להשמיע לעולם, שהכל בסדר איתם.
"חוץ מזה, אני לא יכולה לסבול את המילה 'קהילה', בדיוק כמו שאני לא אוהבת את הפירוד הזה בין אשכנזים למזרחים. לי משנה אם אתה אטום לב, אם אתה מכבד את הזולת. זה מה שחשוב לי. לא אכפת לי מה אתה עושה בלילה. מה קהילה? מה זה הדבר הזה? כולנו קהילה אחת גדולה, ואל תפרידו אותנו אחד מהשני. זה מקומם אותי".
* * *
בחודשים האחרונים היא השתתפה במבחנים לתפקיד מנטורית ב"דה וויס", אבל בסופו של דבר בחרה לוותר. "היה לי מוזר. דווקא די רציתי, כי היה לי מה לתת כמנטורית ויש לי גישה אחרת.
"אבל כנראה הייתי מבקרת קשה מדי, וזה עוד לא נכון לרגע זה. בסך הכל היו מאוד קשובים לי בהפקה, והעורך והמפיקה היו מאוד אדיבים. אלוהים יודע, אולי בעתיד כן".
למי היית רוצה לכתוב שירים?
"לחוה אלברשטיין. כתבתי לאחרונה לזהבה בן, אני חושבת שהיא שורש מאוד חזק בקול שלה. יום יבוא ואולי נעשה משהו יותר גדול יחד, אם ירצה השם".
התחלת להופיע בחתונות, זה בשביל הפרנסה?
"ממש לא, זה מטריף ומרגש אותי להכניס אנשים לחופה עם 'אין עוד אהבה כזאת'. תכף 'בדידותי הנהדרת', שמדבר על פרידה מהבדידות, יהיה גם כן שיר חופות. כל הבלאגן הזה, ובסוף אני כותבת שיר חופה".
ומי ישיר בחופה שלך?
"אני חושבת שבגלגול הזה זה כבר לא יקרה. זה מטורף, אבל מעולם לא חלמתי ולא ראיתי את עצמי מתחתנת. לא עניין אותי להיות עם שמלת כלה. אבל אני כן רוצה ילדים".
כבחורה רוחנית, מה תרצי להיות בגלגול הבא?
"האמת? לא רוצה לחזור. רוצה לסיים את התיקון שלי פה, ותרדו ממני".
erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו