שמחה גואטה: "אמרו לי - פה זה בגדי ים קטנים, לא התבלבלת?"

החולצה המנומרת מתלבושת האם החורגת של סינדרלה מתייבשת אחרי כביסה על מאחז ההליכון בסלון. אותו הליכון שעליו הספיקה שמחה גואטה לצעוד במשך שעה, כמדי בוקר. אחר כך היא מעמידה שלושה סירים על הכיריים. האדים מערבלים ניחוחות, בזמן שהידיים קוצצות במיומנות זר ירוק וטרי של כוסברה. עוד שנייה היא תטגן גם שניצלים, וכל זה בזמן שהנייד מוצמד לשמשת החלון ומתעד את הכנת ארוחת הצהריים לאחיינים שלה, שתכף יחזרו הביתה. הרגעים האלה בשבילה הם התגלמות האושר.

גואטה (38) החלה את הקריירה כדוגמנית למידות גדולות, ופרצה לתודעה לפני כעשור בתוכניות ריאליטי מפתיעות. אחת מהן תיעדה את ההכנות לחתונה הראשונה שלה - עם אלף מוזמנים, תספורות ושמלות מתחלפות - אבל כבר במהלך שבע הברכות, תחת החופה, היא הרגישה שמדובר בטעות מבחינתה והחליטה להתגרש. עוד לפני שהתוכנית שודרה. בהמשך השתתפה בסדרה "גולסטאריות", בעונת ה־VIP של "הישרדות" שבה הגיעה עד לגמר, ב־2022 זכתה עם אביה במקום הראשון ב"המטבח המנצח MKR", ובאותה שנה החלה גם את קריירת המשחק שלה בהצגה "תיבת נח". במקביל הגישה תוכנית ברדיו חיפה והמשיכה לדגמן.

עכשיו, אחרי שנה במיאמי עם בעלה, אלעד ווקנין, היא עולה לבמה בתפקיד האם החורגת של סינדרלה. חוץ מזה היא אושיית רשת מצליחה, מגשימה בקלות פרויקטים וחלומות ומרגישה על גג העולם, גם ברגעים הכי פרטיים ומשפחתיים בדירתה בבני ברק.

למיאמי היא עברה חודש אחרי החתונה, לצורכי עבודתו של אלעד. אבל כשרוחות המלחמה מול איראן החלו שוב לנשב, גואטה ביקשה רק דבר אחד: להספיק לחזור הביתה. "מיאמי זה המקום הכי יפה בעולם", הוא פוסקת, "אבל בסוף זה כלוב של זהב. כאילו יש לך הכל, אבל אין לך כלום. זה רק חידד לי כמה אני אוהבת את המדינה. אנשים מתבאסים עליה, אבל אני התפללתי לחזור לפה. ינקתי את זה בבית. ההורים שלי חינכו אותנו לאהבת הארץ. גדלתי באולפנה, בבני עקיבא, בשירות לאומי, ודווקא שם הבנתי כמה המדינה הזאת היא הבית שלי".

"בסוף לילדים יש אמא ביולוגית ‫שילדה אותם, ויש אותי, שהתחתנתי עם אבא שלהם. כשהם מגיעים לפה, אני הדמות המשלבת. אני לא מחנכת אותם. אני יכולה ללמד, להסביר, להראות - וזה הכל. הם רק צריכים לבוא וליהנות פה, להיות פה"

יומיים לפני תחילת מבצע שאגת הארי היא נחתה בישראל. "כשנחתנו, פרצתי בבכי שהחזקתי כל כך הרבה חודשים. ממש נישקתי את האדמה. בסוף, המדינה הזאת היא אני. כשיש בישראל מלחמה, וההורים שלך פה, האחיינים שלך פה והילדים של האיש שלך פה - זה קשה. אמרתי לאלעד - אני מבינה את הצרכים של העבודה, אבל יש לך פה ילדים ויש לנו משפחה, והשנים האלה חולפות והן לא יחזרו. יש דברים שלא קונים בכסף".

"תבואי עם עצבים"

אחרי כל הנדודים היא חזרה לבני ברק, המקום שבו גדלה, בצמוד לבית אחיה ומשפחתו ובשכנות לבית ההורים. הדירה מועצבת במינימליזם מודרני עם נגיעות של קדושה. אבן מעוצבת משיש ועליה חרוטות המילים "מזמור לתודה". "כשהייתי במיאמי כתבתי הרבה בסטורי שלי 'מזמור לתודה'. פנתה אלי באינסטגרם מישהי שהעסק שלה בקריית שמונה נפגע ב־7 באוקטובר, והיא כתבה לי 'אני יודעת שגם אביך במקור מקריית שמונה וגם בעלך, ואני רוצה לשלוח לך משהו'. כשאלעד חזר למיאמי מביקור בארץ הוא הביא לי את האבן, יחד עם פמוטות וחנוכייה, את הכל היא עטפה במלא פצפצים וזה היה איזה 6-5 ק"ג. הוא התלונן שהכתפיים כואבות לו מהמשקל שסחב, ואני אמרתי לו 'מאמי, זה כובד של קודש'.

"זה חזר איתי לארץ, ו'מזמור לתודה' מסכם את כל מי שאני. אני חיה בהודיה תמיד. אני מתעוררת, אומרת את ברכות השחר ומודה לה' על הכל, כי כלום לא מובן לי מאליו - שאני בארץ, ואני שכנה של אחי ושל ההורים שלי, שחזרתי לחממה שלי. זאת ממש פסגת חיי - משפחה, עבודה, קריירה, להעביר את התורה שלי הלאה לעוד נשים שיחגגו את עצמן, שיאהבו את עצמן, לא משנה מה".

על השידה בסלון ביתה של גואטה, מתחת לאותה אבן שיש, מונחים דפי המחזה "סינדרלה", מוכנים לקריאה בכל רגע. אני תוהה אם לא צבט לה בלב כשהציעו לה לגלם דווקא את האם החורגת, ולא את סינדרלה.

"מבחינתי זה היינו הך", היא אומרת, "כי זה תפקיד אופי. כל התפקידים שעשיתי הם תפקידי אופי. יש לו כוח. יש משמעות לדבר הזה. לפניי עשתה את התפקיד הזה אילנית לוי, אז אני מוכיחה שהתפקיד הזה לא קשור לגודל שלך ולא קשור לכלום. לקחו אותי בזכות יכולת המשחק נטו. לפני החזרות שאלתי את אילנית מה צריך בשביל התפקיד הזה, אז היא אמרה לי: 'תבואי עם עצבים'.

"זה תפקיד של אמא שמנהלת שתי בנות כעורות וגם את סינדרלה, ויש בזה משהו מיוחד מבחינתי, כי בדיוק בתקופה שבה קיבלתי את התפקיד הפכתי בעצמי להיות אמא משלבת (מי שנמצאת בזוגיות עם הורה לילדים מנישואים קודמים, ומעורבת בחייהם ובמרחב המשפחתי החדש שנוצר). האמא המשלבת שאני והאמא החורגת שאני בהצגה אלה שני עולמות שונים, אבל זה מדהים.

"זאת היתה גם סגירת מעגל בשבילי. הפעם הראשונה שבה רינת גבאי ראתה אותי היתה בכלל בשיעור תורה. היא שמעה את הקול שלי, ולמחרת התקשרה ושאלה אם אני רוצה תפקיד ב'תיבת נח'. שבועיים וחצי לפני ההצגה. התפקיד הראשון שלי היה היפופוטמית. היה על זה הרבה שיח: 'איך לקחו אישה שמנה להיות היפופוטמית, איזו חוצפה'. אבל זה הגיוני, זה גם משחק וזה בסדר, ואני מוכיחה שאני יכולה לעשות עוד תפקידים".

אג'נדה? קודם הבריאות

לאורך כל המסע שלה גואטה לא נתנה לשום דבר לעצור אותה. עם הגב התומך שקיבלה בבית, היא מעולם לא הרגישה שהיא צריכה לעשות את מה שהחברה מצפה ממנה. "אני הכי טובה בלהיות אני", היא אומרת ומחייכת, מבקשת להעביר מהכוחות ומהערך העצמי לנשים אחרות. כחלק מזה, היא מתכננת לצלם קורס לנשים שבו תעניק מהניסיון שלה לחיות חיים בריאים יותר. לא כדי לרזות, אלא כדי להיות בריאה.

"אני קמה בבוקר, אומרת את ברכות השחר, מודה על הכל, ואז עולה לשעה על ההליכון. ככה אני מתחילה כל בוקר. אין לי דרך אחרת. אחר כך עוד 45 דקות של משקולות. אני משתדלת לשמור על התזונה שלי. אבל זה לא רק הכושר: ברגע שהלכת שעה, לא משנה כמה קילומטרים הלכת - זה קודם כל הזמן שלך מול עצמך. את מכבדת את עצמך".

המודעות לבריאות נכנסה לחייה לפני שנה וחצי בערך. "התקשרה אלי יונה מכללית ואמרה לי 'שמחה, יש לך סוכר מוגבר'. היא גמרה אותי באותו רגע. שנתיים קודם הייתי שנה שלמה עם אבא שלי בבית חולים בגלל הסוכרת שלו. כל מה שעלה לי בראש היה השיחה עם הרופא שאמר שאם הוא לא יעצור - יכרתו לו את הרגל. פתאום הבנתי שאני חייבת להיות בריאה.

"עשיתי הכל. אני עדיין בדרך, כל הזמן. את מתחילה להבין מה את מכניסה לגוף שלך, מה נכון לך. את לא מכניסה הביתה דברים שפחות טובים. את לומדת ליהנות מאוכל אחר. אני עדיין אישה שמנה, אבל בריאה. עם כל הכבוד לאג'נדה 'שכל אחת תעשה מה שנוח לה', יש גם דבר כזה שנקרא בריאות. וברגע שהפרמטר הזה נכנס, אני לוקחת צעד אחורה ומקשיבה".

תמיד חלמת להיות על במה?

"לא יודעת. בגיל קטן, 10-9, רציתי להיות בפסטיגל. אני זוכרת את עצמי עם מטאטא, עומדת במרכז הסלון ושרה. אבל לא באמת האמנתי שזה מה שיקרה. היום אני מבינה שכנראה הבמה הראשונה שלי היתה שם, בסלון, כשאבא והאחים הם הקהל ואמא מציצה מהמטבח".

אבל דוגמנות, משחק או שירה לא באמת היו בתוכניות שלה. היא הלכה ללמוד תקשורת, והיתה בטוחה שתהיה מאחורי הקלעים, אולי בתור במאית. "אני יודעת לנהל אנשים, אז חשבתי שזה יהיה המקום שלי. אני באה מבית דתי, אבל מאוד מקבל. אחרי שסיימתי אולפנה אמרתי לאבא שלי שאני רוצה להצליח בעולם הזה. הוא לקח אותי לביה"ס 'רימון', אבל לא עשיתי עם זה שום דבר. בסוף דברים התגלגלו אחרת. מוטי רייף (מפיק בעולם האופנה) פגש אותי באירוע ואמר לי 'את מאוד יפה, למה את לא מדגמנת? את הולכת להיות דוגמנית הפלאס־סייז הראשונה בישראל'. בכלל לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. כמה ימים אחר כך הוא התקשר, ואמר שיש שבוע אופנה ושהוא רוצה שאני אפתח את אחת התצוגות. אמרתי לו 'אני לא יודעת ללכת', והוא הרגיע 'אל תדאגי, אני אלמד אותך'. הוא עלה בעצמו על נעלי עקב והדגים לי איך הולכים.

"אחרי הדוגמנות הגעתי לרדיו, אחר כך לטלוויזיה, לריאליטי, אחר כך תוכניות בישול והצגות. פתאום שערים. פתאום קמפיינים. פתאום אנשים מדברים עלי. בכלל לא הבנתי את כל השיח הזה. אף פעם לא עניין אותי אם מישהי היא רזה או שמנה - עניין אותי איך היא מרגישה מול עצמה. רק כשהגעתי ל'הישרדות' הבנתי את המשמעות. אמרו לי 'זה פורמט של בגד ים קטן, את מבינה לאן הגעת?' ואני בכלל הגעתי לפורמט שלא ראיתי ממנו אפילו פרק אחד. אולי דווקא בגלל זה הצלחתי.

"ב'הישרדות' הבנתי שזה לא משחק פיזי - זה משחק חברתי. תמיד בהתחלה אמרו 'איך היא תעשה משימות?', ובסוף הוכחתי שהכוח שלי הוא בכלל כוח חברתי. אינטליגנציה רגשית. להבין אנשים, לדעת להסתכל בעיניים, לדעת להיות בן אדם. כשיצאתי משם הבנתי שיש לי כוח בידיים. לא בגלל הפרסום, אלא כוח לתת לנשים אומץ. פתאום נשים אמרו לי שהן הולכות לים בזכותי. שהן מעיזות ללבוש בגד ים. אז הבנתי שאני צריכה לקחת את הכוח הזה ולעשות איתו משהו טוב. משם התחילו ההרצאות, הסדנאות, המפגשים".

יש משהו גדול שצריך לוותר עליו כדי להגיע להצלחה כמו שלך? מחירים שאת מרגישה שאת משלמת?

"כשעברתי למיאמי עשיתי ויתור מאד גדול על הקריירה שלי. הפסדתי הצגה כשלא יכולתי להגיע לארץ, תוכנית בישול עונה שנייה ועוד המון דברים. אבל ההסתכלות שלי היא לא על מה הפסדתי, אלא על מה הרווחתי במסע הזה, כי הרווחתי בו את עצמי. הבראתי את עצמי פיזית, מנטלית. אנחנו משלמים מחירים כל הזמן, אבל אני מסתכלת על מה שקיבלתי בזכות, ולא מה שקרה בגלל".

"כשיש בישראל מלחמה ואת בחו"ל, וההורים שלך פה והאחיינים שלך פה והילדים של האיש שלך פה - זה קשה. אמרתי לאלעד: אני מבינה את הצרכים של העבודה, אבל יש לך פה ילדים ויש לנו משפחה, והשנים האלה חולפות ולא יחזרו"

ספרי על כישלונות.

"הזמינו אותי להמון אודישנים, ויש גם הרבה תפקידים שאת לא מקבלת, אבל את זה אף אחד לא מספר".

את הולכת לאודישנים?

"בטח. לפני שטסתי לחו"ל היה אודישן לסדרת בנות, 'אמהות לא משקרות'. לא קיבלתי את התפקיד, ורציתי אותו מאוד. הזמינו אותי כי הם חשבו שאני מתאימה למשבצת, אבל לא באמת הייתי פנויה באותו זמן לשבת ללמוד את הטקסט, ולא לקחתי את זה בשתי ידיים. זה העביר אותי שיעור שאם את רוצה משהו באמת - אז תני הכל".

ילדים במתנה

הבית בבני ברק שבו גדלה גואטה היה חם ועוטף. מרוקאי־תוניסאי. הרבה אוכל, הרבה סירים, הרבה מוזיקה - מאום כולתום ועד שלמה ארצי. "אני גם וגם, כמו שההורים שלי הם גם וגם. זה בית שמקבל את כולם. יש דודים דתיים וחילונים, קיבוץ גלויות. הבית שלנו תמיד היה כמו האוהל של אברהם אבינו. אתה לא יודע מי מגיע. מבית הכנסת, מהמכולת, הדוור מחלק דואר ואמא שלי כבר מביאה לו כוס מים. תמיד מישהו בא - מייד יש אירוע. בית של אנשים, מאוד חזק, ומצד שני מאוד רגיש. יש בו הכל. כמו חנות תבלינים.

"גדלתי בבית שבו אבא מניח תפילין בבוקר. זאת התמונה. ואמא שלי מאוד מכילה ומחבקת. היא הדבר הכי טוב בעולם, יכולה להמס לי את הלב. עם אבא יש לי קשר מאוד חזק. אבל אמא... היא נחבאת אל הכלים. עדינת נפש, טובת לב. בעדינות שלה היא הצליחה לנהל את כל האופרציה הזאת שנקראת 'משפחת גואטה'. עם אבא איש ציבור (יגאל גואטה, ח"כ לשעבר מטעם ש"ס; נ"ב), לימים חבר כנסת, לימים איש תקשורת. רצו לעשות עלינו תוכניות, אבל אמא לא הסכימה. היא קנאית לפרטיות שלה. כשהיא באה להצגה שלי ומבינה את החיוּת, את השליחות, את הדרך - היא הכי גאה בעולם והכי שמחה בעולם".

ההורים, כהגדרתה, תמיד נתנו לה את כל ה"חכות" שאפשר ואת התחושה שלא משנה מה היא תבחר - יש לה בית לחזור אליו. בסופו של דבר זה מה שנתן לה את החוזק, והיום היא מנחילה את כל מה שספגה מהוריה לאחיינים שלה ולילדים של האיש שלה, כאמא משלבת.

תסבירי מה זה אמא משלבת?

"שילוב ‫בין החיים הקודמים לחיים הנוכחיים. ‫כי בסוף לילדים יש אמא ביולוגית ‫שילדה אותם, ויש אותי, שהתחתנתי עם אבא שלהם. כשהם מגיעים לפה, אני הדמות המשלבת. אני לא מחנכת אותם. אני יכולה ללמד, להסביר, להראות - וזה הכל. יש להם אבא ואמא, והם משתלבים בחיים שלי. אני משלבת אותם בתוך המשפחה שלי. הם מקבלים את כל הכלים והערכים, ואת כל מה שיש לי ולבית הזה לתת. יש להם פה הכל, הם לא צריכים להגיע לפה עם כלום. פשוט לבוא בעצמם וליהנות פה, להיות פה.

"אני קוראת לזה 'ילדים במתנה', כי זה נותן עוד ממד לנפש שלך. בסוף יש משפחה שבוחרים ויש משפחה שלא בוחרים. זה מה שזה, וזה פשוט. אני מאוד אוהבת אותם, והם מחזירים אהבה. אלה ילדים שיודעים שיש להם עוד בית. הם קוראים לי 'לולה'. הם מדהימים, ואני מודה עליהם יום־יום. בעזרת השם, שנזכה להביא להם אחים". ‬‬‬‬‬‬‬‬‬

הם מבקשים אח או אחות?

"הם שואלים 'לולה, מתי תהיי בהיריון? את כבר בהיריון?'"

איך הכרת את אלעד?

"חבר אמר לי שיש בחור שמאוד רוצה להכיר אותי. זה לא התאים באותה תקופה עמוסה. אבא שלי היה מאושפז בגלל הסוכרת, הייתי איתו בבית החולים, בין צילומים של 'המטבח המנצח' לבין הצגות. יום אחד הוא התקשר. בהתחלה חשבתי שמדובר במישהו שרוצה לעשות איתי שת"פ. שאלתי אותו על מה מדובר, והוא אמר לי 'קוראים לי אלעד, ואני רוצה להזמין אותך לצאת'. אחרי שבועיים נפגשנו, ואמרתי לו 'תקשיב, אם זה לא מסתדר, בתוך שלוש דקות היית פה'. לא יכולתי להיפגש בחוץ, לכן הזמנתי אותו אלי הביתה".

"אף פעם לא עניין אותי אם מישהי רזה או שמנה, אלא איך היא מרגישה מול עצמה. רק ב'הישרדות' הבנתי את המשמעות. אמרו לי 'זה פורמט של בגד ים קטן, את מבינה לאן הגעת?' ואני מעולם לא ראיתי אפילו פרק אחד. אולי דווקא בגלל זה הצלחתי"

למה לא יכולת להיפגש בבית קפה?

"כי את לא יכולה לצאת באמת. כשאת מוכרת, זה לא יכול לעבוד בלי שיצלמו אותך. היום כל אחד הוא צלם פפראצי. את גם רוצה לכבות את כל הרעשים מסביב, לראות מי עומד מולך, והכי נוח זה במגרש הפרטי שלך".

כבר אחרי חודש שמחה הרגישה שהיא רוצה להכיר את אלעד להורים. "אמרתי לו 'בוא תעשה איתנו יום כיפור', והוא בא עם מחזור של יום כיפור. הוא הגיע אלינו רגלית. הלך עם אבא שלי לבית הכנסת, שלחתי אותו לבד. הוא חזר אחרי התפילה, עלה חמש קומות ברגל ואמר לי 'אני מת מצמא, גמרת אותי לעלות חמש קומות עכשיו'. שאלתי אותו איך היה המפגש עם אבא, והוא ענה 'אחלה יגאל שבעולם' - ומשם הכל פשוט קרה".

בלי לנסות לשנות

בני הזוג היו בעיצומן של ההכנות לחתונה כשהתחילה המלחמה עם איראן. "התחתנו בין האזעקות. הגעתי למדוד שמלת כלה - אזעקה, ועוד אזעקה. אפילו ביום החתונה. רק התפללתי שהכל יעבור בשלום". לחתונה הוזמנו 150 הקרובים אליהם ביותר, והיא התקיימה בבית הכנסת הגדול בהרצליה פיתוח. ארבעה ימים מאוחר יותר אלעד כבר היה צריך לטוס למיאמי לצורכי עבודה. "לא יכולתי לנסוע איתו, כי הייתי בהצגות של 'נסיך מצרים'. והתמודדתי. את מבינה שאת צריכה להיות חזקה, שזאת רק תקופה ושהיא תעבור".

איפה את מרגישה שאת מביאה את אבא ואת הערכים והאמונה שספגת ממנו?

"אני לא חושבת שאני צריכה להביא אותו לשום מקום, וכך גם לגביו. אני חיה את החיים שלי, לא מניפה שום דגל. אני אישה יהודייה, מאמינה, מחוברת מאוד לשורשים ולעם, וזה מה שחשוב לי: הערכים והמידות שלי. אני לא מגדירה את עצמי דתייה. אין לי הגדרה. דת זאת מניפה גדולה מדי. אני לא מאמינה גדולה בהגדרות, בטח אחרי 7 באוקטובר. כל הזמן חשוב לנו להגדיר: אתה ימני, אתה שמאלני, אתה דתי, אתה חילוני, אתה נשוי, אתה גרוש, אתה שמן, אתה רזה. כל התבניות האלה - זה כבר פאסה. פשוט תהיו. תהיו אתם. זה מה שאני משתדלת לעשות, פשוט לחיות את החיים שלי. אם על הדרך אנשים לוקחים איזו השראה - דיינו".

את חיה את האמונה וההלכה, איפה זה מתנגש עם החיים?

"אני חושבת שזה לא מתנגש. יש לי פלטה בשבת, יש לי מיחם, יש לי את השבת שלי ואת בורא עולם מעלי. ברגע שאת מתנתקת מהכל, מהטלפון, כשאת לא נוסעת, את פשוט עם המשפחה שלך - זו שבת. אמא שלי עורכת שולחן שבת כבר בחמישי. זה משהו שלמדתי בבית. ועכשיו, כשאנחנו כולנו כאן, קומונה, שבת זה כולם ביחד. כל אחת מכינה כמה סירים ונפגשים אצל ההורים".

בתור מי שחיה בבני ברק ומגדירה עצמה מאמינה, אבל נמצאת לגמרי בתוך העולם החילוני, מה את חושבת על המחלוקת בין דתיים לחילונים בתקופה הזאת?

"השיח הזה מעייף. ‫חד־משמעית, ‫כולם צריכים להתגייס. ‫לאף אחד אין פריבילגיה. ‫אני מאמינה ומבינה ‫שיש גם אנשים שלומדים תורה ‫ועוזרים לעם הזה, ‫אבל מי שלא - ‫שיתגייס, לא משנה אם אתה חרדי, ‫חילוני, ספרדי, אשכנזי. כולם צריכים להירתם. אנחנו נלחמים על הבית שלנו. אני רוצה שלכולם יהיה פה טוב. אמנם גדלתי פה בבני ברק, אבל יש פה חילונים, דתיים, הכל מהכל. ההורים שלי בחרו לגדל אותנו במקום שבו יש את כולם. גם בזוגיות שלנו - אני מאמינה יותר, ואלעד בהשתדלות. כל אחד בדרך שלו, ואנחנו חיים בשלום. אף אחד לא מנסה לשנות אף אחד".