בפעם הבאה שיציגו לכם "סקר מנדטים דרמטי", תזכרו דבר אחד חשוב

ראיתם פעם סקר מנדטים שאינו דרמטי? אין חיה כזאת. כמו פוליטיקאי שמקיים הבטחות, כמו מהדורת חדשות שנגמרת מוקדם - סקר לא דרמטי פשוט לא קיים. לכן, מדי ערב נותנים בחדשות סקר חדש. סקר שדומה לקודמו, ולא משנה מה קורה או לא קורה בו - תמיד יכנו אותו "דרמטי" וירכיבו עליו ספקולציות ונרטיבים. זה לא שידור חוזר, זה פרק חדש שלועס את הדרמה עד תום.

ביום ראשון השבוע, במהדורה של כאן 11, הזמין טל ברמן את צופיו ל"סקר הראשון של השבוע"; והתוצאות, תאמינו או לא, היו דרמטיות. למחרת, בחדשות 12, בנה דני קושמרו תיאוריות מגוונות סביב עוד סקר: "מייד, סקר המנדטים של שני - מי עולה ומי יורד? עמית סגל עם המספרים", הוא הבטיח בהתרגשות. ביום שלישי היה פעמיים כי טוב, כי ערוץ 14 פרסם את הסקר של פילבר. ואז, ברביעי, הגיעו חדשות 13 ומיתגו את שלהם בתור "הסקר של יום רביעי", כדי שלא נתבלבל עם האחרים. בשלב הזה אני לא צריך יותר לוח שנה - אפשר להבין איזה יום היום לפי סקרי הבחירות בערוצים.

ארבעה ערוצים, ארבעה ימים. וזה בלי הסקרים השגרתיים של i24NEWS ואולפן שישי, בלי ערוץ 16, בלי העיתונים ואתרי האינטרנט. עבור עכברי סקרים, שאוהבים להרכיב עם עצמם קואליציות, מדובר בגן עדן טלוויזיוני. עמודות, עוגות וגרפים מציפים את המסך, לצד שאלות נטולות כל משמעות אלקטורלית כמו ההתאמה לראשות הממשלה או מתן אמון במועמדים. אלה מהדורות חדשות או קורס שנה א' בסטטיסטיקה? ממבט של מישהו שנמאס לו, אני לא מבין מה ניתן לחדש בסקרים ששואלים אותה שאלה יום אחרי יום אחרי יום. ולחשוב שכך יהיה עד יום הבחירות ב־27 באוקטובר.

עמודות, עוגות וגרפים מציפים את המסך, לצד שאלות נטולות כל משמעות אלקטורלית כמו ההתאמה לראשות הממשלה או מתן אמון במועמדים. זה חדשות או קורס בסטטיסטיקה?

ואולי אני מסתכל על זה לא נכון. הסקרים הללו קיבלו שעת פריים טיים קבועה בלוח השידורים של כל ערוץ, מיתוג ופרומואים, פתיח דרמטי וסיפור מסגרת. תוצאות הסקרים מסמנות עבורנו מודחים, שנכשלו בניסיון לשרוד מעל אחוז החסימה, והן גם מחלקות את המצביעים למחנות ולגושים מנוגדים. בין לבין, מפזרים עלינו טוויסטים אפשריים בעלילה ("בדקנו גם תרחיש של איחוד") ומכריזים על "רעידת אדמה", "מפץ גדול" או "מהלך שובר שוויון". סקרי הבחירות הם הריאליטי הכי חם של הקיץ הרותח הזה.

מי בטווח הטעות?

השאלה היחידה ששום סקר לא טורח אף פעם לשאול היא "עד כמה מעניין אותך לראות סקרים בטלוויזיה?". חבל, כי יש סיכוי שהתוצאות היו חוסכות המון זמן אולפן לכולנו.

אבל הטלוויזיה מכורה לדרמה, וכל זליגת מנדט מגוש לגוש מייצרת עוד פרשנים שמנתחים כלום ושום דבר. אף שהדרמות האלה תמיד מתרחשות בטווח טעות הדגימה, ובסקר של 500 נדגמים ארבעה משיבים מייצגים מנדט אחד - פרופורציות אף פעם לא היו הצד החזק של שידורי החדשות בארץ.

סקר פעם בחודש הוא מידע אמיתי. סקר חדש בכל יום לא מביא איתו שום ערך מהותי. הוא כמו פורמט טלוויזיוני שמחפש רייטינג או מנסה להנדס תודעה. או גם וגם.

כל סוקר, למעשה, משתמש בשיטה אחרת כדי להגיע לתוצאות שאמורות להיות זהות - אבל הן לא. הרבה דיברו על הפערים הבלתי נתפסים בתוצאות הסקרים המוצגים בטלוויזיה. בין 31 המנדטים שמנבאים לנתניהו בערוץ 14 לבין ה־23-21 שמעניקים לו סוקרי הערוצים האחרים, נמצאת הדרמה האמיתית, שגם אמורה להתפוצץ באוקטובר בפרצוף למישהו מהצדדים.

המנגנון פשוט: מי שעולה בסקר מקבל מסך, מסך זה נוכחות, ונוכחות היא מה שיחזק את כוחה של מפלגה מסוימת בסקר הבא. הסקר לא מדווח על התנועה - הוא יוצר אותה

גם המפלגות עצמן פועלות על פי סקרים. בעבר הלא רחוק נהגה התקשורת לפרסם סקרים בימי חמישי־שישי, מה שגרם לפוליטיקאים לבצע מהלכים גדולים באמצע השבוע - למשל, להכריז על מפלגה חדשה או על איחודים בימי שלישי, כדי להרוויח נקודות בסקר של סוף שבוע. הסקר לא רק דיווח על הפוליטיקה, הוא קבע את לוח הזמנים שלה. כעת, כשמדי יום סוקרים כאן, קשה להבחין בתנודות גדולות מסקר לסקר.

מה אומרים הסקרים? הקרבות באופוזיציה על ראשות הממשלה | צפו בפודקאסט "על זה"

סקרי מנדטים מודדים משהו שלא קרה. הם מנסים לנבא את העתיד, אבל מה שהם עושים זה להשפיע על התוצאות האמיתיות ועל היחס הציבורי והתקשורתי כלפי המועמדים לכנסת. זאת אומרת, לסקר יש רגליים.

יש על זה מחקר, ולא מהסוג שאפשר לפטור בהינף יד. אלון צויזנר, חוקר תקשורת מאוניברסיטת חיפה, בחן 32 מחקרים ו־38,658 נסקרים כדי להבין מה עושה לצופה "סיקור אסטרטגי" - פוליטיקה שמסוקרת דרך מיצוב, תמרון וספירת מנדטים, ולא דרך דיון ענייני במצע ובנושאי ליבה. שלוש מסקנות: הציניות עולה, הידע התוכני יורד, והצופים מעריכים פחות את הידיעות עצמן.

כמו נייר טואלט

אבל ההשפעה הכי מעניינת של הסקרים היא על לוח השידורים. תבדקו על מי מדברים בטלוויזיה: מאז שגדי איזנקוט הפך ליו"ר המפלגה הגדולה בגוש - אין פאנל שלא עוסקים בו או שלא מראיינים את נציגיו ותומכיו. אותו דבר קרה למפלגה של טרופר והנדל, שהחלה לקבל תשומת לב תקשורתית מואצת מרגע שקפצה מעל אחוז החסימה. המנגנון פשוט: מי שעולה בסקר מקבל מסך, מסך זה נוכחות, ונוכחות היא מה שיחזק את כוחה של מפלגה מסוימת בסקר הבא. הסקר לא מדווח על התנועה - הוא יוצר אותה, מודד אותה, ומגיש אותה לצופים כאילו הגיעה מבחוץ.

מתחת לאחוז החסימה זה עובד באותה יעילות, רק הפוך. מאז שבני גנץ צנח מתחת לאחוז החסימה, הוא והנותרים במפלגתו נודו מהאולפנים. מפלגה המוצגת שבוע אחרי שבוע כאבודה מאבדת את הנוכחות על המסך וגם את שארית המצביעים שנותרו לה, שרואים את הנטישה ובוחרים בהצבעה בטוחה יותר. הצבעה אסטרטגית.

ביום הבחירות ישודר הפרק האחרון לעונה בסדרת ריאליטי הסקרים שלנו. הפריים טיים יתקשט, עמודות הגרפיקה יעלו ויירדו, הפרשנים המוכרים ירכיבו גושים וממשלות, והמנצחים והמודחים יוכרזו בזה אחר זה - רק שהפעם יקראו לזה מדגם, ואחר כך יהיו אלה תוצאות האמת. את כל הפרקים שקדמו איש לא יזכור. כי סקרי מנדטים זה כמו נייר טואלט: מנגבים וזורקים.

טעות מדגם

שמעון פרס נהג לומר שסקרים הם כמו בושם: אפשר להריח, לא כדאי לשתות. ומי כמוהו ידע. בליל הבחירות של 1981 הראה מדגם הטלוויזיה ניצחון למערך, במטה פתחו בחגיגות ודוברו הציג אותו כראש הממשלה הבא - עד שהגיעו תוצאות האמת. ב־1996 המדינה הלכה לישון עם פרס והתעוררה עם נתניהו. את הבושם הזה הוא בלע פעמיים.

בלע את הבושם, פעמיים. שמעון פרס בבחירות 81'

הקול הנשי

ציוץ בטוויטר של סטודנטית לקולנוע, שעסק בסדרה של גיתית פישר ("בודקת") ובכמה הקול הדומיננטי על המסך גברי מדי וכמה צריך להתאמץ כדי להשמיע כאן קול נשי, הקפיץ את יוצר הטלוויזיה אריאל ויסמן ("טלוויזיה מהעתיד" ו"ילדחרא"). "זה הדבר הכי מצחיק שקראתי בזמן האחרון", הגיב לה בזעם ובזלזול, והוסיף: "בהתחשב בזה שפעם ב־40 דקות יוצאת סדרה שקוראים לה 'שרמוטה' על בת 21 עם הפרעת אישיות גבולית או סדרת קומדיה לוונאבי מרוקאיות בשם 'זאתי זות היא את הן', ושלא נדבר על סדרות על חיילות שמנות".

הסדרה שהקפיצה את ויסמן.  גיתית פישר ("בודקת") בראיון למגזין "היום"

בהמשך הוא המשיך להקציף גם בפודקאסט שלו וציין שם כי כל מחלקות הדרמה בישראל מנוהלות על ידי נשים (yes, HOT, כאן, קשת ורשת), ואפילו אבחן הבדלים בין סדרות על פי יוצריהן. "הסדרות שגברים עשו - 'הסופרנוס', 'הסמויה', 'ברייקינג בד' - הן סדרות מלהיבות עם סיפורים מותחים ומקוריים. אבל מה הסדרות שנשים עושות? מישהי עברה הטרדה מינית, מישהי עצובה בגלל אמא שלה, או כי חבר שלה עוזב אותה או כי לא הולך לה עם בנים".

ואולי יש משהו בדבריו, אבל באותה מידה עדיף לרטון על הבנאליות הכללית של התעשייה, ועל טלוויזיה גברית מעייפת עם אקדחים ורציחות, שוטרים ופשעים, אבהות רעילה ובגידות עם המזכירה. כל מגדר והבנאליות שלו.

להתמכר/לוותר

טד לאסו (אפל טי.וי)

שלוש השנים האחרונות התנהלו תחת כאוס עולמי של מלחמות, קיטוב וגלי שנאה. בתיאוריה שלי, כל זה התרחש רק כי "טד לאסו", הסדרה הכי מתוקה ואוהבת אדם, כבר לא על המסכים. היא פרשה בשיא אחרי שלוש עונות והפכה להיסטוריה ב־2023. בינתיים, הגעגוע שבר אותנו ואת היוצרים, שאמנם סיימו לספר את האגדה על מאמן הכדורגל ששינה את העולם, אך חזרו השבוע לסיבוב נוסף. בעונה החדשה טד מתאחד מחדש עם החבורה ומתחיל לאמן קבוצת נשים. סדרה לכל מי שצריך ליטוף ללב.

אהבה ללא רבב (yes VOD)

התרגום לעברית של Mint, "אהבה ללא רבב", נותן לדרמה הבריטית גוון של רומן בכריכה רכה. היוצרת שרלוט ריגן הרימה סיפור פשע־רומנטי המתרכז בבתו של ראש ארגון פשע מגלזגו שמתאהבת בבן משפחה יריבה. הגיבורים מרחפים באוויר, המצלמה זזה כמו אצל קובריק, העלילה מחוררת להפליא, והרומן קופץ מפגישה מקרית בתחנת רכבת להצהרות אהבה בתוך חצי שעה. עולם הפשע הוא רק תפאורה למען פנטזיות ורודות. אמה לירד מצוינת בתפקיד הראשי, אבל סגנון לא מספיק - צריך גם סיפור.