"המוהל לא הגיע לדובאי. הרב הציע: שבעלך יחתוך, ייתן קטנה"

לא המדרכות הלוהטות, לא 33 מעלות החום (שמרגישות כמו 35), לא הכאוס הפוליטי וגם לא רוחות המלחמה שמנשבות מדי פעם יגרמו לדניאלה דואק להתחרט על כך שהגיעה לישראל הקיץ לביקור בן שבועיים. כבר שנתיים חלפו מאז שהיא ובעלה אורי שרף עברו לדובאי, והיא בהחלט לא מתחרטת על הרילוקיישן - גם אם לפעמים קצת בודד ולא קל לה לטפל בבנה (בן חמישה חודשים) בלי עזרת המשפחה, שנשארה בארץ.

אז הייאוש בדובאי בוודאי יותר נוח, אבל בכל הנוגע למזג האוויר ולהתמודדות עם משברים ביטחוניים - ישראל, היא אומרת, עדיפה בהרבה. "לעומת דובאי, מזג האוויר פה זה גן עדן", דואק שמה בפרופורציות את תחושת הטיגון בשמן עמוק האוחזת במי שאמיץ מספיק כדי לצאת לשמש הקופחת. "עכשיו בדובאי בין 40 ל־43 מעלות בערך, זה ממש מדבר. ההרגשה היא לפעמים כמו של 50 מעלות, מטורף ממש. אין לך יכולת לנשום כי אין אוויר, אין רוח, אין בריזה".

"השקענו הרבה בחתונה, וגם על זה אני לא מתנצלת. החלום שלי כילדה היה חתונה מפוארת וגדולה. ברגע שהבנתי שיש את היכולת, ושאני ובעלי מדברים על זה והוא אומר 'גם אני רוצה מושקע, גדול, כל מה שאת מדמיינת וחולמת' - אז מבחינתי זה היה העניין"

לפחות בניגוד לאירופאים, האמירותים חזקים במיזוג.

"כן, אז אתה מוצא את עצמך מסתובב הרבה במקומות סגורים, כמו קניונים, אבל להתהלך עכשיו ברחוב או לצאת עם הבייבי החוצה? אין סיכוי. זה מזעזע, כולם בורחים. אין אף אחד בדובאי עכשיו. מי שחי בדובאי בורח עכשיו לאירופה".

אובדן אמון מוחלט

אל תטעו - דואק (32) לא טיפחה כל חייה פנטזיית מעבר למפרץ הפרסי. כוכבת הרשת ויוצרת התוכן, מהמובילות בישראל (251 אלף עוקבים באינסטגרם, 238 אלף עוקבים בטיקטוק ועשרות אלפי צפיות כמעט בכל סרטון שהיא מעלה לרשת), דווקא תמיד הרגישה מחוברת למשפחתה ולרמת גן, שממנה באה.

אבל צירוף נסיבות לא סביר, שכלל זוגיות שעל הנייר היתה אידיאלית ושבפועל התגלתה כחומר לפרק של "המתחזים" (על כך סיפרה בהרחבה), לצד תחושת חוסר ביטחון מוחלט שאחזה בה מאז 7 באוקטובר, ערערו את כל מה שהיא האמינה בו. ואז היא הכירה את אורי, איש עסקים ישראלי שחי בדובאי, והבחירה לקום וללכת - אף שלא היתה קלה במיוחד - נראתה לה יותר הגיונית משלוש השנים האחרונות שחוותה בארץ.

"לא היתה לי שום כוונה לעזוב את ישראל, גם לא את רמת גן", היא מספרת. "אני מאוד מחוברת למשפחה, לאחיינים שלי. גרנו כמו קומונה כזאת. אמא שלי גרה לידי, גם אחותי. הייתי יכולה לראות אותן מחלון הבית שלי. לא תכננתי לעזוב את המדינה בשום צורה ודרך, עד שהגיע 7 באוקטובר והמחשבות שלי קצת השתנו".

לא מתנצלת. דניאלה דואק בראיון ל"VIPodcast"

החיים של כולנו השתנו.

"נכון, אבל איבדתי אמון בכל מה שקשור לביטחון שלנו. תמיד היו אומרים 'יש לנו את הצבא הכי חזק בעולם', והייתי בטוחה שאנחנו מוגנים. ואז פתאום הכל התערער ונכנסתי ממש ללחץ. אחרי 7 באוקטובר לא יצאתי מהבית, פחדתי מאוד. אני לא צריכה לספר לך איזו תחושה היתה פה. הבנו שחדרו מחבלים, ובראש שלי אמרתי - עוד רגע זה קורה ברמת גן. ביום עצמו נעלתי את עצמי בחדר השינה, עם סכין.

"גרתי לבד, אמנם קרוב להורים, אבל עדיין, זה היה מפחיד. גם אחרי 7 באוקטובר פשוט לא הצלחתי לצאת מהבית במשך חודשים, כי בראש שלי חשבתי 'אין סיכוי שתפסו את כולם. הם מתחבאים פה במוקדים שלהם, ומתישהו יפרצו החוצה'. ואז הבחור שהכרתי, שהוא בעלי היום, אמר לי 'תקשיבי, אני חי בדובאי. בואי, תחווי, נסי'. אז 7 באוקטובר וההזדמנות שנוצרה התחברו יחד".

זה לא בדיוק כמו מעבר ללוס אנג'לס. זה חתיכת שינוי תרבותי.

"קודם כל, זה לעבור למדינה מוסלמית. והאירוניה שבדבר היא שכאן, במדינה יהודית, אני מרגישה יותר פחד מאשר במדינה מוסלמית. בגלל שזו דיקטטורה מאוד חזקה, אז אי אפשר לעשות שם כלום - גניבות, הפגנות. כל המדינה מרושתת במצלמות. אם, נגיד, הנחת את הטלפון שלך ומישהו בא וגונב לך אותו - בתוך שעה יודעים לאן הוא הלך, על איזו מונית הוא עלה, באיזו תחנה ירד. קולטים הכל. יש שם רמת ביטחון מאוד גבוהה. בישראל הייתי מפחדת לרדת למטה להוריד את הכלבה שלי לטיול בלילה לפני שהולכים לישון. הייתי משקשקת מפחד. בדובאי אין לך תחושת פחד, אפילו לא לרגע".

את אומרת שיש גם צדדים טובים לדיקטטורה.

"כן. אני באמת מרגישה שכל מי שרוצה לחיות בדובאי - כל עוד אין לו מה להסתיר, הוא הולך בדרך הישר ובאמת בא לחיות חיים רגילים - זה המקום עבורו".

איפה בכל זאת את חווה קושי ברמת האיסורים?

"בסיטואציות ספציפיות. נניח, יש לי מספרה מתחת לבניין, וזו אוכלוסייה קצת שונה. לפעמים אתה מגיע למקום וקולט, לפי השפה, המבטא, עד כמה הם נאורים. בוא נגיד ששם אני לא אומרת שאני מישראל".

אז מאיפה את, עבורם?

"ממלטה, כמובן. מדברים שם מלטזית. אני זוכרת את זה כי הכלב של בעלי הוא מלטז, וככה זה נשאר בראש שלי כל הזמן. אז יש מקומות שאני כן מפחדת להגיד בהם שאני מישראל, אבל יכול להיות שזה רק פחד שלי. בחנויות פה כשאני אומרת שאני מישראל מקבלים את זה באהבה. אף פעם לא יצא לי להיתקל במישהו שקיבל את זה רע. אולי עשו פרצוף פה ושם.

"בדובאי אני לא תמיד מספרת שאני מישראל. אני אומרת שאני ממלטה. אני זוכרת את זה כי הכלב של בעלי הוא מלטז וככה זה נשאר בראש שלי כל הזמן"

"דובאי של היום היא לא דובאי של לפני כמה שנים. התיירות התפתחה מאוד והם משתנים. אז אסור ללכת חשופים מדי ברחוב, לקניון לא ייתנו לך להיכנס כמו שאתה הולך לים. אבל מה שהכי קשה לי זה שאין שם שקט - הכל פתוח 24/7, הכל עובד, חי. ביום כיפור בשנה שעברה שמעתי את המכוניות בחוץ ואת זה שהכל עובד, רץ וחי. זה היה לי קשוח".

הכרעה חותכת

גם לידה בדובאי לא נחשבת חוויה אידיאלית עבור הישראלית שרוצה שמשפחתה תהיה לצידה ברגע האמת. במיוחד כשברקע טילים מתעופפים בשמי הנסיכות השנייה בגודלה באיחוד האמירויות, ובניגוד לישראל - מערכות ההגנה המקומיות פחות מפותחות באופן משמעותי. על מקלטים או ממ"דים בכלל אין מה לדבר. וכך, דואק ומשפחתה מצאו את עצמם בחרדת מוות, דווקא בשבוע שבו היו אמורים לחגוג את פלא הבריאה.

"בכל מהלך ההיריון הרגשתי את הקושי, כי אמא שלי לא היתה לידי, אין לי שם אף אחד", נזכרת דואק. "היה חשש שהאיראנים יירו, אז פחדתי שיסגרו את השמיים ושהמשפחה שלי לא תהיה איתי בלידה. ההורים והחברים שלי הגיעו קצת לפני, ילדתי, ואחרי כמה ימים התחילה המלחמה. ההורים שלי תקועים בדובאי, ואני הורמונלית־שיא אחרי לידה, כאובה ברמות. כל החברות שלי באו בשביל הברית. היה דיבור על זה שהולכים לירות על ישראל, ואמרתי לעצמי שאני לא יכולה לקחת את הסיכון שמוהל לא יגיע, אז מראש סגרתי מוהל מצרפת.

"ואז - בום, יורים על דובאי והשמיים נסגרים. ובדובאי אין אזעקות, כשיורים אתה מקבל סמס לטלפון, אבל זו לא הודעת סמס רגילה. כל הטלפון שלך נכנס למצב רטט, כאילו מישהו משתלט לך עליו. זה קורה לפנות בוקר, המסך שלך מתמלא הוראות באנגלית ובערבית, וההוראה היא להתרחק מזכוכיות. עכשיו, אני גרה מול הבורג' ח'ליפה (גורד השחקים הגבוה בעולם; ע"פ), בניין שכולו עשוי זכוכית אחת גדולה. כל הבניינים שמקיפים אותנו עשויים מזכוכית. ואני עם תינוק קטן בן כמה ימים, לא יודעת לאן ללכת. בתור ישראלית, אני לפחות יודעת שאם אין מקלט אז הולכים לחדר המדרגות. יש לי חברה שפשוט תופסת את התינוק שלה בידיים ומסתכלת מהחלון על יירוטים - זה הרבה יותר גרוע. הם לא ידעו מה לעשות בסיטואציה".

היו שם מיירטים?

"האמירויות קנו מישראל שתי סוללות כיפת ברזל. לא מדברים על זה, אבל בין ישראל לבין האמירויות יש יחסים מתחת לפני השטח. ועדיין, בדובאי לא ידעו להיערך למלחמה. אין אפילו הודעה שאומרת שיש לך 30 שניות להיכנס למרחב מוגן. הכל כאוס מוחלט. והכל ממשיך לעבוד כרגיל, כולם ממשיכים לעבוד בזמן שיש טילים מסביב. מבחינת כמות, מובן שלעבר ישראל שיגרו הרבה יותר טילים. לדובאי הגיעו בעיקר רחפני נפץ שפגעו במקומות מאוד ספציפיים, כמו בתי מלון".

חוויית לידה אידיאלית, בסך הכל.

"היתה לי החלמה פיזית מאוד קשה אחרי הלידה. דימומים מאוד קשים, היה לי מאוד קשה ללכת. אני זוכרת שבעלי שאל אותי 'מה כואב יותר - הלידה או מה שאת מרגישה עכשיו?' ועניתי לו 'מה שאני מרגישה עכשיו'. הלידה היתה לי פחות כואבת מההחלמה. אתה רוצה לטפל בילד שלך ואתה לא כל כך יכול להחזיק אותו.

"היה גם את עניין הברית: השמיים נסגרו והמוהל לא יכול היה להגיע, אז פניתי לחוכמת ההמונים ושאלתי באינסטגרם אם מישהו נמצא בדובאי ויכול לעזור לי למצוא מוהל. התקשרו אלי עשרות רבנים, כולל אחד שאמר לי 'תקשיבי, אין מוהל בסביבה, אבל חייבים לחתוך לילד'. אבל הרופאים היחידים שיש כאן הם גויים, אז הרב הציע ש'הרופא הגוי רק יכין את ערכת המילה, ואז הוא יעביר את הלהב לבעלך, ובעלך ייתן קטנה'".

הוא הציע את שיטת "עשה זאת בעצמך"?

"אני לא צוחקת, זה מה שהוא הציע לי. עניתי 'כבוד הרב, לא הבנתי, מה זאת אומרת ייתן קטנה?' והוא ענה 'הרופא ילמד את בעלך לחתוך בקטנה, והכל יהיה בסדר, העיקר שהילד יהיה נימול'. ידיד שלי שהוא רופא שיניים הגיע לברית, ואמר 'אם כבר, אז אני הולך להיות זה שעושה את זה'. אמרתי 'תקשיבו, אף אחד לא נוגע לי בילד!'. ואז האלגוריתם התחיל להקפיץ לי כתבות על אנשים שחתכו להם באופן לא מקצועי וקרו אסונות, שלא נדע.

"היום, בדיעבד, אחרי שהכל נרגע והמשפחה והחברות שלי חזרו לארץ בטיסות חילוץ, אני אומרת תודה על המלחמה. תודה שהיא תקעה את ההורים שלי כאן, ושאמא שלי ואחותי היו לצידי. מה שאני מספרת זה קצה הקרחון. היו המון לילות לבנים. לא משנה שיש לי נני. לקחנו מישהי שתהיה עם התינוק כמו אחות לילה, כדי שאוכל לישון ולהחלים".

בסופו של דבר הברית נדחתה בכמה ימים, עד שהשמיים נפתחו מחדש וניתן היה להביא מוהל כהלכתו. לילד, אדריאן יוסף שרף שמו, שלום. יוסף - מהסבא, כפי שבדרך כלל קורה, ועל אדריאן הוחלט לאחר משא ומתן ארוך ומייגע.

"בעלי ואני התווכחנו על שמות עד להודעה חדשה, חיפשנו המון זמן. הוא רצה שמות מאוד אמריקניים כאלה - כמו בארון, למשל".

כמו הבן של דונלד טראמפ?

"בדיוק. אמרתי לו 'לא יקרה, כי יש מצב שהילד הזה הולך לחיות בישראל'. חיפשתי שם שיישמע טוב בחו"ל, ושגם בארץ לא יישמע מוזר מדי, וזה מה שהתקבל. ואז עמדנו לטוס איתו, והבודקת במטוס הסתכלה על הדרכון שלו וקראה 'אדריאן יוסוף שריף'. ניסיתי לתקן אותה, כי זה ממש לא יוסוף ולא שריף, זה השם הכי ערבי בעולם, אבל בסדר. מאז כולם קוראים לו ככה".

"קראנו לילד בשם שיישמע טוב בחו"ל ולא מוזר מדי בישראל - אדריאן יוסף שרף. לפני הטיסה הבודקת קראה מהדרכון 'אדריאן יוסוף שריף'. ניסיתי לתקן אותה, כי זה נשמע השם הכי ערבי, אבל בסדר. מאז כולם קוראים לו ככה"

לא מתנצלת

דואק עבדה כמאפרת, חיה חיים סטנדרטיים למדי ולא תכננה להפוך לכוכבת או לפנים מוכרות מדי. בגיל 23 היא השתתפה ב"פול האוס", תוכנית ששודרה ביוטיוב ושקיבצה משפיעני רשת בווילה בקיסריה, ומשם היא החלה לחיות בפול גז, נהייתה סנסציה ובתוך שלושה חודשים צברה 100 אלף עוקבים. הדרך להפוך לאחת המשפיעניות המצליחות בישראל היתה סלולה, הכסף הגדול הגיע, ואחריו גם הזוגיות עם שרף, אדם שגם לו בהחלט לא חסרה פרנסה.

דואק, אדם פיקח במיוחד, יודעת שלפעמים, אזכור אקראי לכך שההתמודדות עם ההורות החדשה נעשית כשברקע - ולפעמים במרכז - עומדת נני, ימשוך אליה אש. אבל היא לא מתביישת. אין אמא, היא אומרת, שבהינתן האמצעים לא היתה קופצת על ההזדמנות.

הכסף הגדול הגיע - עוד לפני החתונה עם הבעל העשיר. דניאלה דואק ב"פול האוס"

"קודם כל, נתחיל בזה שאני לא מתנצלת על כלום. אני חושבת שכל מי שהיתה לה היכולת הכלכלית להביא עזרה עם הילד, היתה עושה את זה. זה סופר־מתייפייף להגיד 'לא אביא עוזרת'. זה שיש לי נני לא הופך אותי לאמא פחות טובה. אני גם ככה קמה בלילה כל שלוש שעות, גם אחרי חמישה חודשים, כדי לשאוב חלב לבן שלי. אנשים אוהבים לפתוח עיניים. זה התחיל מהמעבר לדובאי, אחר כך עבר לחתונה, ואז לסיפור הילד והנני. אבל עם הזמן פיתחתי לעצמי עור של פיל, כדי לקבל את כל המצקצקים למיניהם".

סיפור החתונה, אגב, נולד כשהיא ושרף באו בברית הנישואים באירוע שרבים הגדירו כ"גרנדיוזי". "חתונת המיליונים", קראו למאורע אתרי החדשות ומדורי הסלבס, והיטיבו לתאר אירוע שנערך במלון הילטון, עוצב כולו בסגנון ארמון פריזאי, כלל 20 מנגני התזמורת הפילהרמונית, ו־12 אלף ורדים לבנים שגודלו בחממה שנשתלה במיוחד לצורך האירוע. וזה עוד לפני שספרנו את הכלים הרומיים שהוזמנו מהודו, הפרחים שיובאו מהולנד וקישטו את האולם, ועומר אדם אחד שליווה בקולו את המסיבה.

"נכון, היתה השקעה, וגם על זה אני לא מתנצלת. תקשיב, החלום שלי בתור ילדה היה חתונה מפוארת וגדולה. האם חשבתי שזה מה שיקרה לי, שהחיים יתהפכו ופתאום אוכל להרשות לעצמי חתונה בסדר הגודל הזה? לא. אבל ברגע שהבנתי שיש את היכולת, ושאני ובעלי מדברים על זה והוא אומר 'גם אני רוצה מושקע, גדול, כל מה שאת מדמיינת וחולמת' - אז מבחינתי זה היה העניין.

"נכון, זו היתה חתונה גדולה ומנקרת עיניים - ודווקא בגלל זה לא הכל קרה. ירד גשם זלעפות, קבלת הפנים שהיתה אמורה להיות הכי וואו לא יצאה כמו שתוכננה, דברים לא קרו והרבה כסף הלך לפח. גם לא היו שם תנורי חימום, אנשי קפאו את נשמתם"

"אז נכון, זה היה גדול ומנקר עיניים, ובעקבות ניקור העיניים לא הכל יצא לפועל. היו בלת"מים. גשם זלעפות ביום החתונה, למשל. כל המוזמנים שלי היו סגורים בתוך חדר קטן. קבלת הפנים שהיתה אמורה להיות הכי וואו לא יצאה כמו שתוכננה, דברים לא קרו והרבה כסף הלך לפח. גם לא היו שם תנורי חימום, אנשי קפאו את נשמתם. אנשים יגידו 'אוי אוי אוי' - אבל זה היה החלום שלי, זה מה שרציתי, וזה לא יצא לפועל. בנוגע לכלים הרומיים מהודו, אם להיות כנה, אין לי מושג במה מדובר".

בטח נתקלת בתגובות של אנשים שחושבים - זו גולדיגרית, מחפשת כסף.

"כשאורי שומע על זה הוא נעלב. הוא אומר לי 'מה, אני מכוער? כולם חושבים שאת איתי רק בגלל הכסף?' אנחנו צוחקים על זה. אני יודעת מי זה בעלי, אני מכירה את הפנימיות שלו, את האינטליגנציה שלו. אז יהיו מי שיגידו 'היא מחפשת כסף' - אף פעם לא חיפשתי כסף, אבל אני חושבת שעם הזמן גם למדתי לבקש את זה בלי להתנצל".