ההוכחה שט"ו באב השתנה - וממש לא לטובה

ט"ו באב הפך בשנים האחרונות לשעתם היפה של המסעדנים, יצרני השוקולד, וחנויות היין. לקראת החג אנו נחשפים לשפע של הצעות קולינריות שרק הן, כך נדמה, יאפשרו לנו לחגוג את חג האהבה כהלכתו.

רשת מסוימת של מסעדות אסייתיות, למשל, מציעה לא יום אלא שבוע שלם של ארוחות רומנטיות הכוללות חמש מנות וצמד קוקטיילים לזוג, מסלט טום טאם ועד באן קריספי צ'יקן, סושי וקינוח, זוגי כמובן. בראסרי בעל שם, "הפרוש בחצר ירוקה ליד עץ תות עתיק", כעדות לאווירה הרומנטית השוררת בו כמובן, מזמין לתפריט ייחודי ועשיר באפרודיזיאקים (מעוררי תאווה!), מטרטר דגים וגספצ'ו אבטיח ועד ניוקי ברוטב דמי גלאס. הרושם המתקבל הוא שארוחה זוגית במסעדת שף יוקרתית היא הציווי ההלכתי החדש, ושאוכל עילי הפך לשפתה הרשמית של האהבה הישראלית.

הסוציולוגית אווה אילוז עסקה רבות בקורותיה של האהבה בעידן המודרני. לגישתה, התפיסה הקפיטליסטית והתרבות הצרכנית, שהיא חלק מרכזי בה, מעצבות היום את חיי הרגש עצמם, לא רק את הצריכה שלנו. "ארוחת ערב אינטימית", היא טוענת, אינה אלא קלישאה רומנטית שמיוצרת עבורנו יומיום בשלל זירות, ולא ביטוי לדחף טבעי וספונטני. פגישה רומנטית במסעדה היא תסריט תרבותי שנבנה בקולנוע, בפרסום, בתיירות ובתעשיית הפנאי, וזירה המובנית באופן שילמד אותנו כיצד אהבה אמורה להיראות.

קשה למצוא דוגמה ישראלית מובהקת יותר לתהליך הזה מאשר ט"ו באב, החג שהפך בעשורים האחרונים לגרסה המקומית ליום האהבה הבינלאומי, הקרוי על שמו של הקדוש הנוצרי וולנטינוס.

אלא שכאשר חוזרים אל ראשיתם של מנהגי החג, מתברר מה רחוקה הדרך שעשינו מסיבותיו המקוריות, ממאפייניו, ובעיקר מהקולינריה שהיתה מזוהה איתו.

תפקידו ההיסטורי המרכזי של ט"ו באב היה איחוד העם וביטול החרמות האוסרות נישואין בין-שבטיים. בעיקר מכוונים הדברים להתרת הנישואין עם שבט בנימין, שנאסר על שבטי ישראל להינשא לו בעקבות מעשה פילגש בגבעה, ולהסרת המגבלות על נשים שירשו נחלות להינשא לבני שבטים אחרים.

מזיווג קוסמי לצמיחה רוחנית: הסוד של ט"ו באב

תרגומו המעשי של הרצון לפיוס לאומי זה נמצא במנהג שהיו נוהגות בנות ירושלים: לצאת באותו יום ולרקוד בכרמים בבגדי לבן מושאלים לאחר שאלה עברו טבילה, שתפקידה לטשטש את ההבדל בין בגד חדש לישן. באופן זה יכלו רווקים לבחור להם רעיה באווירה של שוויון, צניעות חומרית שמבטלת הבדלים מעמדיים, שמחה והמשכיות דורית.

מנהגיו של החג מתוארים במסכת תענית בפירוט רב, ובסיומה מציג רבן שמעון בן גמליאל את עיקרי הדברים: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו". ומדוע נחשבים יחדיו יום צום ויום שמחה לטובים? מכיוון שנועדו לאיחוי קרעים ולתיקון חברתי. מסכת הפעולות של ט"ו באב מלמדות שהיה זה מנגנון מתוחכם ורגיש, שמטרתו למחוק לרגע את ההבדל בין עני לעשיר, ולא במקרה הוא מתרחש דווקא בכרם ולא במסעדה, בשוק או בבית מדרש.

הרבה יותר מחג אהבה: המקורות של ט"ו באב

ט"ו באב חל ברגע חקלאי ייחודי, אחרי שקציר החיטים כבר הסתיים וממגורות הדגן מלאות, כשהתאנים מגיעות לשיא מתיקותן והכרמים כבדים מאשכולות. העונה החקלאית המפרכת הסתיימה בהצלחה, וכעת הקהילה יכולה להפנות את מבטה גם לדאגה לעתיד ולהמשכיות. הענבים בהקשר הזה אינם רק פרי, הם הבטחה ליין -  אחד הסמלים המובהקים ביותר לברכה ולשגשוג בעולם הקדום.

אילו התבקשנו לשחזר את שולחן החג של אותם ימים, ספק אם היינו מוצאים עליו הרבה יותר מענבים, תאנים, יין, לחם וגבינות מקומיות. ואין זה משום דלותו של המטבח הארץ הישראלי, אלא משום שהחגיגה לא נמדדה בגיוון המנות אלא בהודיה לשפע שהאדמה העניקה.

לאכול את המותג

וכאן מתחיל הסיפור המודרני, שהוא היפוך מושלם של הסיפור העתיק. פעם הכרם ייצר את החג, היום החג מייצר בעיקר צריכה של מוצרים מהכרם. הענבים עדיין נמצאים אי שם ברקע, אבל הם כבר לא אשכול שתלוי על הגפן אלא בקבוק יין יוקרתי המתלווה לארוחה.

הכרם, שהיה פעם מקור המזון והחיים, הפך למותג שמספק השראה לתפריט ולא את התפריט עצמו. ומעבר לזה, מרבית המרכיבים שיגיעו לצלחת אינם מקומיים, ובהם סלמון מנורבגיה, בקר מארגנטינה, אספרגוס מפרו, וניל ממדגסקר, שוקולד מבלגיה ועוד שלל מאכלים מרחבי הגלובוס. חג שנולד מתוך הקשר הכי הדוק שיש בין מזון למקום ולעונה, הפך לחג שהתפריט שלו יכול היה להתרחש בכל מקום ובשום מקום.

היין עצמו מדגים את המהפך הזה בצורה החדה ביותר. פעם הוא היה נוכח כמוצר קולקטיבי, תוצר של עונה חקלאית משותפת שכל הקהילה חלקה בו, ללא הבדל מעמדי. היום הוא מופיע בתפריט הזוגי כבחירה אינדיבידואלית ומתומחרת היטב. אותו נוזל בדיוק שפעם ביטא שפע ולכידות קהילתיים, הפך לסמן של טעם אישי וביטוי ליוקרה והתבדלות חברתית.

ואם בעבר היה די בעצם השפע של העונה כדי לומר את מה שצריך להיאמר, הרי שהיום הארוחה נדרשת להעביר מסר מורכב בהרבה. בחירת המסעדה, מספר המנות, שילוב היינות והמחיר הפכו לחלק מהאופן שבו בני זוג מספרים אחד לשני, ולעולם שסביבם, על מידת ההשקעה שלהם ביחסים. האוכל, שפעם היה אחד מספיחיו של החג, נעשה לתנאי הבסיסי שלו.

דווקא החג שנוצר מתוך הקשר העמוק ביותר בין מזון למקום ולזמן, רגע השיא של העונה החקלאית עת הבשילו הענבים, התאנים חנטו והחיטה עלתה יפה - הוא בדיוק החג שהתנתק לגמרי ממקורותיו אלה. בעידן הנוכחי, הכמיהה לעונתיות, למקומיות וכמובן לאהבה - מתורגמת מעשה יום-יום למוצרים שיווקיים

אך כאן לא תמה האירוניה. בשנים האחרונות אנחנו מרבים לדבר על עונתיות, על תוצרת מקומית, ועל חיבור מחודש בין המטבח לחקלאות ולעונתיות. מסעדות טורחות לספר לנו שהעגבניות הגיעו מחווה אורגנית בגליל, או שהגבינה מיוצרת במחלבה קטנה בקיבוץ אדמית שעל גבול לבנון, ומגישות את זה כערך מוסף שמצדיק מחיר גבוה יותר.

וזהו שיאו של הפרדוקס: דווקא החג שנוצר מתוך הקשר העמוק ביותר בין מזון למקום ולזמן, רגע השיא של העונה החקלאית עת הבשילו הענבים, התאנים חנטו והחיטה עלתה יפה - הוא בדיוק החג שהתנתק לגמרי ממקורותיו אלה. בעידן הנוכחי, כפי שעמדה על כך אווה אילוז, גם הכמיהה לעונתיות ומקומיות, וכמוהן הכמיהה לאהבה, מתורגמות מעשה יום-יום למוצרים שיווקיים. הענבים מהכרם המקומי ממותגים לא פחות מהשמפניה שהגיעה מצרפת, רק שהם מדברים בשפה אחרת, שפה שנשמעת לנו (בטעות) לא כמו יוקרה אלא כמו כנות ואותנטיות. בעידן הנוכחי, כך מתברר, אין פינה בטוחה שבה הרגש פועל בלי תיווך של השוק - גם לא הכרם שממנו הכל התחיל.