זו היתה (ועודנה) אחת הדרמות הגדולות שידע המזרח התיכון. משפחה אחת. אב ובן. שני דורות של שלטון בלתי מעורער שהגיעו לסיומם בתסריט דרמטי, הוליוודי כמעט. כ־13 שנה אחרי פרוץ המרד האזרחי בסוריה, כשנראה היה שהנשיא בשאר אסד ינפץ את כל התחזיות ויצליח להתגבר על כל מי שקרא עליו תיגר, צבא של ארגונים אסלאמיסטיים כבש בסערה את סוריה והדיח אותו במהירות מפתיעה.
זמן קצר אחרי שהודח, בתום שנים של הקזת דם מתמשכת וסדרת פשעים נגד האנושות, האיש החזק מדמשק המריא במטוסו למוסקבה ונעלם כלא היה, מותיר אחריו אוסף של שאלות בלתי פתורות: איך קרה שמשטר אסד התמוטט כמגדל קלפים? לאן פניה של סוריה החדשה? מה צופן גורלם של מי ששרדו את המלחמה, של הפליטים ושל בני המיעוטים? מה מתכנן המנהיג האניגמטי אחמד א־שרע - האם הוא פוליטיקאי פרגמטי או "ג'יהאדיסט בחליפה", כפי שכינו אותו בלעג בירושלים? ובעיקר - האם אנחנו עומדים בפני תור זהב של יציבות והסדרים עם המדינות השכנות, כולל ישראל, או דווקא בפני רצף נוסף של הפיכות ומלחמות?
בכל השאלות הללו ועוד עוסקים פרופ' איתמר רבינוביץ' וד"ר כרמית ולנסי בספרם "המהפכה בסוריה: מלחמת האזרחים ונפילת שושלת אסד", שיצא לאור לאחרונה. פרופ' רבינוביץ' הוא אחד המומחים הוותיקים לסוריה בישראל ומי שניהל את המשא ומתן בין ירושלים לבין דמשק בימיו של רה"מ המנוח יצחק רבין. ד"ר ולנסי היא ראש תוכנית סוריה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ואחת החוקרות הבכירות של הזירה הכאוטית. שניהם זוכרים היטב את התחזיות שהתבדו בתחילת המרד ומזהירים מהחלטות נמהרות מדי בנוגע למשטר החדש.
לדבר? זו לא דרכו
בספרם מתארים השניים, בין השאר, כיצד פורר בשאר אסד שלב אחר שלב את עמודי התווך שהשיגו יציבות יחסית עבור המשפחה עוד בימי אביו, הנשיא חאפז. "בכל המובנים, הבן נפל מהאב", אומר פרופ' רבינוביץ', "צריך לזכור שהוא לא היה הבחירה הראשונה כיורש, ומי שסומן כנשיא הבא היה אחיו, באסל, אך הוא נהרג בתאונת דרכים. בשאר עצמו היה באותה העת רופא עיניים שהיה בהשתלמות בלונדון, אך הוא נקרא לשוב לסוריה, שם הלבישו עליו דרגות רב־סרן ואביו התחיל לאמן אותו לתפקיד הקשה של נשיא סוריה.
"אבל בשאר לא באמת ניחן בתכונות שנדרשות כדי למלא את התפקיד. דרך ההתמודדות שלו עם המרד מרגע שפרץ ב־2011 היא הוכחה מובהקת לכך. ברגע שפרצה ההתקוממות בדרעא שבדרום סוריה, שם התחיל למעשה המרד, אפשר עוד היה להידבר. אבל הוא לא רצה בזה ואף פעם לא היה מוכן להידברות אמיתית. זה היה חלק מ'האביב הערבי'. משטרים מונרכיים, כמו בירדן ובמרוקו, ידעו לעשות ויתורים לכוחות אופוזיציוניים ושרדו. בשאר לא ידע לעשות את זה, ולכן זה הפך למרד נרחב".
למעשה, החלטה אחת של הרודן מדמשק סיכנה את גורלו זמן רב לפני פרוץ אירועי "האביב הערבי". כבר עם פלישת ארה"ב לעיראק ב־2003 והפלת שלטונו של סדאם חוסיין, עורר בשאר אסד את חמתם של האמריקנים. בצעד קצר רואי ומטופש להפליא הוא אפשר לג'יהאדיסטים לעבור מסוריה לעיראק ולא הסתפק בהעלמת עין, אלא אף הנחה את גופי הביון שלו להקים תשתית בצפון־מזרח סוריה, שתסייע לאלפי הפעילים לעבור את הגבול ולהילחם בארה"ב.
צחוק הגורל הוא שאחד האנשים שחצו את הגבול באותו זמן היה לא אחר מאשר אחמד א־שרע - הצעיר שגדל בשכונה טובה בדמשק ועתיד לימים להדיח את אסד מהשלטון. ואולם, המהלך הזה כמעט הביא את סופו של בשאר בדרך אחרת לגמרי, בתרחיש שנגדע בעיקר בשל שיקוליו הקרים של ראש הממשלה אריאל שרון.
"מה שהוא עשה בכך שסייע לעיראק היה מעין משחק כפול", מסביר פרופ' רבינוביץ', "כי אף שבשאר אפשר את המעבר לעיראק, הוא לא רצה להסתבך עם ארה"ב. אבל האמריקנים כעסו, והנשיא ג'ורג' בוש הבן ניסה לשכנע את שרון לשתף פעולה בהפלת בשאר. ראש הממשלה אמר לו שהאלטרנטיבה גרועה יותר, כלומר שלטון אסלאמיסטי־ג'יהאדיסטי. בעקבות כך נשארה בצפון־מזרח סוריה תשתית אסלאמיסטית־ג'יהאדיסטית שבבוא הזמן שימשה ארגונים כמו אל־קאעידה וג'בהת א־נוסרה". בשני הארגונים האלה, אחמד א־שרע ישחק תפקיד משמעותי.
ציון נכשל בהפקת לקחים
המשחק הכפול מול הגורמים האסלאמיסטיים המשיך בתקופה הראשונה של ההתקוממות בסוריה, כשמשטר אסד בחר לשחרר אסירים שהשתייכו לזרם קיצוני זה. הנשיא היה נחוש להשתמש בכל האמצעים כדי לשרוד ולצייר את ההתקוממות נגדו כמרד של הג'יהאד העולמי (בתוספת התיבול האזורי האהוב: "קונספירציה ציונית־אמריקנית").
"בשחרור של אותם אסירים הכניס אסד למשוואה אלמנט נוסף שיסבך את מלחמת האזרחים", מסבירה ד"ר ולנסי, "הוא לא העריך שהגורמים הג'יהאדיסטיים האלה יצליחו להפיל אותו. כל האמצעים היו כשרים מבחינתו והמטרה היתה אחת - שרידות אישית. לכן הוא נקט מהלכים קיצוניים, שכללו את הדיכוי האלים מאוד של המחאות, שהיו שקטות בחודשים הראשונים. הוא עשה כל מה שצריך כדי לשמור על הכוח. האכזריות, ההחלטה להשתמש בנשק כימי ובחביות נפץ שהשמידו כפרים שלמים - כל הסיפור היה אמור לאפשר לו לדכא את המחאה.
"במובן הזה, העלייה של גורמים קיצוניים ויותר ג'יהאדיסטיים כמו דאעש - שצמח ב־2014 - תרמה לשרידות שלו. הם הסיטו את הקשב ממנו. פתאום נוצר אויב חדש בדמות דאעש והוקמה קואליציה בינלאומית נגדו, כך שכולם הפנו את המאבק כלפי הגורמים האלה".
כשהמלחמה מוכרעת במידת מה ב־2016, הוא מפיק לקחים? הוא מתפכח במשהו?
"אסד מתפכח בכל מה שקשור לשיפור ולייעול של שרידותו כדי למנוע מצב נוסף של מהפכה, מחאה או משהו אחר שיערער את שלטונו. הוא מתחיל בשיקום די אינטנסיבי של הצבא הסורי וכוחות ביטחון הפנים כדי שידכאו כל ביטוי או גילוי של מחאה שיחזירו אותו לאותה נקודה של מארס 2011. אבל בכל מה שקשור לחוזה החברתי בין המשטר לבין האוכלוסייה, אפשר לומר די בביטחון - אפס לקחים.
"הקשב לציבור נותר מאוד נמוך, עד לא קיים, המצב הכלכלי היה מאוד קשה. הוא לא יזם רפורמות או הקלות משמעותיות כדי להיטיב עם האזרחים. בדיעבד, אחת הסיבות שאנחנו מתארים את הנפילה הכל כך מהירה שלו, זו גם הסלידה של קבוצות רבות ממנו, אפילו של הצבא שמאוד הוזנח. היה שיקום צבאי איפה שזה שירת אותו, אבל בכל מה שקשור לתנאי השירות זה היה קטסטרופה.
ממחקרים ומעדויות של אנשי צבא, ההזנחה היתה כל כך חמורה ברמה כזו שהם קיבלו מנות אוכל רקוב ואמל"ח מיושן. אלו חלק מהסיבות לכך שראינו את הכניעה המהירה, את הרמת הידיים. זה יצר מוטיבציה מאוד נמוכה להגן עליו, לשלם בחייהם ולסייע לשרידות הפוליטית".
אפילו בתוך העדה העלאווית?
"מה שאפשר את השליטה המתמשכת של אסד היא 'השיטה האסדית'. לבנות מעגל מקורבים שהקהילה העלאווית היא חלק ממנו, ויש ביניהם הסכם לא כתוב. הם משמרים נאמנות ותמיכה, והוא דואג להם במידה רבה יותר מלקבוצות אחרות. אבל גם הסיפור הזה מתערער. למעשה, נקודת המפנה היא ב־2019, עם המשבר הכלכלי שמתחיל בלבנון ומשליך גם על סוריה. ואז מגיעים הקורונה ורעידת האדמה, אינסוף של אסונות, וכמובן הנזק של מלחמת האזרחים שהוביל להרס של כ־70 אחוזים מהתשתיות ולמחסור במים לשתייה, בחיטה, באספקת חשמל. כל הסיפור הזה מערער את השליטה והלגיטימציה שלו גם מול העדה העלאווית".
חוב לאיראנים ולרוסים
את הניצחון הזמני על המורדים ב־2016, שהתבטא בכיבוש העיר חלבּ, אסד לא באמת יכול לזקוף לעצמו. בשעת הדחק היו אלה טהרן ומוסקבה שנחלצו לעזרתו, אך המעורבות הזו הובילה לתלות שברירית ומסוכנת. כשרוסיה תפלוש לאוקראינה ותשקע במלחמה עקובה מדם משל עצמה, וכשהציר האיראני יספוג מהלומה מישראל במלחמה הרב־זירתית, אסד יגלה שלסטגנציה יש מחיר. הסירוב לכל פשרה, שיכרונו של ניצחון הפירוס, הזלזול באויב, הניתוק מרחשי הרחוב - כולם יחזרו אליו כבומרנג אכזרי.
"בעניין הפקת הלקחים גם לא נעשה דבר לגבי החזרת הפליטים הסורים", מסביר פרופ' רבינוביץ', "אם הכוונה היתה להגיע לפיוס לאומי באופן כזה או אחר, החזרת חמישה מיליון פליטים היתה צריכה להיות צעד מוקדם, אבל שום דבר לא נעשה. אפשר היה לחשוב שנוח לו ולאנשים אחרים מהעדה העלאווית לחיות בלי חמישה מיליון מוסלמים סונים, ולהגדיל את השיעור של העלאווים במדינה.
"טעות נוספת היתה לאפשר לקבוצות מורדים שונות לא להילחם עד הסוף. אמרו להם לעלות על אוטובוסים ולנסוע למחוז אידיליב שבצפון־מערב סוריה, שם נוצר ריכוז גדול מאוד של מורדים, כ־50 אלף (חמושים). טורקיה לא אפשרה למשטר אסד או לרוסים לנסות לכבוש את אידליב. הם לא רצו עוד גל של מיליון פליטים מסוריה. ובחסות הזאת, התארגן ממשל מקומי שאחמד א־שרע השתלט עליו והפך דה־פקטו לראש ממשלה של מחוז אוטונומי. מבחינה מסוימת, זו היתה חזרה גנרלית לקראת תפיסת השלטון בכל סוריה".
"הכניסה האיראנית שינתה לחלוטין את המאזן ואחריה הרוסים, כך שהוא חב להם חוב עצום", מדגישה ד"ר ולנסי, "באופן אירוני הוא אהד יותר את הרוסים מאשר האיראנים. בשלב מסוים התחלנו לראות חיכוכים בינו לבין גורמים איראניים שהלכו והתבססו כרצונם לא רק מבחינה צבאית, אלא גם מבחינה אזרחית. ראינו תהליכי שיעיזציה ושינויים דמוגרפיים שהם ניסו ליישם, והוא לא תמיד אהב את זה. הוא לא התנגד בצורה קיצונית, אבל לקראת השנים האחרונות ראינו בקשות ודרישות שלו מהאיראנים לא לתקוף את ישראל משטחו כי זה מסכן את הנכסים והשרידות שלו. ראינו את זה היטב במלחמת חרבות ברזל. זו הסיבה שהוא גם לא נכנס למלחמה הרב־זירתית באוקטובר 2023".
הנשיא נגד הציבור
עוד בינואר 2020 הציר האיראני חטף מכה קשה. קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, חוסל בתקיפה של ארה"ב בעיראק. איש הצללים הממולח, שטס למוסקבה כדי לשכנע את הרוסים לחבור לדמשק, נפקד מהזירה. לימים יספר כאמל צקר, מקורבו של בשאר אסד, איך הרודן הגיע למשימה דומה בקרמלין במהלך מתקפת המורדים וכיבושה של חלבּ בנובמבר 2024. הנשיא הסורי המתין ימים שלמים לפגישה עם פטרונו הרוסי. לבסוף, בקשותיו לסיוע צבאי ולוגיסטי נדחו על הסף. "אסד ביקש מפוטין לאפשר לאיראנים לספק סיוע לצבא הסורי, אבל הרוסים לא רצו להכניס את עצמם למשוואה הזאת", אמר צקר.
ד"ר ולנסי: "אין ספק שהציר חטף מכה משמעותית באובדן של סולימאני. הוא היה האדריכל הגדול של תזת השלוחים. הוא באמת תכנן ותיאם בין הפעילויות בזירות השונות ולא היה אופרטור כזה שמצליח לסנכרן בין היעדים האסטרטגיים לבין אחרון הפעילים והיעדים הטקטיים. איסמעיל קאאני (מחליפו בכוח קודס) לא הצליח להיכנס לנעליו, אז מובן שהתפקיד של הציר הושפע בסוריה ובלבנון.
"ועדיין, גם אחרי חיסולו, ההתבססות האיראנית היתה משמעותית. הוא כבר ביסס שם שורשים, תשתית, פעילים ופו"ש (פיקוד ושליטה), שמתנהלים בעצמם - גם אם לא בצורה כל כך מוצלחת. ראינו התבססות איראנית בכל ההיבטים, ברמה של חדירה לאוניברסיטאות, לימוד של השפה הפרסית בחינם, מרכזי צדקה וכל דבר כדי להגביר את ההשפעה על המשטר".
לא פחות משמעותית מהתלות בצבאות זרים, היתה צמיחתה של תעשיית הסמים. "זה היה אירוע די מטורף", מספרת ד"ר ולנסי, "סוריה הפכה לנרקו־סטייט בסדר גודל עולמי. בשלב מסוים 80 אחוזים מהקפטגון ברחבי העולם הגיעו מסוריה. זו מדינה שהפכה את עורה. בניגוד למדינות כמו קולומביה, ששם היו קרטלים של סמים שהממשל נלחם בהם, כאן המשטר עצמו היה הקרטל. אנחנו יודעים זה שנים שידו של בשאר היתה מעורבת בזה. מאהר אסד, אחיו, שהיה גם מפקד דיוויזיה, פתאום הפך להיות מנהל של מערך הסמים, כולל הייצור וההפצה.
"אפשר לומר שזו היתה חרב פיפיות. מצד אחד, התעשייה חיזקה את המשטר בכך שהיא היתה מקור ההכנסה המרכזי לנוכח כל המצוקה הכלכלית והעניקה להם צינור חמצן שאפשר להם להמשיך לתפקד. מצד שני, אסד לא השכיל לחזק בכסף הזה קבוצות חלשות או ציבורים מסוימים, או לשפר את התנאים בצבא. כולם הסתכלו סביבו על הפער בין אורח החיים המושחת שלו - וראינו אחרי קריסת המשטר את מכוניות היוקרה - לבין המצוקה היומיומית והעוני. זה מסביר בהחלט את גילויי השמחה מכל הקשת האתנית והפוליטית כשהוא נפל. אז הקפטגון תרם לו בטווח הקצר, אבל גם הסיט משאבים בקשב של הצבא, ובעיקר תרם לעוינות הציבורית".
לאחר נפילת משטר אסד, התפרסמו תחקירים נרחבים ב"ניו יורק טיימס", במגזין ה"אטלנטיק" ובכתב העת הסעודי "אל־מג'לה". לפי אותם פרסומים, הרודן הלך והתנתק עם הזמן מהמציאות החיצונית. הוא התמכר למשחקי וידאו כמו "קנדי קראש", דחק לשוליים בכירים לשלטון וניהל מערכת יחסים מפוקפקת עם יועצת התקשורת לונא א־שבל. כך, למשל, נכתב כי א־שבל היתה המאהבת של בשאר ונחשדה על ידי בכירים איראנים בהיותה מרגלת. בהמשך, היא נרצחה באכזריות בהוראתו של אסד עצמו.
הקפטגון תרם לאסד בטווח הקצר, אבל גם הסיט משאבים בקשב של הצבא"
"כנראה הוא התחיל לאבד את זה בשנים האחרונות", מעריכה ד"ר ולנסי. "בין 2016 ל־2021 הוא היה במה שכונה 'קונפליקט קפוא'. מצד אחד שרד פוליטית, ומצד שני לא היה באמת המנצח הגדול של המלחמה. אמנם הוא זכה לשיעורי תמיכה גבוהים בבחירות, אבל אנחנו יודעים בדיוק כמה מהימנות הן היו. והסיפור הזה השפיע עליו מאוד, העובדה שהוא לא הצליח לשלוט בכל סוריה. כך שאני מניחה שכל האירועים השפיעו עליו ברמה האישית והתפקודית".
לא על הנסיגה לבדה
עם עליית אחמד א־שרע התעורר בישראל חשש גדול מכוח אסלאמיסטי חדש ולא מוכר. אבל א־שרע התאמץ להציג פנים פרגמטיות, לפחות כלפי חוץ. "אני חושבת שחוקרי סוריה בארץ ובעולם היו פחות מוכי תדהמה מהפרגמטיות שמקרין א־שרע", אומרת ד"ר ולנסי, "אנחנו גם פחות ספקנים כלפיו, אף שהוא אניגמה. אנחנו מדברים על דמות שלא צמחה במקור במעגלים הדתיים. במהלך השנים הוא התנער מהתפיסה של ג'יהאד גלובלי ומאבק במערב, ואימץ זהות יותר סורית ולאומית, כשהמטרה היא אחת: להפיל את אל־אסד.
"כבר באידליב התחלנו לראות שהוא מתגלה כמנהיג מתוחכם. סוג של פוליטיקאי שמבין שהוא פועל מול ציבור שאינו רק סוני וזקוק ללגיטימציה ולתמיכה גם ממיעוטים אחרים כמו נוצרים, כורדים ודרוזים. ולכן הוא עושה כל מיני שינויים והתאמות. זה מתחיל בביטול העונשים הקיצוניים באסלאם כמו כריתת אצבעות וכריתת ידיים - עונשים קשים מאוד על עבירות דת. הוא מבטל גם תופעה שהיתה מאוד נפוצה בתנועות הג'יהאד כמו משטרת המוסר. כך שלראייתנו, מדובר יותר במנהיג ופוליטיקאי מאשר אידיאולוג אסלאמיסט".
מדובר בדמות שאפשר לעבוד מולה מבחינת ישראל, או שבעוד כמה שנים נראה שינוי בהתנהלות שלו?
פרופ' רבינוביץ': "לטעמי כן. הוא אמר את זה מפורשות כשעלה לשלטון, שהוא לא רוצה בעיות עם ישראל. מי שהיתה הפרטנר השלילי במערכת היחסים הזאת בחודשים הראשונים היא ישראל. קראו לו ג'יהאדיסט בחליפה, נתנו תמיכה בלתי מסויגת לדרוזים. הפצצנו בדמשק, ולכן נוצר אצלו כעס מסוים עלינו. אני אישית רואה בו פרטנר. הייתי רוצה לראות - דבר שלא יקרה בחודשים הקרובים בגלל המדיניות של ממשלת ישראל - מעין משולש שמשתף פעולה ומורכב מישראל, מהמשטר בסוריה ומהמשטר הלבנוני".
יכול להיות שעם התייצבות המשטר נראה שוב הצעות להסדר מלא שכולל את רמת הגולן? בספר אתם מזכירים שחמישה ראשי ממשלה שונים, מרבין ועד נתניהו, הביעו נכונות להסדר כזה.
"בממשלה הנוכחית בישראל ודאי שלא. אבל יש אופציות אחרות של חכירה, או דרכים אחרות להתמודד עם שאלת הגולן. בכל מקרה, גם האופציות האחרות לא מונחות כרגע על השולחן".
א-שרע יותר מנהיג ופוליטיקאי מאשר אידיאולוג אסלאמיסט"
ד"ר ולנסי: "אני מתקשה לראות את זה קורה. האלמנט המרכזי שלא היה קיים בתקופת ראשי הממשלות האלה הוא 7 באוקטובר. החשדנות והצורך להיאחז בשטח שמייצר תחושת ביטחון לא היו קיימים. מובן שזה תלוי באיזו ממשלה תהיה כאן וכמה לחץ אמריקני יופעל. אבל יש כל מיני נוסחאות. הסכם (עם סוריה) לא מחייב מסירה אוטומטית ומהירה של רמת הגולן. צריך לנצל את החולשה של א־שרע כדי לנסות להשיג הסכם בתנאים המיטביים שלנו. אנו רואים איך הוא מתעצם וזוכה ללגיטימציה, ויכול להיות שהוא יקשיח עמדות עם הזמן. בסוף חלון ההזדמנויות צר מאוד".
