ישראל אטיאס: "עברתי ניתוח שעיצב לי את כל האישיות"

שישי לקראת צהריים ויבנה המערבית מעורבבת. אב מקועקע הולך אחר בנו בשביל אופניים. שתי ילדות צוהלות מחוץ לחנות התמרוקים, מחפשות ספסל ולהתנסות. הרחובות נושאים שמות של ים, אבל המגדלים מתגדלים ומתקדשים אל השמיים מעל, ולקראת השבת שעומדת בפתח. בלובי העציצים מריחים כמו איקאה. אבל כשיוצאים מהמעלית אל הקומה, הריח הוא שישי ישראלי: חריימה חריף מהדלת ההיא, מפרום מתוק מהצד השני.

אלו לא השיכונים של פעם. מעמד הביניים החדש של יבנה זז משם מזמן. לפני אלפי שנים, כשהעולם הישן חרב, ביקש רבן יוחנן בן זכאי מהרומאים את "יבנה וחכמיה" כדי לבנות ביבנה יהדות אלטרנטיבית, שתשרוד את אובדן בית המקדש. רגע לפני שאני נוקש בדלת, אני תוהה מה נשאר מיהדות יבנה וחכמיה בתוך הישראליות החדשה.

ישראל אטיאס פותח את דלת ביתו. אני צוחק למראה התשובה. אטיאס לבוש חולצה של "מלחמת הכוכבים", ראשו עטור תפילין, וגופו עטוף בטלית. העיניים הגדולות מביטות בי בחוסר הבנה. "אתה השליח?" הוא תוהה. "בוא כנס, אני רק גומר להתפלל ומתפנה אליך".

בטרם יחזור לתפילה, ישראל מכין לי קפה, שם חלווה ליד. "קח, שיהיה בינתיים..." הוא חוזר לתפילה. לאחר מכן הדברים מתבהרים. ״אני מצטער, אחי, לא הבנתי שאתה מהעיתון, חשבתי שאתה השליח".

ישראל צוחק, משוחרר, משהו בו כל כך נגיש, קרוב ויומיומי, שאני צריך להזכיר לעצמי שאני יושב מול אביה זגורי, מהאימפריה, מאיר סבג מ"שבאבניקים", קובי ועקנין מ"אור ראשון", אילן בן שטרית מ״שלומי 6״ ועוד עשרות תפקידים גדולים, קטנים ובעיקר איקוניים. דמויות ותפקידים שהפכו את אטיאס לארכיטיפ דמות הגבר הישראלי החדש. אבל הנה השינוי - בקרוב הוא ישבה את לב הילדים בפסטיגל. וגם אם תפספסו אותו שם - תוכלו לפגוש את החיוך ואת העיניים הענקיות שלו בקניון הקרוב לארנקכם, בתור הפרזנטור של קסטרו. השבוע יעלה למסכים הסרט "חינה אמריקאית", שבו הוא מככב.

"'חינה אמריקאית' הוא קומדיה מטורפת עם המון הומור ודרמה, אבל בבסיס של הסרט יש סיפור חיים פשוט ואנושי שכל אחד יכול להזדהות איתו", מספר אטיאס בהתלהבות. "החיבור התרבותי בין משפחה אמריקאית למרוקאית יוצר מפגש תרבויות עם מלא סיטואציות קומיות".

בסרט, אטיאס מוצא את עצמו מנווט בעדינות בין המשפחות בתפקיד מאזן ומורכב. גבר מרוקאי שמנהל מערכת יחסים עם בת זוג אמריקאית. "הדמות שלי היא סוג של מצפן, ה'סנטר' של שתי המשפחות", הוא מסביר. "אני מנסה כל הזמן להחזיק את המושכות ולמצוא את האיזון העדין בין הצדדים, כדי שהכל יעבור בשלום. למנוע מהצדדים לקחת את זה רחוק מדי ולעבור את הגבול".

עם אטיאס בתפקיד המצפן שבין שתי המשפחות. "אשליות", שיר הנושא של "חינה אמריקאית"

אבל מתחת למעטפת הקומית המשעשעת, אטיאס מזהה בדמות גם קונפליקט עמוק של זהות ושייכות. "זו דמות שמייצגת את הילדים שברחו מהפריפריה מתוך רצון עז להתפתח בעולם הגדול, בזמן שהמשפחה ניסתה לנתב אותם למסלול חיים מאוד ספציפי ומקומי. הדמות שלי שואפת לעולם הגדול - לאמריקה, לכסף, למכוניות. אבל בחזרה לארץ צפים לבטים קשים, ובראשם השאלה עד כמה הרצון להתפתח ולהתעשר מגיע על חשבון הזהות העצמית והשורשים שלך. זה קונפליקט חברתי ואישי חזק שמתחבא מתחת לצחוק הגדול של הסרט".

ישראל הקטן

כל אדם הוא פאזל שמורכב מחלקיו. מרגע שנפגשנו ניסיתי לפענח את הפער בין הדמויות שאטיאס גילם לבין האדם שמפיח חיים בשורות מילים. רגע לפני שניגע בכוכבים, חשבתי שיהיה נכון להתחיל ולהרכיב את אטיאס מהמקום שבו כל מבוגר נולד - ילדות. איך נעשה אדם מ"ילד טוב יבנה" לאייקון הגבר הישראלי.

"אני חצי חצי", ישראל מחייך ומעיד על הדנ"א מהבית, "אבא שלי שוטר בדימוס.מצד אחד אני ענייני ושכלתני כמוהו, ומהצד השני אני בול כמו אמא שלי, אשת חינוך, רגישה ומכילה. אין מה לעשות - אנחנו השתקפות של ההורים שלנו, וככה אני מחבק את הילדים שלי היום - עם כמה שיותר אהבה, כי אני מבין כמה זה בונה".

בסלון הבית תלוי תחריט ברזל של קווים מתפתלים. מקרוב זה נראה כאמנות מודרנית ואבסטרקטית. שני צעדים אחורה מתגלה הבאבא סאלי שעל שמו נקרא ישראל. כמו ניחנו הוריו בחוש נבואי, וידעו שיום יבוא וישראל הקטן יצטרך את ברכת ישראל הגדול.

״האירוע הדרמטי שעיצב את מי שאני קרה בגיל 4״, ישראל נזכר, ״נולדתי עם מום, הייתי צריך לעבור ניתוח לב פתוח. הנה, תראה", הוא מושך את פתח חולצתו מטה, חושף צלקת גדולה שמלווה אותו מילדות מקצה הצוואר ובמרכז החזה. ״אני חושב שהניתוח הזה עיצב לי את כל האישיות".

כשהוא מספר, ישראל מעביר את אצבעו על הצלקת, כמחפש את אבן היסוד של אישיותו. "בעקבות הניתוח קיבלתי כל כך הרבה אהבה, חום ומעטפת משפחתית, שזה נתן לי את האפשרות ואת הביטחון להיות פשוט מי שאני, ולעולם לא להתבייש בעצמי".

אירוע שהצמיח אצל ישראל הצעיר חמלה, סקרנות לאנשים ורצון לעזור לזולת. "אחרי הניתוח תמיד הרגשתי בתוך־תוכי שיש לי שליחות. אני זוכר שבכיתה ה'-ו' התנדבתי להיות מלווה ועוזר לילד עם ניוון שרירים שהיה על כיסא גלגלים. הרגשתי שזה הדבר הנכון שאני צריך לעשות עם החיים שניתנו לי. במשך שנים שמרנו על קשר. לצערי הוא נפטר. גם היום, ברמת הביטוי שלי כשחקן, אני מרגיש כשליח של הדמויות שאני מגלם - מספר את הסיפורים שלהן לעולם".

הילדות ביבנה לא היתה חפה מטראומות. מקרית ואגבית ככל שתהיה, אחת מהן שיתקה את ישראל לשנים ארוכות. "מאוד אהבתי לשיר, בסוף כיתה ו' שרנו שיר בלהקה ומישהו זייף. המורה עצר ואמר 'בוא נבדוק מי זה', הוא עבר על כמה שלא זייפו ואז הגיע אלי. באותו הרגע התמלאתי פחד כל כך עמוק שלא יכולתי להוציא קול. הוא הוציא אותי מהלהקה, ומאז הסתובבתי עם זה. לא פתחתי את הפה לשיר עד גיל 22. רק בסטודיו למשחק המורים והבמה פתחו לי את המחסום, פתרו לי את המקום הקולי שהיה חסום במשך עשור. אחר כך כבר כל כך נהניתי לשיר כשהשתתפתי ב'מרי לו'", נזכר ישראל בעיניים בורקות.

עיניו מהפנטות. גם ללא אור זרקורים, הן צלולות ועמוקות. אני לא מתאפק מלשאול את השאלה.

מתי בעצם הבנת שאתה יפה בצורה יוצאת דופן?

ישראל מחייך מופתע. קצת נבוך, ניכר שלא נוח לו לעסוק בזה. "תמיד", הוא עונה קצרות ומושך בכתפיו, "כבר כשהייתי בן 11 אחותי הלכה לתחרות דוגמנות, והאנשים שם אמרו לאמא שלי שתרשום גם אותי. אמא שלי אמרה להם 'אבל הוא בן!'. 'לא נורא', הם אמרו, 'תרשמי אותו'".

עולם ועוד עולם

בהמשך הגיעו שנים של מראה ומראות. ככדורים במכונת הפליפר של החיים, גם הפגיעות מביאות נקודות. הזמר שהשתתק לפני שנכנס לבית הספר למשחק של גלית רוזנשטיין, הפך נער שנמשך למצוא משמעות גם באור הזרקורים: "הרבה לפני שהתחלתי כשחקן, הייתי גוזר ושומר כתבות של שחקנים גדולים. הייתי קורא מה הם אומרים ומנסה להביא את זה לעולם שלי. זה נתן לי דלק להתפתחות שלי, חשבתי כל הזמן שעוד רגע זה קורה לי".

זה מה שחלמת לעשות בחיים?

"איפה", ישראל משועשע. "הייתי חולה על מטוסים, רציתי להיות טייס קרב, עד שיום אחד אבא שלי הושיב אותי ואמר לי 'ישראל, עם מום בלב לא תוכל להיות טייס קרב בצבא כמו שאתה חולם'. בהמשך אמר לי 'אבל זה לא אומר שאתה לא יכול להיות טייס אזרחי'", נזכר ישראל בחלום שעוד לא הוגשם. מלהקות ומלהקים, לטיפולכם.

"גדלתי ביבנה בלי לדעת מה זה עדות. המושג הזה 'מזרחי' או 'ישראל השנייה' לא היה קיים בלקסיקון שלי. כשיצאה 'זגורי אימפריה', פתאום התחילו לשאול אותי שאלות על 'השד העדתי' ועל מזרחיות. פתאום קיבלתי הגדרה שלא אני בחרתי בה"

חלומות בשמיים - והקרקע תבעה את שלה. אחרי השירות הצבאי ישראל מצא עצמו תועה ותוהה בין מסלולים אפשריים ואפשרויות חיים. חשב על לימודי תקשורת, נתיב בורגני ובטוח יותר. רק בגיל 24 הגיע אל שערי בית הספר למשחק "הדרך" כמעט בגישוש אגבי. עד אז, הנוכחות שלו בתעשייה הצטמצמה לכרטיס בסוכנות דוגמנות ולגיחות מזדמנות לסטים של פרסומות. ואז הגיעה הפריצה הגדולה: אביה ב"זגורי אימפריה".

הביוגרפיה האישית התאימה בול לדמות. ישראל אטיאס בוחר את הסצנות האהובות עליו ב"זגורי אימפריה"

"מה אביה רוצה? הוא רוצה שיראו אותו ושיידעו שהוא כאן, אתה מבין? הוא חולם להיות זמר, איש השנה".

כשאטיאס אומר את זה, קשה להאמין שמאור זגורי כתב את אביה לפני שהכיר את ישראל. דמות הדוגמן הרגיש והמופנם של משפחת זגורי, שמנסה לפלס את דרכו בעולם היופי והזוהר מתוך הפריפריה. ישראל הביא למסך פגיעות עמוקה, שבריריות ונוכחות ממגנטת שגם בקרב נבחרת כוכבים גנבה את המסך.

מפתיע שלא נשארת בתפקיד אביה גם הרבה אחרי "זגורי אימפריה". זה לא סוד שבישראל יש ביקוש גדול לערסמאצ׳ו, עממי, יפה ורגיש.

"אחרי 'זגורי' ברחתי מלעשות קמפיינים של אופנה ודברים ברמה מסחרית גדולה. התרחקתי מהעולמות האלו, כי לא רציתי עוד דמויות כמו אביה. שלא יתקעו אותי במשחק ובחיים. הטייפ קאסטינג יכול לצבוע אותי בצבע אחד בלבד, ולא רציתי את זה, גם אם היה לזה מחיר כלכלי״.
ואז הגיע מאיר סבג ב"שבאבניקים". כמעט ההפך המושלם לגבריות של אביה. הוא עדין ותמים, לא צועק ושובר קירות.

"כל כך שמחתי שליהקו אותי לתפקיד הזה". כמאיר הסגפן ב"שבאבניקים"

"כל כך שמחתי שליהקו אותי לתפקיד הזה. זה לקח אותי למקום הפוך לחלוטין. אביה מרגיש יפה, מאיר לא, הוא בעולם פנימי, ההבדל בין מאיר לאביה זה שאביה היה שובר את החלום, ומאיר הוא סגפן".

כצופה, זה די מדהים שהצלחת לגלם שתי דמויות מזרחיות שונות והפוכות משני קצות הסקאלה בצורה אמינה כל כך.

"אני תמיד שמח שליהקו אותי ל'שבאבניקים', כי לקחו אותי למקום הפוך לחלוטין... די זזתי מהעולמות האלה כדי שיבינו שמנעד הרגשות וההתעצבות הפנימית שלי התרחב".

"בסוף כיתה ו' שרנו שיר בלהקה ומישהו זייף. המורה עצר ואמר 'בוא נבדוק מי זה', הוא עבר על כמה שלא זייפו ואז הגיע אלי. באותו הרגע התמלאתי פחד כל כך עמוק שלא יכולתי להוציא קול. הוא הוציא אותי מהלהקה, ומאז הסתובבתי עם זה. לא פתחתי את הפה לשיר עד גיל 22"

זה היה יפה לראות את אביה בתוכך, מנכיח מחדש את הגבריות של מאיר, אנטיתזה גלותית לאביה, עם גבריות מזרחית עדינה שהודחקה ונדחקה החוצה מהישראליות.

"עד גיל 26, כשהגעתי ל'זגורי אימפריה', לא ידעתי מה זה עדות. גדלתי ביבנה עם אתיופים ורוסים ואשכנזים. מעולם לא הרגשתי שאני יותר טוב ממישהו רק בגלל המוצא שלי. כשאני מגיע לדמויות אני לא שופט אותן, ואני לא שופט בני אדם. אני מסתכל על הלב של כל אדם. המושג הזה 'מזרחי' או 'ישראל השנייה' לא היה קיים בלקסיקון שלי.

"כשיצאה 'זגורי אימפריה', פתאום התחילו לשאול אותי שאלות על 'השד העדתי' ועל מזרחיות. פתאום קיבלתי הגדרה שלא אני בחרתי בה. 'זגורי' פתחה אצלי את המודעות לזה שיש בכלל שיח כזה, שיש אנשים שרואים אותי קודם כל דרך העדה שלי ורק אחר כך כבן אדם או כשחקן".

אני מבין, אבל מי אתה באמת? אביה או מאיר? או אולי דמות אחרת?

ישראל לוקח זמן להרהר בשלל הזהויות שהצטברו בו במשך השנים. "אני מאמין שכל אדם מורכב מרבדים שונים, ושחקן צריך לדעת להפעיל את הרגשות הללו כמו קולטנים. אני מביא את עצמי בכל דמות, איפה שאני שחצן, איפה שצנוע, זה אני, אלו כל ההשתקפויות שלי".

אבל דווקא בגלל שאתה אומר שהתפקידים הם השתקפויות שלך, האם יש תפקיד שלא תוכל לשחק?

"לא. כשחקן, אתה לא יכול לשפוט את הדמות שלך. אתה צריך לאהוב אותה, להבין אותה ולהביט לה ישר ללב. ההשראה שלי מגיעה מהחיים האמיתיים, מרפרנסים שאני רואה ביומיום, באיך שאנשים זועקים או מביעים כעס פנימי. גם אם צריך לשחק ראש ארגון פשע או מישהו רע, אני אמצא את הרוע הזה בתוכי, כי בסופו של דבר כולנו מורכבים מהכל. זה הכל נמצא בפנים, בעיניים, עבדתי על זה מלא, תראה..."

ומול עיניי המשתאות, בלי הכנה מוקדמת, בלי אביזרים או תאורת במה, מתרחש בסלון הבית ביבנה מופע פרטי. בשבריר שנייה, השחקן שמולי משתנה לחלוטין: המבט שלו נהיה תמים, מאיר, כמעט ילדי. רגע לאחר מכן, האישונים קופאים והעיניים הופכות מרושעות, קרות, ואז מייד מתמלאות בעלבון צורב ובבושה עמוקה שמכווצת את החדר. ואז, מתוך המעמקים, האור שלו חוזר בבת אחת. המסכות נושרות, והעיניים הצוחקות והבורקות של ישראל שוב מביטות בי, כאילו כלום לא קרה.

שליח

היבנאי החמוד חוזר לשבת איתי ליד אי המטבח עם העציץ, החלווה וכוסות הקפה המצטברות. במקום למחוא כפיים, אני מתוודה בפני ישראל שמלכתחילה לא רציתי לראיין אותו. סיפרתי לו שאמרתי לעורכת "מה יש לראיין שחקן?". אמרתי לה, "'אם הוא מוצלח, אז הוא קולב שעליו תולים דמויות שאחרים כותבים'. נתת לי שיעור גדול מה זה אומר ליצור דמות".

ישראל מלא הבנה והתבוננות. "התסריט נותן לך את המילים ואת הקווים הכלליים, אבל השחקן הוא גם במאי, הוא זה שיוצר את הדמות. הוא זה שמביא לה את הנשמה״.

אתה מבין שעכשיו באיזשהו מקום בארץ יש איזה ילד שייקח את המשפט הזה וימרקר אותו ויתלה על הקיר.

״אתה יודע, אני עושה הרצאות 11 שנה לבני נוער ולחיילים על כוחן של מילים, כמה הן בונות וכמה הן מחרבות. ולעולם, הדבר שאסור שיהיה אצל אדם זה קורבנות. ולא משנה מה הוא פוגש בדרך. אני רוצה להיות שליח לספר את הסיפור שלי. השמיים הם לא הגבול, וכמה חשובה המילה להגדרת המציאות שלנו".

הפילוסוף ויטגנשטיין אמר שגבולות השפה שלך הם גבולות התודעה שלך... אם אין לך מילה להגיד על משהו, אתה לא יכול לחשוב עליו.

"אני חושב שרבי נחמן אמר את זה הרבה קודם, אחי. אצל רבי נחמן המילים הן לא גבול, המילים הן הצינור לפרוץ את הגבול. בגלל זה הוא אמר 'אין ייאוש בעולם כלל' - כי גם כשנגמרות לך המילים הרגילות של העולם הזה, בהתבודדות אתה יכול פשוט לצעוק אל השם בלי מילים, מהלב. הדיבור הוא כלי, אבל הרוח גדולה מהשפה. אני כל הזמן קורא על זה".

אני מביט בסלון - צעצועי ילדים, ערימות של כביסה לקיפול, טלוויזיה, בלגן של בית חי עם ילדים, ולא רואה ספרים. ישראל קולט את מבטי, הוא מחייך, מושיט יד ומושך את מגירת האי במטבח. במקום מחבתות וכוסות, המגירה מלאה בספרי הגות ורוח שניכר כי יד פשפשה בהם. מקבלה דרך ר' נחמן, כל האי במטבח מתפקע מהרוח הגדולה.

העולם שלי

אתה יודע, במערכת התעקשו שאעשה את הראיון איתך. קלטו אותך שם. הם רק חששו שכשניפגש נדבר רק פילוסופיה. אז כדי שלא נשקע בוויטגנשטיין ובר׳ נחמן, ציידו אותי בכמה שאלות. שנעבור עליהן?

ישראל מחייך, נכון להרפתקאות. עיניו נפערות בסקרנות. "יאללה", הוא אומר, "בוא נעבור עליהן".

כשאתה מביט במראה בלי פילטר או איפור, עם איזה סימן של גיל אתה מנסה להשלים, ומה מפחיד אותך באובדן הנעורים במקצוע שסוגד להם?

ישראל צוחק מאושר ומצביע על מצחו. "אני כל כך אוהב את הבגרות ואת ההתבגרות, את קמטי ההבעה שיש לי. אני לא בעד טיפולי בוטוקס, אני אוהב את ההבעות. אני חושב שהרווחתי כל קמט וקמט ביושר, בחוכמה, בהתפתחות, בבינה ובדעת. אני עובד על הפס הזה באמצע המצח, אתה רואה את זה? אני מחזק אותו לפעמים. כבר עשיתי את הדמויות של גילי 18, אני לא רוצה להישאר צעיר לנצח. תן לי לגלם צעיר בוגר, אבא, בעל - דמויות הרבה יותר רחבות. בתחום המשחק והאמנות, הבגרות מביאה דברים שבגיל 20 אין אותם".

מתי החלפת את הדרייב הצעיר של "להוכיח לכולם שאני שווה את זה" במחשבה על "איך אני שומר על מה שיש לי ולא נעלם"?

"אני חושב שכל אחד בסופו של דבר רוצה להוכיח, זה חלק יצרי בתוכנו ששומר עלינו ונותן לנו את הרצון להתפתח ולעבוד קשה. ומאידך - לא לאבד את המשא והמסע הזה, ולשמור על מי שאתה. אחרי 'שבאבניקים', כשהבאתי תפקיד אחר מ'זגורי', הרגשתי שהיחס כלפיי משתנה. כתבו לי את התסריט של 'ליגה של גדולים' בהתאם לטווח האפשרויות שראו ממני".

קרה משהו לאגו שלך במעבר מתפקידי המאהב הצעיר לתפקידי האבות המורכבים והפחות זוהרים?

ישראל מחייך. "וואי, זאת שאלה ממש טובה! אני בן 38 ולפעמים אני עדיין משחק מישהו בן 28, זה לא נכון כלפיי כרגע. חבר אמר לי שהצלחתי להביא את הסליזיות והרומנטיקה והראוותנות לתוך מערכת יחסים גם כשאני נשוי. ב'זגורי', למשל, אני מחזר אחרי מישהי. מי שיודע לרכוב על אופניים תמיד יודע לרכוב. עד היום אני ביישן, גם אם זה לא נראה בדמויות. את האגו לא כיביתי, אבל הנמכתי אותו, כי זה לא היה נכון לחיים שלי".

כשאתה עולה על הבמה, האם הילד מיבנה עדיין מרגיש לפעמים כמו מתחזה שלא שייך לקליקה התל־אביבית?

"אני חושב שהיום הקליקה התל־אביבית היא כבר קליקת עם ישראל. בקיבוץ גלויות יש כל כך הרבה אפשרויות, רוב הלהקות מגוונות מאוד בצבעים שונים ובסגנונות שונים. מעולם לא הרגשתי מתחזה או לא שייך, תמיד הבאתי את העולם שלי".

מי האדם שאתה עדיין מחפש את האישור שלו, ושמילה אחת רעה ממנו יכולה לפרק אותך?

"אין בן אדם כזה שאני מחפש את האישור שלו היום. רק מלמעלה. האישור היחיד שאני צריך זה לא לזייף במה שאני עושה ומרגיש".

"גם אם היה לזה מחיר כלכלי, אחרי 'זגורי' ברחתי מלעשות דברים ברמה מסחרית גדולה. התרחקתי מהעולמות האלו, כי לא רציתי עוד דמויות כמו אביה. שלא יתקעו אותי במשחק ובחיים. הטייפ קאסטינג היה יכול לצבוע אותי בצבע אחד בלבד"

אתה לא חילוני מובהק ולא דתי קלאסי. איפה אתה מרגיש בבית ב־100% בלי להצטרך להסביר את המורכבות שלך?

ישראל משועשע. ״אני לא חילוני מובהק ולא דתי קלאסי. המילה 'דתי' מצמצמת אותי. למה צריך לקטלג? אני נהנה להיות יהודי וישראלי שמחובר למסורת, שעושה קידוש בשבת ומצד שני חי בעולם, משחק, רואה סרטים מהכל, ריבונו של עולם לא מחפש שנהיה רובוטים. הדת והאמונה אצלי הן לא משקולת, הן כנפיים".

ובכל זאת אני ארחיב, כי אני רואה שאתה מאוד שקוע בהגות יהודית בתוך אי המטבח שלך.

"אני לומד תורה וחסידות כדי לנקות את הראש מרעשים חיצוניים. רבי נחמן והבעל שם טוב נותנים לי כלים פילוסופיים, זה שומר לי על האיזון. העיקר אצלי זה לעבוד על השמחה, על יישוב הדעת, על ויתור. הכל אמונה וביטחון, וכל זה נגזרות מהלימוד שלי. ככל שמתבגרים נהיים רוחניים יותר והנפש שואלת שאלות ואני מחפש את התשובות שלי, זו גם הסיבה שאני גר ביבנה... רעשי הרקע לא מעניינים אותי".

בחזרה לעורכים: איך אתה מסביר את הבחירה לעשות עכשיו פסטיגל? לא בחירה קלאסית, בהתחשב בציוני הדרך בקריירה שלך.

"הפוך. אין דבר נכון וטוב יותר מאשר לשמח ילדים, ילדות, נערים, נערות, ולבוא לדמות כל כך גדולה מהחיים, ושמחה... לבוא וליהנות ולהביא את הילד שבי ואת הנעורים שבי, ולהבין שהמקצוע הזה הוא לא רק סיבוכים ורבדים של מסע ופילוסופיה, יש גם דברים קלילים ושמחים. זה מה שמשמח אותי ועושה לי טוב, וזה הזמן הכי טוב ונכון לעשות את הפסטיגל".

זה מאוד ברור שהמשפחה מאוד חשובה לך. היא העוגן שלך הן ביחס להורים שלך עם כל האהבה שנתנו לך, והן ביחס לאשתך ולשני ילדיך שמאוד נוכחים בהוויה שלך. לכן השאלה הבאה תהיה אולי קצת קשה.

"תביא תביא", אומר ישראל בחיוך שמפרק כל קושי.

"אני לומד תורה וחסידות כדי לנקות את הראש מרעשים חיצוניים. רבי נחמן והבעל שם טוב נותנים לי כלים פילוסופיים, זה שומר לי על האיזון. העיקר אצלי זה לעבוד על השמחה, על יישוב הדעת, על ויתור. הכל אמונה וביטחון, וכל זה נגזרות מהלימוד שלי"

הנה: מה הדבר הכי קשה שאשתך צריכה לשאת בגלל שהיא נשואה ל"ישראל אטיאס"? על מה היא עושה את הוויתור הכי גדול?

ישראל מחייך. "למה אני צריך לדבר בשמה? בוא נשאל את נעמי!"

ישראל מחייג לאשתו, שנסעה להביא את הילד מהגן.

נעמי: "מה אני צריכה לשאת? את זה שחלק מהעבודה שלך זה שאתה לא נמצא כל הזמן. זה אומר שאני צריכה להיות חודשיים בבית בגלל שאתה בצילומים, ואני מבינה את זה, אומרת לך 'תישאר שם'. למרות שאני עם קריירה מאוד תובענית בהייטק...

"אבל בסופו של דבר, אני עם ישראל 13 שנה, מראש התחתנתי עם מישהו שהוא שחקן וידעתי שזה חלק מהעניין, אבל אל תתבלבל - הוא מוציא את הזבל ועושה כלים".

ישראל מהנהן מאושר למשמע הדברים. "לגמרי!" הוא אומר. "אין כוכבים בבית. פה זה משפחה".

החיים מתקדמים, ההכנות לשבת דוחקות פילוסופיה, אפילו יהודית. אנו נפרדים. בדרך למטה אני חושב על אדם שטוב לו בחלקו ואיך חלקו טוב לו כאדם. כשאני יוצא מהמעלית, אחד השכנים קולט אותי. "באת לישראל?" הוא תוהה. "כן", אני עונה. "תאמין לי - אחלה גבר, באמת".