החופש הגדול כבר כאן, ואיתו שני המילים שמצליחות להקפיץ כל הורה ממוצע: "משעמם לי". התגובה האוטומטית שלנו היא להילחץ. אנחנו הופכים לצוות הווי ובידור, שולפים קייטנות, אטרקציות או את הפתרון הקל מכולם - מסך. אנחנו בטוחים ששיעמום הוא תקלה שצריך לתקן.
אבל האמת היא הפוכה. הילדים שלנו הם הדור עם הכי הרבה גירויים בהיסטוריה, ודווקא בגלל זה הם גם המשועממים ביותר. השיעמום האמיתי אינו מחסור בצעצועים או בפעילויות, אלא עייפות של המוח מגירויים חיצוניים. כשאנחנו מציפים את הילד בתוכן "מבחוץ פנימה", שריר הסקרנות הטבעי שלו פשוט מתנוון. הוא מתרגל לשבת במושב הנוסע ומחכה שיפעילו אותו.
שיעמום הוא לא חלל ריק שצריך לסתום, הוא הרחם של היצירתיות. רק כשהגירויים החיצוניים נגמרים, הילד נאלץ לחפור פנימה, אל עולם הדמיון והרעיונות שלו, ולעבור למושב הנהג. בלי החלל הריק הזה, הוא לעולם לא יגלה מה מעניין אותו באמת.
איך מתמודדים?
ראשית, מפסיקים לפחד. מותר להם להשתעמם, ומותר להם לקטר על זה. זהו כאב הגדילה של השריר הפנימי שלהם.
שנית, מציעים קשר, לא פתרון. כשהילד בא מתוסכל, אל תציעו לו סרטון. תציעו לו 10 דקות של נוכחות נקייה שלכם. חיבוק, שיחה, או סתם ישיבה משותפת על השטיח. ילד ששבע מהקשר איתנו, מרגיש מספיק בטוח ופנוי רגשית כדי לחקור את העולם לבד.
לבסוף, פנו את המרחב. תנו להם חומרים גולמיים כמו קופסת קרטון, דפים, או סתם חצי שעה של שקט בחדר. בהתחלה זה ילווה בתלונות, אבל אם תחזיקו מעמד ולא תתערבו, תראו את הקסם קורה: המעיין הפנימי שלהם יתחיל לנבוע. החופש הזה, תנו להם את המתנה של החלל הריק. רק משם הם יצמחו.
הכותב הוא מנהל מכון מתבגרים. מדריך הורים, מטפל ומרצה להורים וילדים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו