בספרו "הנסיך", שראה אור בשנת 1532, הפילוסוף ניקולו מקיאוולי הגיע למסקנה שלפיה "אם כבר שונאים אותך - לפחות שיפחדו ממך". בשנת 2010 פיתח את הרעיון הפילוסוף אייל גולן וקבע כי "מי שמאמין לא מפחד". מי שמטיל ספק בשתי האמירות הללו - כנראה איכשהו לא שמע על האחים לבית משפחת גורדון.
בתקופה שבה ישראל, על פי סקרים בינלאומיים, נחשבת המדינה בעלת המוניטין הגרוע ביותר בעולם (כן, אפילו יותר מצפון קוריאה), הם משיבים את כבודנו על מזרן הקיקבוקסינג, האיגרוף התאילנדי וה־MMA (אמנויות לחימה משולבות), מנצחים שוב ושוב, וגורמים לכל מי שעומד להיאבק מולם לשקשק מפחד.
האחים גורדון בראיון למגזין "היום" // כתבים: עמי פרידמן ונינה לוי, צילום: מיכאל וקסל
כבר תקופה שאהבת השם גורדון, רוח השם בחיינו גורדון וכיבדיה משאלתי גורדון עושים שמות ביריביהם בתחומי הלחימה. ב־27 בחודש, בהיכל מנורה מבטחים בתל אביב, הם עומדים לכסח את כולם גם על אדמת ארץ הקודש, במסגרת אירוע GFN (Gordon Fight Nights), שמוגדר על ידיהם ועל ידי חברת "חוגגים הפקות" האמונה עליו כ"אירוע האיגרוף התאילנדי והקיקבוקס הגדול ביותר שנראה כאן אי־פעם".
מדובר בחגיגה של אמנויות לחימה, אחיזות ומכות ראשונה מסוגה בישראל, שברגעי השיא שלה, בפעם הראשונה אי־פעם בערב אחד, יילחמו שלושת האחים נגד יריבים בינלאומיים. "פנו אלינו המון גורמים מחברות הפקה שרצו להרים אירוע קרבות בישראל", מספר כיבדיה (26), זוכה אליפויות ישראל ואירופה באיגרוף תאילנדי, שמציג את עצמו כ"כיבדי" ומתכוון לכבוש בשנים הקרובות את ה־UFC, החברה האמריקנית המוכרת והחשובה ביותר בעולם בתחום אמנויות הלחימה המשולבות (MMA). "אחרי שהם ראו מה אנחנו עושים בחו"ל, הם רצו לעלות על הגל הזה ולהביא את השמות הכי חזקים בארץ, שזה אני, האחים הקטנים שלי ועוד ישראלים שנלחמים".
לידו יושב רוח השם (או רוח, בשבילכם) בן ה־22, הגבר הישראלי הראשון שזכה בתואר אלוף העולם באיגרוף תאילנדי (ב־2017 זכתה באליפות העולם בקיקבוקסינג הישראלית יוליה סצ'קוב) והראשון שזכה באליפות אצטדיון בתאילנד. לצידם עומד אהבת השם גורדון (אבשה, כפי שייקרא בראיון זה על ידי אחיו), המוכר שבאחים, שהוא בן הזקונים במשפחה, שנוסף על שלושת האחים המוזכרים כוללת גם את עוצמת השם (האח הבכור, בן 40), את האחות תשורת השם (31, מנקת חלונות בסנפלינג), את האח אמונת השם (30) ואת האחות שמחת השם בליבנו (24).
אהבת השם: "קוראים לי אהבת השם, אז אני לא יכול לעשות ולהגיד מה שבא לי. אני צריך לכבד את השם שלי ואת המעמד. לא להיות במקום שבו אנשים יגידו 'בוא'נה, קוראים לו אהבת השם אבל תראו איך הוא מתנהג'"
בגיל 20, אהבת השם מחזיק בתוארי אליפויות ארציות, באליפויות אירופה ובאליפויות עולם. כבר כמה שנים הוא ואחיו נחשבים הספורטאים החשובים ביותר שמייצגים אותנו בנכר - ועם כל הכבוד לאהבה הגדולה של הישראלים לכדורגל, זה לא שיש לנו ייצוג כלשהו במונדיאל 2026.
"עצוב להגיד את זה, אבל המון ישראלים מפסידים בספורט בחו"ל", ממשיך כיבדיה, ומסביר את הפופולריות העצומה שלו ושל אחיו בשנה האחרונה, שבין השאר הביאה לאבשה ולארוסתו אורן לוי קמפיין למותג "מאניה ג'ינס". "לא משנה באיזה ספורט מדובר - כדורגל, כדוריד, כדורסל - הרבה ישראלים מפסידים. ואז, פתאום, כשמגיעים כמה אחים ישראלים, מנצחים בתחום שלהם ומרימים את הדגל - המון אנשים בארץ מתחברים לזה".
גם שמותיהם הייחודיים, כמובן, מעוררים כאן עניין לצד ניצחונותיהם בזירה. אמנם כיום השם הולך לפניהם (ולקראתם), אבל היו שנים שבהן האחים כנראה היו מוכנים לעשות הרבה כדי לשנות אותו. אהבת השם אף שינה אותו בשלב מסוים בחייו, גם אם לא רשמית, ל"אביאל", כשהמשפחה עזבה את ההתנחלות שילה שבדרום השומרון ועברה להתגורר בזכרון יעקב, שם בניה ובנותיה חיים עד היום.
"הוא היה עובד על החברים החדשים שלו שככה קוראים לו, אביאל", מספר רוח. "היו שואלים אותנו 'אתם אחים של אביאל?', ולא הבנו באיזה אביאל מדובר, עד שקלטתי שהוא עובד עליהם. הוא לא רצה את תשומת הלב הזו".
ולכם גם היתה התמודדות עם השמות שבחרו לכם?
"היו שרים לי כל מיני שירים על רוח, מספרים בדיחות על רוח, אומרים לי 'אפשר להעיף אותך כמו הרוח' ונושפים עלי. היום זה כבר לא מזיז לי, אבל בתור ילד ברור שזה היה מציק. תמיד הייתי מציג את עצמי בתור 'רוח', לא מוסיף את 'השם', וזה עדיין היה מספיק כדי לתפוס את תשומת הלב של אנשים. היו לי רגעים שבהם חשבתי לשנות את השם שלי. לא הבנתי למה אין לי איזה שם רגיל, סטנדרטי, כמו כולם".
כיבדי: "לי היה כינוי. החברים הקרובים היו קוראים לי 'ביבי'. אני לא יודע מאיפה זה בא".
רוח: "זה הגיע מאמא שלנו. היא במקור מהונג קונג, ובמנדרינית 'ביבי' זה 'בייבי' או 'תינוקי'. מגיל קטן קראו לו ככה. למעשה כולנו עדיין קוראים לו 'ביבי'".
עושים שמות ביריביהם. רוח השם גורדון בפעולה
יש גם משהו מחייב בשמות כאלה. אתם מרגישים שיש מכם ציפייה להיות בני אדם טובים או ערכיים יותר?
אבשה: "מבחינתי כן. קוראים לי אהבת השם, אז אני לא יכול לעשות ולהגיד מה שבא לי. אני אוהב את הדמות שאנשים רואים כשהם שומעים את השם הזה, ואני חושב שאני צריך לכבד את השם שלי ואת המעמד, לא לזלזל, לא להיות במקום שבו אנשים יגידו 'בוא'נה, קוראים לו אהבת השם אבל תראו איך הוא מתנהג'. יש לי את המחויבות הזו".
רעבים להצלחה
סיפורה של המשפחה, כפי שמעידים שמות ילדיה, לא שגרתי. הוא התחיל כשגרייסי, תזונאית ומורה לריקוד ולפילאטיס, ילידת הונג קונג לא יהודייה, פגשה בד"ר עזריאל גורדון ז"ל, כירופרקט יהודי־אמריקני שהיה גם זמר אופרה חובב, באדי בילדר ואלוף בהתעמלות קרקע, שהגיע מבית מסורתי. כשהשניים נפגשו, עזריאל כבר לא שמר מצוות ולא ערך ארוחות שבת. אל היהדות השיבה אותו דווקא גרייסי, שהחלה לגלות עניין בדתו של בעלה.
כיבדיה משאלתי: "היו ריבים בינינו והיינו הולכים מכות, אבל מה שיפה בבית שלנו זה שכשהיינו רבים, היינו הולכים מכות עם סטייל, עם טכניקה. כשזה נעשה מוגזם, אמא שלנו היתה יוצאת עם כפכף ומתחילה לצעוק"
עם הזמן, השניים התקרבו יותר ויותר לדת ועלו לארץ הקודש, ועזריאל העניק לרעייתו שם יהודי - חנינת השם. המשפחה התמקמה בשומרון, שם גדלו שבעת הילדים על ערכי דת, תזונה, כושר ואהבת הארץ.
"היינו משפחה דתית, כולם עם פאות וכיפה סרוגה", מספר כיבדי. "היתה לנו חווה שגידלנו בה חמורים, עיזים, כבשים, כל מיני חיות. ההורים רצו להחדיר בנו אחריות מגיל מאוד צעיר, ואני זוכר את עצמי, כבר מגיל קטן, מטפל בשלושה חמורים. העבודה שלי בגיל 10 היתה לטפל בהם ולקנות להם אוכל, חציר ואוכפים. הייתי עושה רכיבות על החמור, מעלה עליו ילדים וגובה 15 שקלים תמורת סיבוב. האחים האחרים היו מטפלים בעיזים ובכבשים. כל אחד היה דואג למשהו אחר".
אהבת השם: "כולנו גדלנו בתור טבעונים הכי קיצוניים שאפשר להיות. היה לנו מאוד קשה בילדות. לא יכולנו לאכול כלום, ברמה של ביצים, מוצרי חלב, ממתקים - כלום. ההורים שלחו אותנו לבית הספר עם תפוז או פריכיות כוסמת. אפילו אורז לא אכלנו"
ייחודם של הגורדונים בא לידי ביטוי גם על פניהם: הם נראים כמו הכלאה בין ישראלים לאסיאתים, עם נטייה ברורה לאסיה. מעין וריאנטים של ברוס לי. וזה לא הכל. "כולנו גדלנו בתור טבעונים הכי קיצוניים שאפשר להיות", מספר אהבת השם. "זה בא מאמא שלנו. זה ממש לא היה שכיח כמו היום, וזה היה לנו מאוד קשה בילדות. במקום שגדלנו בו היינו המשפחה היחידה שחיה ככה. לא היינו יכולים לאכול כלום, ברמה של ביצים, מוצרי חלב, ממתקים - ממש כלום. ההורים שלנו היו שולחים אותנו לבית הספר עם תפוז או פריכיות כוסמת. אפילו אורז לא היינו יכולים לאכול. רק אוכל טבעוני. אבל זה לא היה רק טבעונות - נגיד, לא היינו אוכלים בוטנים, ולא היה לחם בבית".
רוח: "זו היתה דיאטה מאוד קיצונית מבחינה בריאותית, ובילדות זה גרר מלא הצקות מצד ילדים. היו יורדים על האוכל שהיינו מביאים מהבית לבית הספר, וצוחקים עלינו שאין לנו מה לאכול. זה היה הכי לא נעים, נגיד, ללכת ליום הולדת של חבר. כולם אוכלים מה שהם רוצים, ואני ידעתי שפשוט אסור לי לאכול. ילדים באים אליך ושואלים 'אתה רוצה לאכול מזה? אולי מזה?' - כמובן בציניות, בלעג, כי כולם ידעו שאסור לי לאכול דברים כאלה. אולי חלקם באמת שאלו מדאגה".
ניסיתם למרוד בסגנון החיים הזה?
כיבדי: "זה הגיע בשלב טיפה יותר מאוחר, בסביבות גיל 10-11, כשכבר התחלנו להתאמן בירושלים. הייתי נוסע לאימון, וכשהייתי יודע שאני מחוץ לעיר הייתי קונה לעצמי פתאום בורקס, איזה סנדוויץ' חביתה, דברים כאלה, ואז חוזר הביתה בלי לספר. זה הכי עצוב בעולם. כולה הלכת ואכלת חביתה. באזור גיל 12-13 כבר הייתי אוכל בשר כשהייתי מחוץ לבית, ובגיל 14 נכנסתי לפנימייה, ושם בכלל הייתי אוכל כמו אנשים רגילים".
רוח: "אני צמחוני היום. לא אוכל בשר, אבל אוכל דגים. בשנות העשרה שלי, כשהתחלתי להילחם בצורה יותר מקצועית, התחלתי לאכול ביצים ודגים, ולאמא שלי היה קשה עם זה, במיוחד מול האחים הגדולים שלי. כשהם התחילו לאכול בשר, ההתמודדות שלה מולם היתה יותר קיצונית. היא היתה ממש מבואסת מזה. בשלב מסוים היא כבר ידעה שאנחנו אוכלים בשר, אבל היא היתה אוסרת עלינו להביא את זה הביתה, ובטח לא לבשל אותו. בסוף יצאנו מהדיאטה הקיצונית הזו ביחד איתה, וגם היא התחילה לאכול ביצים ודגים".
כיבדי: "לא היה לנו נעים לארח חברים, כי כל מה שיכולנו להציע להם היה שזיף מיובש או תמר מג'הול. לא היה נעים לפתוח מקרר לידם. תמיד הייתי מעדיף ללכת אליהם הביתה מאשר לארח אותם אצלנו".
מכוון גבוה. כיבדי גורדון בפעולה
ההצקות של הילדים יכולות להסביר, כמובן, את הבחירה באמנויות לחימה.
"הכל התחיל עם אחי הגדול, עוצמת השם, שהיה לו חלום להיות אלוף העולם באיגרוף תאילנדי. הוא התגייס לסיירת גולני, וכשהשתחרר הוא רצה להמשיך להילחם, אבל זה לא התאפשר בגלל פציעות שהיו לו בצבא. כשהייתי בן 10 הוא לקח אותי לחוג איגרוף תאילנדי, ואמר: 'אתה תגשים לי את החלום, אתה תהיה אלוף העולם'.
אהבת השם: "מאז 7 באוקטובר יש לנו מחויבות לייצג את ישראל ברמות הכי גבוהות. כשאמרו לי באחת התחרויות לא לעשות את זה, הוציאו לי מזה את כל המשמעות, אז בסוף החלטתי כן לעלות עם הכיפה והציצית והכל - ולא חזרתי לשם מאז"
"תחשוב על ילד בן 10 ששמים אותו בחוג. לא ידעתי מה זה, אבל אמרתי לו 'יאללה, בכיף'. היה לי כיף לבוא כמה פעמים בשבוע ולהתאמן. אחרי שנה, כשראו שאני ממש טוב בזה, התחילו לשלוח אותי לתחרויות ונהייתי אלוף ישראל. בגיל 13 כבר שלחו אותי לאליפויות עולם, לייצג את המדינה, ומאז המשכתי בקריירה הכי חזק שאפשר. אצלנו במשפחה, כשהאח הגדול עושה משהו, אז האחים הקטנים רואים אותו וגם רוצים. כולם ביקשו להצטרף, אז התאמנו כולנו ביחד".
זה בטח לא הזיק מול ההקנטות של הילדים בבית הספר.
"באמת הציקו לנו המון בגלל האוכל, אבל גם בגלל הנראות. בוא נגיד שלא היה חסר על מה להציק לנו. אבל ברגע שידעתי אמנויות לחימה ויכולתי להגן על עצמי, הייתי עומד על שלי. אם היו מציקים, הייתי מחזיר. אם ילדים היו מתחילים איתי, הייתי מרביץ להם, מראה להם שאני לא פראייר.
"אז כן, היו הרבה מקרים של אלימות ומכות. כשילדים או נערים היו מתחילים איתי, זה היה נגמר כשהם בוכים. פשוט הייתי עומד על שלי. הם היו רואים איזה אסיאתי קטן ומתחילים להציק לו, אבל הם לא ידעו על מי הם נפלו - ואז הם למדו בדרך הקשה".
גם ביניכם הייתם הולכים מכות?
"היו ריבים ומכות, אבל מה שיפה בבית שלנו זה שכשהיינו רבים, היינו הולכים מכות עם סטייל, עם טכניקה. כשזה נעשה מוגזם, אמא שלנו היתה יוצאת עם כפכף ומתחילה לצעוק".
צ'פחה לשנאה
ד"ר גורדון, אביהם, נפטר לפני כחמש שנים. "הוא היה חולה, חלש, והמצב שלו התחיל להידרדר", מספר רוח. "אמא שלנו אומרת שהוא עבד קשה מדי. היתה לו קריסה מאוד פתאומית ומהירה. אני חושב שבזכותו כולנו כל כך שאפתנים, ויש לנו את היכולת להמשיך קדימה - כמובן, בלי לשכוח.
"יש רגעים שאנחנו מעלים בהם זיכרונות, מספרים עליו סיפורים ומרגישים את החוסר. הוא הכי חסר לנו ברגעים של תהילה. אנחנו אומרים 'וואו, חבל שהוא לא יכול לראות את זה ולחגוג פה איתנו', אבל אנחנו באמת כל הזמן שואפים ללכת רק קדימה. הוא תמיד רצה שנמשיך להתקדם ולצמוח כמה שאפשר, ואנחנו רוצים שהוא רק יתגאה בנו יותר ויותר".
אבא בהחלט יכול להיות גאה בכם היום, ולא רק הוא. אתם מרגישים נציגים של ישראל מאז המלחמה?
אהבת השם: "ברור. לפני הקרב השני שלי בארגון 'וואן צ'מפיונשיפ', שזה אחד מארגוני הקרבות הגדולים בעולם, המארגנים לקחו אותי לשיחה ואמרו לי: 'תקשיב, עם המצב של המלחמה והכל, אנחנו לא יכולים להסכים שתעלה לקרב עם דגל ישראל וכיפה. אנחנו רוצים שתצניע כל דבר שמזכיר שאתה יהודי, ומבקשים שתעלה להילחם עם דגל ארה"ב. תייצג אותנו בתור אמריקני'.
"זו היתה גלולה קשה לבליעה, כי מאז 7 באוקטובר המחויבות הכי גדולה שלנו היתה לייצג את ישראל ברמות הכי גבוהות, וכשאמרו לי שאני לא יכול לעשות את זה, בעצם הוציאו את כל המשמעות של מה שאני עושה. אז בסוף החלטתי כן לעלות עם הכיפה והציצית והכל - ולא חזרתי לשם מאז.
"כשאתה מתחרה בחו"ל, לרוב אתה נלחם נגד יריבים מקומיים. זה לא אומר שהם בהכרח אנטישמים, אבל המקומיים תמיד יעודדו אותם. לפעמים יש המון אנטישמים בקהל שמאחלים לך רע, צועקים 'פרי פלסטיין' ומנופפים בדגלים, אבל זה לא משהו שמרגש אותנו. אנחנו מתעלמים מהם כמו מזבובים, אין מה להתרגש כאן".
רוח השם: "זה היה הכי לא נעים ללכת ליום הולדת של חבר. כולם אוכלים מה שהם רוצים, ואני ידעתי שפשוט אסור לי לאכול. ילדים באים אליך ושואלים 'אתה רוצה לאכול מזה? אולי מזה?' - כמובן בציניות, בלעג"
זה מוסיף לכם מוטיבציה לקרבות?
"זה תמיד נותן מוטיבציה כשאתה חושב על להרים להם את הדגל מול הפרצוף בסוף הקרב ולהשתיק אותם. היה לי קרב מתוכנן נגד לוחם איראני, והוא סירב להתמודד מולי. אני לא יודע אם הסיבה לזה היא אנטישמיות, או שפשוט איימו על החיים שלו שלא יעז להתמודד מולי, אבל הוא ביטל את הקרב. זה קורה המון בתחום שלנו. בתחרות גביע העולם הייתי אמור להילחם מול מתמודד מנבחרת פלסטין. כן, יש דבר כזה. אבל כמובן הוא לא עלה לקרב. ראיתי אותו מסתכל עלי, הצבעתי עליו, אמרתי 'בוא, תעלה', והוא לא עלה. בסדר, שלום, אין עניין".
אתה חושב שהסיבה לכך היא ערכית, או שהם פשוט לא רוצים שלוחם ישראלי יביס אותם?
"שתי הסיבות נכונות. אם ישראלי מנצח אותך, אתה חוזר הביתה מושפל וחוטף מכות מכולם, או שפשוט הורגים אותך".
בחודש פברואר האחרון, קרב בין אהבת השם לבין הלוחם הטורקי עלי קויונצ'ו בארגון הליטאי UTMA זכה להד תקשורתי, כשקויונצ'ו התבטא נגד ישראל טרם המפגש ביניהם. במעמד השקילה לקראת הקרב, אבשה הודיע ליריבו שהביא למקום רופא כדי שיתקן לו את הפרצוף, והצהיר "עכשיו אין לי רחמים". אמר - וקיים: הקרב ביניהם נאלץ להיעצר לאחר שהטורקי לא היה מסוגל להמשיך להילחם, ולטובת אבשה נרשם ניצחון נוסף בנוקאאוט. "טורקים דווקא כן עולים לקרבות מול ישראלים, אבל במקרה הזה הוא בא בהצהרות אנטישמיות, ובסוף סגרנו את הפינה הזו".
"בסוף המכות לראש איפסו אותו". הקרב בין אהבת השם גורדון ליריב הטורקי
בסוף אפילו התחבקתם בזירה, אחרי הארכה. אולי בכל זאת יש תקווה.
כיבדי: "כן, בסוף הוא קיבל כמה צ'פחות לראש שאיפסו אותו".
נותנים שואו
עכשיו יש לכם גם טייטל חדש - דוגמנים. או לפחות פרזנטורים.
כיבדי: "כן, הדוגמנות זה משהו שלא חשבנו שיקרה. המון חברות פונות אלינו, וזה משמח לראות שלוחמים פתאום מקבלים את החשיפה ואת ההערכה שמגיעות להם. אנחנו גם מגיעים לזה מוכנים. תן לנו לעשות עכשיו תפקיד בסדרה או בסרט, וניכנס לזה הכי מהר".
אתם גם יכולים לעבור מתישהו ל־WWE. לא חסרים לוחמים שעברו לעשות את זה "בכאילו".
"אם הסכומים יהיו נכונים - אז למה לא? זה בטח הרבה יותר קל מהדבר האמיתי. בסופו של דבר, הכל שם זה פרפורמנס, ואנחנו טובים בלתת שואו".
מה אתם חושבים על המעמד של האיגרוף התאילנדי, ה־MMA והקיקבוקסינג בארץ? זה עוד לא במקום שבו נמצא הג'ודו, למשל.
"אנחנו עוד לא שם, אבל אני מאמין שבשנים האחרונות, ובייחוד בשנה האחרונה, משפחת גורדון עשתה פה צעד גדול לקידום הספורט הזה בארץ. אני גם מאמין שאחרי האירוע בהיכל מנורה, התחום הזה ייכנס הרבה יותר לתודעה של אנשים. אני בטוח בזה".
כיבדיה משאלתי: "הילדים בבית הספר היו רואים איזה אסיאתי קטן ומתחילים להציק לו, אבל הם לא ידעו על מי הם נפלו"
בטח היה קשה למצוא לוחמים מחו"ל שירצו לבוא להתחרות בישראל. לא חסרות סיבות.
"ברור. זה היה לא פשוט, אפילו די מאתגר, אבל ברוך השם יש לנו את יניב קמינסקי התותח (מהשמות המוכרים בתחום הלחימה בארץ, שגם כותב באתר זה; ע"פ), שבאמת עשה עבודה מדהימה כדי להביא לארץ את היריבים הכי ראויים ואת השמות הכי גדולים בחו"ל.
"הצענו להמון לוחמים לבוא, ובאמת המון סירבו. זה לא קשור רק לישראל או לפוליטיקה. המון יריבים שקיבלו הצעות שמעו נגד מי הם אמורים להתחרות - בין אם זה רוח השם, אהבת השם או אני - והחליטו שהם לא רוצים להילחם נגדנו".
ממה הם פוחדים בעצם? נוקאאוט משפיל?
"ברור. השם שלנו הולך לפנינו. יש המון סרטונים באינטרנט של קרבות שעשינו, אז לא כל לוחם מסכים לקחת קרב כזה, ומי שכן, יודע שאם הוא חותם על חוזה להילחם מולנו - אז מחכה לו לילה מאוד קשה".
