הן היו בזוגיות עם פלסטינים - ונקלעו לסכנת חיים: "זה היה כלא"

החדשות שפורסמו בשבוע שעבר, על חילוצם הדרמטי של אם יהודייה ושלושת ילדיה מכפר פלסטיני ביהודה ושומרון, במבצע חשאי של ארגון "יד לאחים", עוררו זיכרונות בקרב לא מעט נשים שעברו בעצמן חילוץ מקשר מעורב שבו חשו כלואות.

אחת מהן היא עפרה (שם בדוי, כמו שאר שמות המרואיינות ובני זוגן), שחולצה לפני שנים אחדות. "אף פעם לא היה מישהו ששאל אותי מה קשה לי בחיים, מה חסר לי. יכול להיות שאם מישהו היה שואל, לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי", היא מספרת על תחילת הקשר עם בן הזוג הערבי. "נאדר היה הראשון ששאל. הוא הבין אותי ולא שפט אותי, הרעיף מתנות וידע למלא בדיוק את כל החסכים שלי, והיו רבים כאלה".

היא גדלה בעיר בצפון במשפחה בת תשע נפשות. עד גיל 6 חייה התנהלו על מי מנוחות. "אבל אז אבא עזב את הבית. זה קרה פתאום. החיים השתנו. עברנו לגור אצל סבתא. כשהייתי בת 12 אמא התחתנה שוב. הגבר שהיא נישאה לו מירר את חיינו. הכל השתנה. אמי הפכה מאדם רגוע לאישה עצבנית ואלימה.

"היתה בבית אווירה קשה. נדדתי בין בתים ופנימיות. התגייסתי לצבא, השתחררתי ואז הכרתי את נאדר, שעבד בשיפוצים בעיר. ידעתי שהוא ערבי ישראלי. הוא היה בן 22 ואני בת 21. התחלנו לדבר, והיה לי ממש כיף איתו. כשהמשפחות שלנו גילו על הקשר, הן התנגדו וכעסו. אבל לא ראינו אף אחד ממטר. המשכנו בשלנו עם אהבה אינסופית. עברנו לטבריה ושם נכנסתי להיריון".

כשעפרה היתה בחודש השביעי, נגמר לבני הזוג הכסף והם החליטו שכל אחד ישוב למשפחתו ויחסוך כספים. כששבה לעיר הולדתה, לא העזה להתייצב בבית אמה, והלכה לסבתה. כשנודע לאמה ולדודותיה שעפרה חזרה, הן הגיעו לנזוף בה בצעקות, דחפו אותה ודרשו שתשלח את התינוקת שתיוולד לאימוץ.

"אבל סבתא שלי הגנה עלי, ונשארתי איתה. נאדר היה בא מדי פעם ומביא לי קצת כסף. אמי נסעה איתי לחדר הלידה, וכשנאדר הגיע זאת היתה הפעם הראשונה שהיא פגשה אותו. היא היתה בטוחה שתפגוש מפלצת, אבל ראתה שמדובר בבחור צעיר שנראה טוב. הבנתי שהיא מקבלת את הקשר שלנו. אמי לחצה עלי לרשום את הילדה רק על שמי. בהתחלה התנגדתי, אבל לבסוף השתכנעתי".

בני הזוג חזרו עם התינוקת לעיר, ושם שכרו דירה. בהמשך ילדה עפרה בן, ערכה לו ברית מילה, וגם אותו רשמה רק על שמה. ההצקות וההטרדות מצד המשפחה והסביבה גברו, ובני הזוג החליטו לנסות לגור בסמוך למשפחתו של נאדר, ביישוב ערבי גדול בצפון. "המשפחה שלו קיבלה אותנו הכי יפה שאפשר. עשו ממני מלכה והרעיפו עלי ועל הילדים אהבה, מתנות וחיבוקים. אמרתי לעצמי: 'למה אומרים שערבים רעים? הם מקבלים אותי יותר יפה מהיהודים'. החלטתי להישאר לגור שם.

עפרה, שחולצה לפני שנים אחדות: "היום אני רוצה להקדיש את כולי לילדים שלי. בתקופה שגרנו ביישוב הערבי אסרו עלי לדבר עברית, ולא יכולתי לנהל איתם שיחות עומק. גם לא היו בי אז כוחות. היום אני מדברת איתם המון ומשלימה את כל מה שהחסרתי מהם"

"בהתחלה זה היה תענוג, אבל אחרי שנה כל המסכות הוסרו והמפלצות האמיתיות התגלו. פתאום המשפחה שלו התחילה לזלזל בי ובילדים. גם נאדר החל להשתנות והפך לעצבני. ניסיתי לדבר איתו, אבל שום דבר לא עזר. לא היינו נשואים רשמית בשום שלב. המשפחה שלו דרשה שנתחתן, אבל כל הזמן דחינו את זה. בינתיים המצב הלך והחמיר, והחלה התעללות נפשית ופיזית. נאדר לא כיסח אותי במכות, אבל כן נתן פה אגרוף ושם דחיפה. הייתי כלואה בבית. האלימות הכלכלית היתה הכי קשה. הוא חזר מהעבודה והלך לאכול אצל הוריו, ואני והילדים נותרנו רעבים. הם התחננו לאכול, ולא היה לי מה לתת להם.

"נכנסתי שוב ושוב להיריון, ובסך הכל נולדו לנו שישה ילדים. בכל הזמן הזה אמי לא ויתרה עלי. היא היתה מתקשרת בכל יום. אבל אז היה לה אירוע מוחי, ולאורך שמונה שנים המצב שלה הלך והחמיר. בכל התקופה הזאת ראיתי אותה ארבע פעמים, כי זה מה שנאדר אישר לי. סבלתי מאוד, אבל חשבתי שכך נגזר עלי לחיות".

התפנית בחייה של עפרה הגיעה ממקום לא צפוי. בתה הבכורה סבלה גם היא מהתנהגות האב, שהתעלל בה פיזית ונפשית. במשך כשנתיים כפה עליה לעבוד בניקיון ולקח ממנה את כל משכורתה. יום אחד, כשהיתה בת 22, נסעה הבת לעבודה ולא חזרה. "דאגתי מאוד. התקשרתי למשטרה, ואחרי כמה זמן השוטר חזר אלי ואמר שהבת שלי ביקשה למסור שהיא בידיים טובות ושהיא לא רוצה שיחפשו אחריה. הבנתי מה היא עשתה, שמחתי בשבילה וקינאתי באומץ שלה".

אחרי כשבועיים נוצר קשר טלפוני עם הבת, שבכתה וביקשה לשוב הביתה. עפרה הבהירה לה שבשום אופן לא תחזור, ושתמשיך בדרך שבה החלה, כי זו דרך המלך שהיא עצמה חולמת כבר שנים לצעוד בה. הבת סיפרה לה על הקשר שיצרה עם "יד לאחים", ארגון חרדי שפועל מאז 1950 ומייעד את עצמו "להצלה ממיסיון ומטמיעה", ועל העזרה שהיא מקבלת מאנשיו.

הבן הצעיר קילל וניתק

בריאותה של אמה של עפרה המשיכה להידרדר, ועפרה נותרה ללא אוזן קשבת. כשמצב האם היה בכי רע, עפרה התעמתה עם נאדר והתעקשה לבקר אותה בבית החולים. בסופו של דבר, הוא הסכים. על מיטת חולייה הזיזה האם רק את עיניה, והביקור הקשה עורר בעפרה סערת נפש. היא הבינה שהיא חייבת ליטול את גורלה בידיה.

שלושה ימים אחרי הביקור בבית החולים, הטלפון הנייד של עפרה שבק חיים. בשבת, אחרי שבנה רכש לה מכשיר חדש, גילתה שאמה נפטרה ושהיא החמיצה את הלווייתה, שנערכה ביום שישי.

"רציתי לשבת שבעה עם המשפחה, אבל נאדר הסית אותי נגדם. הוא אמר שהם לא חיכו לי להלוויה של אמי, כי הם לא רוצים שאהיה חלק מהמשפחה. האמנתי לו. ישבתי שבעה במשך יומיים לבד, עד שהתחלתי לקרוא את מאות ההודעות ששלחו לי מהמשפחה באותו יום שישי, והבנתי עד כמה הם חיפשו אותי ואפילו דחו את מועד ההלוויה בשעה, בתקווה שאגיע. באותו הרגע החלטתי שאני נוסעת אליהם. בדרך חזרה הביתה מהשבעה נפל לי האסימון סופית והחלטתי שאני חייבת לעזוב. ידעתי שאת שלושת ילדיי הקטנים אוכל לקחת איתי, אבל את שני הבנים הבוגרים יותר, בני 18 ו־16, לא אוכל, כי הם קשורים לאביהם. זה גמר אותי. הרגשתי כמו אדם גוסס, הבנתי שאו שאברח ואוותר על הבנים, או שאתאבד ואוותר על הכל".

בעזרת בתה יצרה עפרה קשר עם אנשי יד לאחים, שחיברו אותה לעובדת סוציאלית. בתום שבוע של שיחות, ואחרי שהפצירה לחלץ אותה בהקדם האפשרי, יצא לדרך מבצע חילוצה.

"במשך כל הלילה בישלתי אוכל, כדי שיישאר לבנים הגדולים. בבוקר הוצאתי את שלושת הקטנים ממסגרות החינוך, ועלינו מהר על רכב של יד לאחים. אמרתי לילדים שאנחנו עוזבים את הבית. הם נבהלו והתחילו לבכות. בדרך התקשרתי לשני הבנים. הגדול לא ענה, הצעיר כן. סיפרתי שעזבתי את הבית. בתגובה הוא קילל וניתק את השיחה. לאורך כל הנסיעה הגוף שלי לא הפסיק לרעוד. דבר ראשון הלכנו לפגוש את הבת הבכורה. הילדים, שלא ראו אותה שנה, ישר קפצו עליה ונרגעו".

רינה, שחולצה מיישוב ערבי: "הייתי ממש בחרדה מבן הזוג שלי, אז לקחתי נר והדלקתי אותו, כמו בבית שבו גדלתי, והתפללתי בבכי שהוא לא יגיע הביתה לפני שיתחיל המבצע. בחצות הגיעו שלושה כלי רכב של 'יד לאחים', נכנסו לתוך הכפר ולקחו אותי עם הילדים"

עפרה הועברה לדירה ששכר עבורה יד לאחים במושב דתי בדרום. "אמנם לא הגעתי מרקע דתי, אבל רציתי מקום דתי. 22 שנה לא יכולתי לחגוג שום חג יהודי. כבר לא זכרתי איך מדליקים נרות שבת. רציתי שאני והילדים נכיר את היהדות. הגענו למקום הכי יפה בעולם, עם אנשים מדהימים שקיבלנו אותנו באהבה. הבית היה מאובזר עד לרמת הפיג'מות לילדים, עם אוכל מבושל. האנשים במושב חיבקו אותנו. יד לאחים המשיכו לתמוך בנו כל הזמן, אבל לי היתה קשה מאוד הפרידה הכפויה מהבנים הגדולים. התפללתי שהם יחזרו אלי".

"זוכה לחגוג את החגים"

באחד הימים יצאה עפרה עם יד לאחים לסיור בקברי צדיקים. "התפללתי מעומק הלב להתאחד עם שני הבנים. פגשתי שם אישה עם סיפור חיים דומה לשלי. הבת שלה, שהיתה לצידה, הקשיבה לסיפור שלי וביקשה לראות תמונה של הבן הבכור. הראיתי לה, וגם נתתי לה את מספר הטלפון שלו. אותה בחורה, שגם אביה מוסלמי, יצרה קשר עם הבן שלי. התפתח ביניהם רומן, והיום הם נשואים ויש לי מהם שני נכדים.

"המשכתי לרדוף אחרי הבן השני, וכל הזמן שלחתי לו הודעות. הגעתי כמה פעמים לעבודה שלו, ובכל פעם הוא ברח. עד שלפני כשנתיים הוא פשוט דפק יום אחד בדלת הבית במושב ונכנס. עכשיו אני זוכה לחגוג את החגים עם כל הילדים שלי. לא הכל פשוט. הבת הגדולה והבן האמצעי בחרו להיות מוסלמים. אני מכבדת אותם. הבן צם ברמדאן ומתפלל פה בבית את התפילות המוסלמיות, אבל כולם מכבדים את השבתות והחגים היהודיים".

זה לא קל לגדל שישה ילדים לבד. איך את מסתדרת כלכלית?

"זה קשה. לפעמים קשה מאוד. אני עובדת במעון. יד לאחים תומכים בי כלכלית ונפשית, וגם המושב. לא מרפים ממני לדקה, הם ממש כמו משפחה אחת גדולה. את כל האהבה שיש לי לאנשי המושב אני מעניקה לילדים שלהם, שבהם אני מטפלת במעון. מהקטנים האלה למדתי לתת ולקבל אהבה".

את חושבת על זוגיות חדשה?

"לא. אני היום בת 50 ואני רוצה להקדיש את כל כולי לילדים. בתקופה שגרנו ביישוב הערבי אסרו עלי לדבר עברית, ולא יכולתי לנהל איתם שיחות עומק. גם לא הייתי אני, לא היו בי אז כוחות. היום אני מדברת איתם המון ומשלימה את כל מה שהחסרתי מהם".

אלימות במגרש החניה

רינה, אישה נוספת שחולצה מקשר עם בן זוג ערבי, כבר לא מפחדת, אחרי שלפני כעשור יצאה לחיים חדשים.

היא בשנות ה־30 לחייה, גדלה ביישוב בדרום, בבית עם קשיים כלכליים. "הורים טובים ודואגים, אך חסרי אמצעים. משפחה דתית מרוקאית. הייתי ילדה מורדת וחוצת גבולות. בגיל 17 עזבתי את הדת, יצאתי לבילויים והתחלתי לעשן קצת סמים. באחת המסיבות במרכז פגשתי קבוצה של צעירים יהודים, וביניהם בדואי מהדרום בשם עומר. בהתחלה היינו ידידים ואמרתי לו שאין סיכוי שאהיה בזוגיות עם ערבי".

אחרי חודשים אחדים הידידות הפכה לאהבה. רינה הסתירה את הקשר מההורים, עד שכבר לא היה אפשר להתחבא. בגיל 18 נכנסה להיריון.

"סיפרתי להוריי. הם לא אהבו את זה, אבל לא ויתרו עלי ודווקא הידקו את הקשר איתי. אני ועומר שכרנו דירה ועברנו לגור ביחד. תוך כדי ההיריון, היחס שלו כלפיי החל להשתנות לרעה. כשהבכור נולד התעקשתי לעשות לו ברית. אחרי כמה חודשים אמרתי לעומר שאני רוצה להיפרד, ולהפתעתי הוא הסכים. חודשיים לא שמעתי ממנו, וכבר חשבתי שהפרק הזה מאחוריי, אבל אז הוא ביקש לראות את הילד".

כרמל, עובדת סוציאלית מ"יד לאחים": "אנחנו לא מעודדים חילוצים מהירים, אלא רק כשאישה נמצאת בסכנת חיים. כעו"סית אני מאמינה בתהליך ובדרך שצריך לעבור. אנחנו לא מאמינים בלהוציא אישה מהחיים שהיא התרגלה אליהם, בלי לתמוך ולחזק קודם"

רינה הגיעה עם בנה לפגוש את עומר. לדבריה, הם עמדו במגרש חניה בסמוך למכוניתו, ועומר התעניין אם יש לה קשר זוגי חדש. רינה ענתה בתמימות שחברותיה מנסות לשדך לה מישהו. בתגובה חטף עומר את התינוק מידיה בפראות והניח אותו במושב הקדמי של הרכב. "הוא התחיל לצעוק עלי. נכנסתי לרכב והושבתי את הילד עלי. ניסיתי להסביר שלא קרה כלום עם הגבר החדש, אבל עומר כבר היה מחורפן והתחיל לחנוק אותי. רק הבכי של התינוק עצר אותו ברגע האחרון. במשך שבועות הסתובבתי עם סימנים כחולים על הצוואר".

אחרי התקרית האלימה התחנן עומר בדמעות לסליחתה, הסביר עד כמה הוא אוהב אותה ומקנא לה, וביקש לחזור אליה. "בדיוק כמו בתסמונת האישה המוכה, חזרתי אליו. עברנו לגור יחד בכפר שלו. היה לו מאוד חשוב שנתחתן. הוא לחץ שאתאסלם, עד שהסכמתי. נולדו לנו עוד שני ילדים. בשלב הזה הייתי כנועה וכלואה. הוא עקב אחריי במצלמות ובמכשירי האזנה בבית, לא נתן לי לצאת לשום מקום.

"נקודת השבירה שלי היתה כשראיתי את בני הבכור, שהיה כבר בן 4, מחקה את אבא שלו וכורע לתפילה. לא יכולתי להשלים עם הרעיון שהילדים שלי יהיו מוסלמים. בהתחלה חשבתי לברוח לאחותי בארה"ב, אבל לא הצלחתי לקבל ויזה. זה היה רגע של ייאוש. עוד קודם לכן אחותי פנתה ליד לאחים וביקשה את עזרתם. הם התקשרו אלי מדי כמה חודשים, ובכל פעם אמרתי שהכל בסדר. בסוף קבעתי איתם מפגש בקניון בבאר שבע. זאת היתה פגישה קצרה של רבע שעה. מאוד פחדתי. עומר כל הזמן עקב אחריי. אמרתי לאנשי הארגון שאני חייבת לצאת מהמצב הזה מהר, אחרת אתאבד. הם נתנו לי מכשיר טלפון שבאמצעותו אוכל לדבר איתם בלי חשש להאזנה".

"עמד בשער המקלט"

בטלפון קיבלה רינה הדרכה מקובי, קצין הביטחון של יד לאחים. הוא קבע מועד לחילוץ במוצאי השבת של אותו שבוע, אבל ביום חמישי עומר נסע לחברים והצהיר שיחזור למחרת. ביד לאחים החליטו לנצל את היעדרותו ולהקדים את המבצע. "נלחצתי מזה קצת, אבל קובי הדריך אותי להתנהג כרגיל, להתקשר לעומר ולומר לו שאני הולכת לישון. ככה עשיתי. בינתיים, ארזתי תיק קטן והחבאתי אותו במחסן. ב־23:00 התחלתי להרגיש רע מאוד. היתה לי תחושה שעומר חוזר תכף הביתה.

"הייתי ממש בחרדה, אז לקחתי נר והדלקתי, כמו שראיתי בבית שבו גדלתי, והתחלתי להתפלל, ממש לבכות, שעומר לא יגיע הביתה מוקדם. בחצות קובי הגיע עם שלושה כלי רכב של יד לאחים. אנשי הארגון נכנסו לתוך הכפר ולקחו אותי עם שלושת הילדים. רעדתי מפחד. קשה לתאר את זה. מצד שני הרגשתי גם אושר גדול, שאחרי כל השנים אני יוצאת סוף־סוף מהכלא".

באותו שבוע חגג אביה של רינה יום הולדת. היא החליטה להפתיע אותו בליל חילוצה. "באחת בלילה הגעתי לבית ההורים. אמא שלי נבהלה. לאבא אמרתי שהבאתי לו מתנה ליום הולדת - שהוא מקבל בחזרה את הבת שלו, שיצאה לדרך חדשה. אבא הצדיק שם את ידו על ראשי ובירך אותי. וככה, עם הברכה שלו, המשכנו בדרך. הגענו להתנחלות בגוש עציון והתארחנו בשבת אצל משפחה מאמצת, שקיבלה אותנו מאוד יפה".

ביום ראשון הסבירו לרינה שמכיוון שעומר מסוכן, היא צריכה לעבור למקלט לנשים מוכות. במשך שלושה חודשים חיה במקלט עם ילדיה. "יום אחד המנהלת קראה לי למשרד והראתה לי תיעוד ממצלמות האבטחה. ראיתי את עומר עומד ליד השער של המקלט. הסבירו לי שאני צריכה לעבור למקלט אחר או למצוא דירת מסתור במקום מרוחק.

"החלטתי לצאת לחיים. שכרתי דירה בעזרת יד לאחים באותה התנחלות, ליד המשפחה המאמצת. יד לאחים סייעו לי גם בגירושים, ולדיון הגעתי עם מאבטח מטעמם. עומר ביקש לדבר איתי אישית, ניסה לשכנע אותי לחזור אליו. הפעם לא הקשבתי. הוא סיפר לי איך באותו ליל חמישי, כשברחתי, הוא כבר היה בכניסה לכפר בדרכו הביתה, אבל אז חבר שלו התקשר וביקש עזרה באיזה סכסוך - והוא הסתובב ונסע משם. חייכתי לעצמי. הבנתי שזה קרה בזכות הנר והתפילות שלי, ומאז אני קוראת לזה 'הנס שלי'.

"אחרי שהתגרשנו עומר לא פגש עוד את הילדים. התחלתי ללמוד ולעבוד. היה קשה, אבל לאט־לאט הצלחתי. היום אני עובדת בתחום הקוסמטיקה והצלחתי לבנות חיים חדשים. חזרתי בתשובה, נישאתי מחדש וזכיתי ללדת עוד בת. היום אני עובדת גם ביד לאחים, מעבירה הרצאות, משתתפת בערבי תרומות ומלווה נשים כמוני. סגרתי מעגל".

"המשפחה התנגדה מאוד"

נעם, עוד אישה שחולצה, עדיין זקוקה לליווי צמוד. רק שנה חלפה מאז יצאה לדרך חדשה, והחששות ממשיכים להציק לה.

היא גדלה במשפחה דתית בדרום, בבית ספוג ערכים, מסורת ואמונה. "לצד הדברים הטובים, היו גם קשיים ואתגרים משפחתיים שהשפיעו עלי במהלך השנים. הקשר עם ההורים שלי היה לעיתים מורכב, אבל תמיד ידעתי שהם אוהבים אותי ודואגים לי. כמו כל נערה, חיפשתי אהבה, שייכות והבנה, ולא תמיד היו לי הכלים להתמודד עם הקשיים שחוויתי באותה תקופה.

"כנערה פגשתי בחור ערבי. בהתחלה זאת היתה היכרות רגילה, אבל בהמשך התפתח קשר זוגי משמעותי. התאהבתי בו מאוד והאמנתי שנבנה חיים משותפים. כשמשפחתי שמעה על הקשר, היא התנגדה בחריפות. היו ויכוחים רבים, אבל לא הייתי מוכנה להקשיב. הייתי מאוהבת, וכל מה שרציתי היה להיות איתו. התרחקתי מהמשפחה, עזבתי את הבית והלכתי בעקבות הלב.

"בתחילת הדרך הכל נראה טוב, והאמנתי שמצאתי את המקום שלי. אבל עם הזמן המציאות השתנתה. סבלתי מאלימות קשה ומיחס שפגע בי מאוד נפשית ופיזית. חייתי בפחד, בתחושת בדידות ובחוסר אונים. לצד ההתמודדות האישית שלי, הייתי צריכה לדאוג גם לילדיי ולנסות להגן עליהם. אלו היו שנים קשות מאוד שהותירו בי צלקות עמוקות. בשלב מסוים הבנתי שאני כבר לא יכולה להתמודד לבד. הייתי במצב קשה וחיפשתי דרך לקבל עזרה. כך נוצר הקשר שלי עם יד לאחים. פניתי אליהם בתקופה שבה הרגשתי חסרת כוחות, והם העניקו לי ליווי, תמיכה, הכוונה ותקווה שיש דרך לצאת מהמצב שבו הייתי.

"היציאה מהקשר היתה אחת ההחלטות הקשות והמפחידות ביותר שקיבלתי בחיי. פחדתי מאוד על עצמי ועל ילדיי, אבל הבנתי שאני חייבת לעשות שינוי כדי להבטיח לנו עתיד טוב ובטוח יותר. בעזרת הליווי והתמיכה שקיבלתי מיד לאחים הצלחתי למצוא לפני כשנה את הכוחות לעזוב ולהתחיל מחדש. הדרך לא היתה פשוטה, אבל היום אני יודעת שזו היתה אחת ההחלטות החשובות והנכונות ביותר שעשיתי. המשפחה שלי קיבלה אותי חזרה, ולאט־לאט אני מצליחה לבנות חיים חדשים. היום אני מתמקדת בגידול ילדיי, בשיקום החיים שלנו ובהענקת עתיד טוב, יציב ובטוח יותר למשפחתי".

ההתחלה עדינה מאוד

בשנת 2025 קיבל ארגון יד לאחים, שלא מסתיר את האג'נדה היהודית שלו למניעת נישואי תערובת, 1,278 פניות, ו־296 תיקים חדשים לטיפול נפתחו. החלוקה המגזרית בין התיקים מעניינת: 175 נשים הגיעו מרקע חילוני, 52 מהמגזר הדתי ו־69 מהחברה החרדית. העיר שממנה הגיע מספר הפניות הגדול ביותר היא ירושלים.

"כשחושבים על הפרופיל שמאפיין בנות יהודיות שיוצאת עם בני זוג ערבים, נוטים לחשוב שהמניע הוא חומרי, וזה לא בהכרח נכון", מסבירה כרמל, עובדת סוציאלית מדרום הארץ שמלווה כבר שש שנים, מטעם יד לאחים, נשים יהודיות שביקשו לצאת מקשר עם בני זוג ערבים. כרמל, שליוותה עד כה כ־160 נשים, מעדיפה שלא לפרסם את שם משפחתה, מאחר שלטענתה הדבר עלול לסכן אותה עקב תפקידה הרגיש.

"בדרך כלל מה שעומד מאחורי קשר מעורב כזה הוא חוסר, בעיקר חוסר בחום ובאהבה מהבית, לפעמים חוסר בדמות אבהית, לפעמים מורכבות ביחסים עם האם. לעיתים זה מלווה בחוסר ביטחון עצמי עמוק, ולעיתים גם ברקע של פגיעה מינית בעבר או בחרמות. יש גם פעמים שהבנות פשוט לא יודעות שהגבר שהתחיל איתן ערבי. כשהן מגלות את זה הן כבר מאוהבות, ואז הן חושבות שאצלן 'זה יהיה אחרת'".

כאשר פרטיה של יהודייה שנמצאת בקשר רומנטי עם גבר ערבי מגיעים לידי יד לאחים, אנשי הארגון מנסים ליצור עימה קשר. "אם היא אומרת שהכל בסדר, נשאל אותה אם אפשר להתקשר אליה לפני החגים. אם היא תסרב, נכבד את פרטיותה. אם תסכים, נתקשר אליה במשך שנים. תמיד נציע קשר ונזכיר לה שאנחנו פה, אם זה רלוונטי בשבילה. יש נשים שפתאום אחרי עשר שנים, שבהן רק איחלנו להן חג שמח בחגים, מתעוררות ומבקשות עזרה לצאת.

"יש הרבה שחושבים שיד לאחים הוא גוף שרק מחלץ מכפרים פלסטיניים. אנחנו עושים את זה, אבל זו לא העבודה העיקרית שלנו. יש המון בנות שנמצאות במערכות יחסים מעורבות. התופעה רחבה: זו יכולה להיות השכנה ממול, בת של חברה או הקופאית בסופר. אבל האמת היא שרוב הנשים לא זקוקות לחילוץ הרואי מכפר מבודד. רובן גרות בערים מעורבות, ומה שהן צריכות זו תמיכה נפשית לבחור בחיים אחרים.

"רבים מהקשרים המעורבים מתחילים ברשתות החברתיות, בדרך כלל התחלה מאוד עדינה ונעימה. גברים ערבים יתנהגו על פי רוב באופן מכבד ולא ייגעו, למשל, באישה בלי שתסכים. הם יודעים להרעיף אהבה, לזהות את החוסר של האישה. הם מחזרים טובים יותר מגברים יהודים. אולי זה קשור למוטיבציה הגבוהה שלהם לבנות קשר עם בחורה יהודייה".

מה האינטרס שלהם?

"קשר לא מחייב. בחברה הערבית גבר לא יכול לצאת סתם כך עם אישה ערבייה. הם חייבים להתחתן קודם. הבנות היהודיות נגישות יותר, ולא תמיד דורשות קשר מחייב. רק כשהגבר מרגיש שכבר הצליח לכבוש, היחס שלו עלול להשתנות ולהיות פחות נעים. אגב, זה לא נכון שתמיד זה מידרדר לאלימות. פגשתי הרבה מקרים שלא היתה בהם כלל אלימות פיזית. לפעמים זו התעללות רגשית ונפשית, דוגמת התקפי קנאה ואובססיה, או להפך - התעלמות קיצונית מהאישה".

הליווי המקצועי חשוב

לדברי כרמל, תהליך היציאה או החילוץ משתנה בהתאם לכל מקרה, ויש בו גם עליות ומורדות. "ליוויתי אישה במשך 16 שנה, ורק לפני שנה, אחרי כמה ניסיונות חילוץ כושלים, היא הצליחה באמת לצאת. יש מקרים שמגיעים אלינו כשהקשר הזוגי עוד בחיתוליו. פגשתי נערה בת 14 מבית חרדי שנכנסה לקשר כזה. המזל היה שהיא שיתפה את אמא שלה, והאם פנתה אלינו מייד. במקרה הזה גם עירבנו משטרה, כי זה היה פלילי. הסיפור נגמר מהר יחסית, כי הנערה שיתפה איתנו פעולה".

יד לאחים מציג: כך זה עובד

כרמל מדגישה שכשהקשר המעורב ממושך, ובעיקר כשיש ילדים ברקע, הטיפול הופך מורכב יותר. "אנחנו לא מעודדים חילוצים מהירים, רק כשאישה נמצאת בסכנת חיים אנחנו עושים את זה. הסיכוי של חילוץ מהיר להיכשל גדול יותר. כעובדת סוציאלית אני מאמינה בתהליך ובדרך שצריך לעבור, בטיפול. אנחנו לא מאמינים בלהוציא אישה מהחיים שהיא התרגלה אליהם, בלי לתמוך בה קודם ולחזק אותה. גם אחרי שהאישה יוצאת, הדבר הכי חשוב הוא הליווי המקצועי שלנו. אנחנו לא מוציאים את האישה ואז זורקים אותה. נמשיך ללוות אותה כל חייה.

"נדאג לה למעטפת כלכלית, לשכר דירה, לסיוע בתשלומים, לליווי משפטי ולחונכים לילדים. יש לנו גם תוכנית שבה נשים שכבר יצאו מלוות נשים שעדיין שם או שיצאו לאחרונה. אני גם מנחה, לצד עמיתה, קבוצת תמיכה לנשים שרוצות בכך. מדהים לראות את התהליך שהן עוברות. למשל, נערה שבגיל 15 הצליחה לצאת מקשר בעייתי מאוד, התגייסה לצבא, יצאה ללימודים - והיום היא בחורה חזקה בת 20. אין דבר מרגש מזה".