זו המילה הכי מיותרת בשפה. אני ליטרלי לא מסוגל לשמוע אותה יותר

אני מבקש להתוודות על דבר מה: כשמשתמשים לידי במילה "רנדומלי" זה מעצבן אותי. יתרה מזו: כשאני עצמי משתמש במילה רנדומלי זה מעצבן אותי. האמת היא שהמילה המדויקת אינה "מעצבן", אלא "מלחיץ" ואולי אפילו קצת "מטיל אימה".
‏פעם - כלומר, לפני דקה וחצי בערך - לא היתה "רנדומלי" בעולם. המילה היתה קיימת, אבל לא ההטיה העברית, ובוודאי לא השימוש. איכשהו העולם הסתדר די יפה גם בלי המילה הזו, ואגב, אני לא ממש רואה איך הוא מסתדר הרבה יותר טוב עם המילה הזאת.

‏"רנדומלי" פירושה אקראי, או סתמי, או בלתי מאופיין. בהחלט מילה שימושית, אבל לא כזו שאי אפשר בלעדיה. יתרה מזו: לא רק שהיא לא באה לדייק מונח שימושי ולהפוך אותו לשמיש יותר, היא מיותרת גם בגרסת הבסיס שלה. אני לא ממש זוכר שהייתי משתמש כל כך הרבה ב"אקראי" או ב"סתמי" לפני הופעתה המטרידה. "רנדומלי" היא מילה מיותרת לחלוטין - ליטרלי. מיותרת. פיזית.

והנה לפניכם משפט שלפני חמש שנים לא היה קיים. אם הייתם אומרים לפני חמש שנים "המילה הזאת מיותרת לחלוטין, ליטרלי מיותרת, פיזית" - היו שולחים אתכם לבקש עזרה. היום זה משפט תקני לחלוטין.

במשחק ששיחקתי עם עוקביי בפייסבוק השבוע, ביקשתי דוגמאות למילים חדשות שמעצבנות. את המקום הראשון תפסה "ליטרלי". זה נכון מאוד, אף שאני מתעקש שהמקום הראשון שייך דווקא ל"רנדומלי" המשוקצת, בדיוק מהסיבה שמניתי לעיל: "ליטרלי" אומרת משהו. נותנת הדגשה ומספקת תוספת מנגינה למשפט, תוספת שמחדדת מסר. "רנדומלי" סתם שם. אין בה שום צורך מלבד הצורך האופנתי להשתמש בה, ועל כן צעירים תוקעים אותה בלי שום קשר, גם במקומות לא הגיוניים. הרשימה שם היתה ארוכה ומגוונת. היא גלשה לביטויים מעולמות המדע ומדעי המחשב כמו "חד־ערכי" המגעיל, דרך תרגומים די מיותרים באנגלית כמו "לקחת", "לכסות", "לעשות שכל", וכלה בביטויים שמעצבנים רבים מגולשיי הנרגנים כמו "חד־משמעית" וחבריה.

"ליטרלי" אומרת משהו. נותנת הדגשה ומספקת תוספת מנגינה למשפט, כזו שמחדדת מסר. "רנדומלי" סתם שם. אין בה שום צורך מלבד הצורך האופנתי להשתמש בה, על כן צעירים תוקעים אותה בלי שום קשר

אני ממש לא חושב שכל הביקורת הזאת צודקת. אפשר להעמיד כלל די ברור בנושא הזה. שפה, מעצם טיבה, היא דבר דינמי ומתפתח, וחדירה של מילים חדשות היא אושר אמיתי. ממש אושר אמיתי. לא כל שכן ביטויים. תחשבו על "פחות" הנפלאה. כמה יפה היא. איך היא מצליחה להכניס אירוניה אינטליגנטית ומחויכת אל תוך שפה אפורה של יום־יום. מישהו כתב שם נגד הפתיח הרשתי המצוי ברשת: לא בלתי מעניין. הוא ממש טועה. הביטוי המסורבל הזה, שהחל כבדיחה טהורה וקצת תפס (לא באמת), הוא מוצלח, מצחיק ושווה. הוא משהו שאין שום דרך להגדיר אותו חוץ מאשר: מדויק.

אופס! עשרות משתתפים הביאו כדוגמה את "מדויק" על הטיותיה - והם, כמובן, טועים לחלוטין. "מדויק" היא מילה מדויקת ממש לתיאור הדבר החמקמק ההוא, שאין שום דרך לתאר אותו מלבד במילה "מדויק". נכון ששימוש יתר בהגדרה הופך אותה לנדושה ונמאסת, אבל זה לא אומר שהיא לא נכונה ומדויקת.

נחזור ל"רנדומלי". למה היא הופכת אותי ועוד הרבה אחרים לחולים? אוקיי, נגיד שהיא לא ממש נחוצה. מאיפה העצבים? האימה? אני דווקא מבין את זה היטב. לפני הכל, זה הסיפור הגילי. מהירות החדירה של מילים חדשות לשפה היא דבר מלחיץ, כי היא מטילה על אנשים כמוני את המשימה להיות כל הזמן בעניינים, כדי לא להישאר מאחור ולאבד את היכולת לתקשר עם הסביבה. כבר היום סיגלתי לעצמי את יכולת־העל להציץ במכשיר תוך כדי שיחה ולבדוק את משמעותה של מילה המושמעת בשיחה. זה מורכב, כי תוך כדי אני צריך להיזהר גם שהפנס לא יידלק בטעות וכו'.

אבל זה לא רק זה - הסיפור האמיתי הוא האימה הפשוטה, הקמאית, מפני חרבה האכזרית של האופנה. זו שמחייבת אותנו בבחירות הנובעות מצו סביבתי. זה נכון לגבי נעלי נוחות, לגבי עיצוב הבית, לגבי בחירה באמצעי תחבורה, לגבי טעם באוכל ולגבי בחירה במילה או בביטוי. וכן - זה נכון, כמובן, גם לגבי אמונות ודעות, עמדות פוליטיות ותפיסות.

הפלישה למרחב האישי

ומה שמפחיד הוא הידיעה שיש אוטומטיות ואופנתיות במרחבים גבוהים וחשובים ומשפיעים, כמו רוח זמן ודעות ופוליטיקה. וכשאנו, גם בעלי המודעות שבינינו, משגיחים בכך שאנו רוכשים נעליים מדגם מסוים מכיוון שיש סביבן הייפ וכולם רוכשים אותן - אנחנו שמים לעצמנו כוכבית קטנה ומבינים שאולי זו פעולה לא חכמה, אבל אנחנו מסבירים לעצמנו שהנעליים באמת נוחות כמו ענן וסולחים לעצמנו. וגם אומרים: כולה נעליים. כך גם לגבי מעילי רוח, הזמנת ראמן במסעדה ב־140 שקלים, ריצת בוקר, לגימת מאצ'ה, השתתפות בריטריטים לרוב.

כשזה חודר למרחב האישי הקדוש, הרם והנישא של מילים ושפה ותקשורת - זה נעשה פולשני ושתלטני מדי, וזה מתחיל להזכיר לנו שהעולם מנוהל במידה רבה בידיים הגסות של אופנות המון.

וזה דבר שמצליח לעשות - לפחות לי - רע מאוד על הלב. כי אם האופנה הצליחה להכניס לי ממש לתוך הפה מילה שלא היתה שם קודם לכן - היא כבר יכולה לדחוף לי הכל. ממש כל מה שהיא תרצה. ומה שעוד יותר מחזק את זה הוא העובדה שהמילה הזו מיותרת לחלוטין. ממש סתם מילה. סתמית, אקראית, רנדומלית.