ספרו החדש של הרב יונתן זקס, "לחגוג את החיים", הוא ספר כיס, צבעוני בעטיפתו וקל במשקלו. שונה מספרי העיון הכבדים, בעלי הכריכה הקשה והתוכן העמוק. גם ב"לחגוג את החיים" יש עומקים, אבל הם משולבים בסגנון קליל - סיפורים, בדיחות ואנקדוטות מהחיים. תוך כדי הקריאה בו חשתי כאילו אני יושבת עם הרב זקס בתור לקופת חולים ואנו מפטפטים. הטקסט המקורי באנגלית יצא לאור בשנת 2000, והתבסס על טורים שכתב הרב בעיתון "טיימס". התרגום לעברית נעשה על ידי צור ארליך (גילוי נאות: זכיתי להיות גיסתו) והמהדורה מוקדשת לזכרו של הירש גולדברג-פולין ז"ל שנרצח בשבי חמאס, ולכבודם של הוריו, רייצ'ל וג'ון.
הרב פרופ' יונתן זקס זצ"ל (2020-1948), מי שהיה רבה הראשי של בריטניה וחבר בבית הלורדים, הוא אחד מהוגי הדעות המבריקים, המשפיעים והאהובים ביותר בדורנו. הגותו המקורית מהווה גשר בין מסורת עתיקה לאתגרי המודרנה, בין פילוסופיה לאמונה ובין ישראל לעמים.
מה הוביל את זקס לכתוב ספר פופולרי יותר? בקשת אימו, שיואיל לכתוב ספר שגם היא תוכל להבין, ואובדן אביו. זקס מתאר שנתיים קשות בהן שקע בדכדוך בעקבות מות האב. "דומה היה עליי כי עולמי שבור לרסיסים". "לחגוג את החיים" הוא ספר על חיים שנולד מן המפגש עם המוות.
את המוות מכירות מקרוב, קרוב מדי, שלוש נשים: מרים פרץ, שירה שפירא, וללי דרעי, אימהות שכולות שהפכו להיות, כל אחת בדרכה, מגדלור של בחירה בחיים ועשיית טוב. שלושתן, במקרה או שלא, קוראות אדוקות של הרב זקס. שלושתן מרגישות ש"לחגוג את החיים" כמו נכתב עבורן. נפגשתי איתן בקרן למורשת הרב זקס בירושלים, שיזמה את הפקת הספר יחד עם הוצאת "מגיד". בשנתיים האחרונות, מאז קמה הקרן, היא פועלת להנחיל את הגותו של הרב זקס לחברה הישראלית.
למצוא את עצמנו
12 שנים אחרי ששכלה את בנה הבכור, אוריאל, ויומיים אחרי שקברה את בנה השני, אלירז, ישבה מרים פרץ לחגוג את ליל הסדר עם משפחתה. "זה היה ליל סדר מורכב וקשה. ראיתי הכל ברע", היא מתארת, "תוך כדי קריאת ההגדה שאלתי את בני אליאסף: 'אלוהים הוציא אותנו ממצרים כדי שנוכל לקחת כסף וזהב מהמצרים? זאת היתה המטרה האלוקית? להוציא אותנו עם רכוש?'. אליאסף ענה שלרב זקס יש הסבר יפה לשאלה הזו. עד אז לא שמעתי על הרב. איזה כיף שילדים יכולים ללמד את ההורים שלהם. ואז אליאסף הוציא אחד מספריו של הרב זקס. פתחנו וראינו שהוא מסביר שבני ישראל יצאו עם זהב וכסף ממצרים כדי שהשנאה שלהם כלפי המצרים תפחת.
פרץ: "מה זה לחגוג? מה זה אושר? אושר נמצא ביום־יום שלך, בנתינה, בעשייה, בקימה. זה עדיין לא אומר שאין רגעים של נפילות. אפשר להיות בכאב, אבל לדעת שיש לו משמעות"
"היתה אז בתוכי טונה של שנאה כלפי אלה שהרגו את אלירז. יש מתכון להפחתת שנאה? הרב זקס מסביר שכן. שאם בעל הבית נותן מתנה לעבד שיוצא לחופשי, זה מפחית את השנאה. הקב"ה ציווה שלא נשנא את המצרים, כי היהדות לא מחנכת לשנאה. היהדות מחנכת להכרת תודה על כך שאירחו אותנו במצרים כל כך הרבה שנים. צריך לזכור גם את הטוב ולא רק את הרע שעשו לנו המצרים. זה היה גילוי של הומניות. הרגשתי שזה אפשרי גם בחיים. ואז הביאו לי בחול המועד פסח את הסדרה של הרב על פרשת השבוע. מאותו היום ב־2010 אני חסידה של הרב זקס. לא רואה את עצמי עוברת שבת בלעדיו. בכל ספר שהוא כתב אני מוצאת את החיים".
"אני התוודעתי לרב זקס דרך סעדיה וזה מדהים", מספרת ללי דרעי, אימו של סעדיה שנפל בקרב ברצועת עזה, "הוא היה ילד ארץ ישראלי שסירב לצאת מהארץ ודווקא הוא זה שהכניס לראשונה את הרב זקס לבית. בהתחלה התפלאתי - מה פתאום הצבר הזה מביא את תורת חוץ לארץ. אבל כשקראתי, הבנתי. מאז היו לנו הרבה מאוד דיונים על דברים שכתב הרב.
ללי דרעי: "ב־7 באוקטובר האויבים שלנו הטמינו אותנו בעפר - אבל מה שהם לא ידעו זה שאנחנו זרעים, וכשמטמינים אותנו בעפר אנחנו מכים שורשים עוד יותר עמוקים. כל עמוד בספר הזה הוא הזדמנות"
"אצלי, באופן אישי, זה הפך לבולימיה במובן החיובי של המילה, של הספרים שלו. לקרוא, ללמוד, למצוא את עצמנו בתוכם, לא רק את עצמנו הפרטי, אלא גם את עצמנו כעם. אותי הרב זקס בעיקר מנחם. אני מוצאת את עצמי כל שבת עם הספרים שלו ואני רוקדת משמחה. זה למצוא פשר לדברים שאנחנו עוברים, זה למצוא כוחות, להבין שאפשר לתקן, וזה עלינו".
גם שירה שפירא, אימו של ענר, מי שהדף בידיים חשופות עשרה רימונים במיגונית סמוך לרעים, נחשפה להגותו של הרב דרך צאצאיה. בתה, שלמדה במדרשה, הביאה הביתה לפני כחמש שנים את ספריו, ומאז הפכו כתביו לאורחים קבועים בשולחן השבת. "בייחוד התחברנו לספרו 'רעיונות משני חיים'. התאהבתי בתפיסת העולם שמאמינה בשינוי. זה בעצם הרעיון של תשובה - הרעיון שאפשר, עד הרגע האחרון, לעשות שינוי לטובה. זה בשורה מדהימה.
"אני חייבת לצטט מתוך שיר של ענר, שמביע את אותו הרעיון בדיוק: 'אני אדם שמאמין בשינוי; עזוב שינוי - מספיק להיות אדם שמאמין סתם; טוב, אז אני אדם מאמין; עזוב להאמין - מספיק שתהיה אדם'. זה מעניין שכולנו התוודענו לרב זקס לעומק דרך הילדים שלנו, הבנות או הבנים. האושר הכי גדול של הורים הוא ללמוד מהילדים, מכל אחד מהם, ולא משנה באיזה גיל הם".
"אני חיה - וזה נס"
פרץ מעידה כי הספר "לחגוג את החיים" הגיע אל משפחתה בדיוק בזמן: "אנחנו חווים תקופה מאוד מורכבת של הרבה צער, כאב, אובדנים, ופתאום את מקבלת ספר שאומר לך - תחגגי את החיים. תמיד אמרתי שמהותו של העם היהודי זה החיים. ובא הרב זקס בספר הזה ואומר לנו שיש תקופות מורכבות, יש קשיים, יש מוות, אבל אפשר לחגוג את החיים. ואני רוצה לומר לך, אחרי ביקור אצל כל כך הרבה משפחות שכולות, שאני מוצאת פה פרקים שאני מתה להביא אליהם. יש, למשל, פרק שנקרא 'המילה שהכי קשה לשמוע'".
היא מעלעלת בספר. ניכר שהכינה היטב את שיעור הבית. בתוך הספר הדביקה סימניות והבליטה במרקר קטעים שדיברו אליה. אפשר להוציא את פרץ מניהול בית הספר, אבל אי אפשר להוציא את החינוך ממנה. "אנשים אומרים לי - איך יכול להיות שאלוהים לקח לנו את הילד? מה, כל התפילות שלנו לא התקבלו? אז הרב זקס נותן תשובה: התפילות התקבלו והתשובה שהקב"ה נתן היא - לא. הספר הזה תופס אותי בתקופה שאני זקוקה כל כך לשמוע את הקריאה: צאי לחגוג".
ואת חוגגת?
"בטח. קודם כל אני פה. מה זה לחגוג? מה זה אושר? אושר נמצא ביום יום שלך, בנתינה, בעשייה, בקימה. זה עדיין לא אומר שאין רגעים של נפילות, אבל היופי של החיים זה לחגוג גם את הכאב, להיות בכאב, אבל לדעת שיש לו משמעות. הרב זקס פותח את הספר הזה בסיפור מירח הדבש, כשהלך לשחות בים והחל לטבוע, ומישהו הציל אותו. מאז הוא חי מתוך מודעות לעובדה שהוא כאן רק בזכות נס. גם אני גיליתי - הילדים אינם, וזה איום ונורא, אבל אני חיה, וזה נס.
"הרב זקס נותן טיפ למסלול אל האושר - ההרגל היומיומי, להודות על מה שאנחנו. קברנו ילד, ועוד אחד. זה לא נורמלי, ובכל זאת קמנו, והתלבשנו והתאפרנו ושתינו קפה. זה נס. האושר זה להודות על כל מה שנותר לנו. ומה שנותר לנו זה הרבה. החסר הוא חסר, אבל יש לנו עוד ילדים. תחשבי על אימא במלחמה הזאת, שיש לה בן אחד, והבן הזה איננו. לי יש ילדים ונכדים. אני מחתנת בעזרת השם עוד חודש את הבת של אלירז שהייתה בת חמש כשאבא שלה נהרג. וזכיתי כבר לרקוד בחתונה של הבן של אלירז, שהיה בן שש כשאבא שלו נהרג. מה צריך יותר מזה?"
ההשראה שאחרי המוות
שפירא מיד מעירה שהיא מאוד מתחברת למה שמרים אומרת: "מציגים אותי בהרצאות, בטח גם אתכן, כאימא של ענר. אבל אני תמיד אומרת: 'אני לא אימא של ענר. זה נכון, אני אימא של ענר, אבל אני אימא של שבעה ילדים. וברוך השם יש לי עוד שישה ילדים חיים, שאני לומדת מכל אחד מהם המון.
"התחושה שלי, כשאני מחזיקה ביד את 'לחגוג את החיים', היא של גאווה להיות יהודייה דתייה. גאווה שיש לנו אנשים כמו הרב זקס, שמביעים את כל הטוב והיופי שיש באמונה שלנו. זה ממלא אותי בכוחות שזה שלנו, זאת הדת שלנו, אלה הם הערכים שלנו, זה אנחנו. למול הרבה מאוד דברים פחות טובים ששומעים ורואים שנעשים בשם היהדות, הרב זקס מחבר אותי בצורה הכי שמחה ליהדות".
ויש עוד נקודה שהיא חושבת עליה, כשהיא מחזיקה את הספר, והיא שהרב זקס כבר לא חי, אבל הוא חי בענק. "ההשפעה שלו על העולם מטורפת. קוראים אותו, לומדים אותו, מקבלים ממנו השראה. הוא לא חי פיזית, אבל הוא הוציא ספר חדש. זה מוכיח שאדם, למרות שהוא לא חי פיזית, ממשיך ליצור ולעשות. וברמה הכי אישית זה מתחבר לענר שהיא מוזיקאי ואמן ויוצר, וכתב המון המון שירים. הוא לא זכה ולא הספיק להוציא אותם בחייו. באחד השירים הוא כתב: 'מעדכן את הצוואה שלי. אם אני מת, תוציאו את האלבום שלי'.
"ואנחנו כבר בהלוויה, השמענו שיר אחד ובהמשך שני אלבומים ועכשיו אנחנו מוצאים תקליטים, כאלה ישנים של פעם, כי זה היה חלום שלו. הוא כתב 'גם התקליט בדרך, בעזרת השם. ביקשתי ממנו שלא יתקע לי ברז'. אז אלוהים אמר לו - לא. אבל הלא הזה הפך לכן אחרי מותו. האפשרות להמשיך ללמוד ולקבל השראה מאנשים שכבר לא איתנו, היא אין סופית. אפשר להמשיך וליצור עם אנשים שכבר לא איתנו, כי הם ממש ממש איתנו".
דרעי: "זה מתחבר לי לסיפור על רבי חנינא בן תרדיון, אחד מעשרת הרוגי מלכות. הרומאים עטפו אותו בספר תורה והעלו אותו באש. רגע לפני שנפח את נשמתו, התלמידים שלו שאלו אותו מה הוא רואה, והוא ענה: 'גווילים נשרפים ואותיות פורחות'. החומר אמנם נשרף, אבל הרוח לא. המידות הטובות שהם השאירו בעולם, השירים, התורות, הם נצחיים וממשיכים להיות חלק מאיתנו. אנחנו אוספים את האותיות של הילדים שלנו שפרחו באוויר, וכותבים איתם את הסיפור שלנו.
"בעיניי, הספר הזה 'לחגוג את החיים' הוא לא רק ספר שכיף לקרוא בו, הוא גם נותן לנו משימה. 'לחגוג את החיים' זה ציווי, 'בדמיך חיי' זה ציווי. הקדוש ברוך הוא הכניס אותנו לעולם הזה כדי לחגוג את החיים, כי החיים הם המתנה הכי גדולה שהוא נתן לנו. החיים עם הכאבים. היכולת לשלב את אחדות ההפכים הזו בנפש, את העין במר בוכה והלב השמח, היא בדיוק לחגוג את החיים במקומות מפתיעים. זה הוראות הפעלה לחיים שלי.
"בסוף הספר הרב זקס עורך אבחנה בין אופטימיות לתקווה. אופטימיות, הוא אומר, ואני אעשה על זה פרפרזה, זה להגיד 'יהיה לי עוד יותר טוב ועוד יותר טוב, תביא לי פרנסה, תביא לי בריאות', ולא לעשות כלום, אלא להישאר פסיביים. תקווה, לעומת זאת, דורשת מאיתנו לפעול. אנחנו עם של תקווה. אנחנו עם של נס שצומח מתוך המשבר. אנחנו נושאים את הכאב, ולא מתכחשים אליו.
"אני זוכרת את עצמי בהתחלה, מתה מפחד להיכנס לתוך הבור הזה של הכאב ולמות מצער. אבל אז פגשתי את העם שלי. והוא נתן, וחיבק וחיזק, והוא היה הסולם שלי מתוך הבור. ב־7 באוקטובר האוייבים שלנו הטמינו אותנו בעפר, אבל מה שהם לא ידעו זה שאנחנו זרעים. וכשמטמינים אותנו בעפר אנחנו מכים שורשים עוד יותר עמוקים. כל עמוד בספר הזה הוא הזדמנות, הוראות הפעלה, איך לקחת את הנפילה לתוך העפר, ודרכה, לא בניגוד אליה, לא לצידה, אלא דרכה, דרך הכאב, להצמיח שורשים".
העיקר לקום ולעשות
אני מבקשת לקחת את שלוש הנשים הגיבורות שמולי למשפט שתפס אותי מתוך הספר: "האושר נמצא בתחום שאפשר לקרוא לו הלא אני". זה משפט יפה, אבל אני תוהה אם אנחנו צריכים לצאת מעצמנו כדי להיות מאושרים. שפירא: "אני חושבת שאושר, הוא קודם כל כמו שהרב זקס כותב, 'לברך את החיים, ואז החיים יהפכו לברכה'. ואחר כך, הנתינה ולקיחת האחריות. אנחנו רואים היום במדינת ישראל כל כך הרבה משפחות שכולות, שבשקט ובצניעות לוקחות את האובדן ואת הכאב הבלתי נסבל, והבלתי נתפס, למקום של עשייה ונתינה.
"ופה אני רגע אגיד בסוגריים - הרב זקס איבד את אבא שלו, וזה מה שגרם לו לכתוב את הספר. אני יודעת שזה כואב וקשה וברוך השם אני לא מכירה את הכאב הזה כי ההורים שלי, שיזכו לחיים ארוכים, אמן, חיים איתנו, אבל זה עדיין דרך הטבע. אנחנו חווינו דבר שהוא לא דרך הטבע. ולכן הזוועה שאנחנו מתמודדים איתה היא הרבה יותר קיומית ולא סבירה. ובכל זאת אנחנו רואים כל כך הרבה משפחות שצומחות מתוך הכאב והמשבר. ורואים את כמות היוזמות, שכמו פטריות אחרי הגשם צומחות פה, לעשות טוב. אנחנו צרכים להיות בתחום של ה'לא אני' ולומר הנני. זה מה שענר עשה במיגונית. הוא הקריב את חייו ונלחם על חייהם של 27 אנשים ולא היה אכפת לו אם הם יהודים או ערבים או חילונים או דתיים.
שירה שפירא: "אנחנו חווינו דבר שהוא לא דרך הטבע, ולכן הזוועה שאנחנו מתמודדים איתה היא הרבה יותר קיומית ולא סבירה. ובכל זאת אנחנו רואים כל כך הרבה משפחות שצומחות מתוך הכאב והמשבר"
"זה לא אומר שכל אחד פה צריך לזרוק רימונים וכל אחד צריך להקריב את חייו, ממש לא. אבל כל אחד מאיתנו יכול לעשות משהו. לומר מילה טובה למישהו. הנה, מרים, את באת אלינו בשבעה, כמו שבאת אל כל כך הרבה משפחות, ואמרת לי שאנחנו המשפחה ה־15 באותו היום שאת מנחמת. באת לומר מילה טובה".
איזו מילה טובה מרים אמרה לך?
"אצל מרים, עצם העמידה שלה פה מולך, הנוכחות שלה, מביאה תקווה, היא לא צריכה להגיד יותר מדי. זה שהיא בכלל, כמו שהיא אומרת, חיה, נושמת, מתאפרת אחרי שני אסונות הכי נוראיים שיכולים להיות, זה כבר מביא תקווה. ואני חושבת שזה בסופו של דבר האושר - הנתינה".
תיקיית החדשות הטובות
דרעי מספרת שאמנם האובדן לא עושה אותה מאושרת יותר, אבל בעקבותיו היא מרגישה יותר מחוברת לעצמה: "האובדן מכבה את כל רעשי הרקע בחיים, ומאפשר להתרכז בעצמי. לא במובן של לחשוב על עצמי אלא במובן של 'הנני'. יש לי איברים, תכונות אופי, יכולות, כוחות. אם אני לא עושה בהם שימוש למען מטרה יותר גדולה מהקיום הפרטי שלי, אם אני לא אומרת 'הנני', אז אני 'אינני'.
אני מרגישה שכך סעדיה חי וככה הוא יצא להילחם. וככה הוא חשב שהוא יכול להיות גם מגיסט וגם מפקד כיתה. וזה הלימוד שאני לומדת על עצמי, שאם אם אין לי משימה, אז אין אותי. היציאה מהאני מאפשרת לי להיות אני הכי אמיתית שיש. ופה טמון האושר. להיות חלק מהנצח ממשפחה, מקהילה, מעם, מעולם".
אני חושבת שמה שאני לומדת מהספר הזה, שאת רוב הדברים אנחנו לא בוחרים. לא בחרתי להיוולד בצרפת, לא בחרתי להיוולד בשנת 1975 , לא בחרתי שסעדיה ייהרג. לא בחרתי המון דברים שעושים אותי מי שאני. הבחירה החופשית היא מצומצמת, כי יש נתונים קיימים. מה שאני לומדת מהרב זקס, זה שכל יום מחדש, יש לנו בחירה חופשית אין סופית - מה לעשות עם הנתונים שקיבלנו. וזה הרבה יותר משמעותי מהנתונים עצמם. מה אני בוחרת לעשות עם הכאב האינסופי הזה? מה אני בוחרת לעשות עם האושר האינסופי הזה שמביאים לי שאר בני המשפחה שלי? הבחירה הזאת היא מתנה אדירה".
פרץ: "יש פה קטע בספר ששאלתי את עצמי אם הרב זקס העתיק ממני או אני העתקתי ממנו. בספר 'שירת מרים' אני מתארת איך בכל ראש השנה אני אומרת לקדוש ברוך הוא: מה פתאום אתה פותח ספרים ובודק את המעשים שלנו? אני מודיעה לך שגם אני פותחת לך ספר. וכך בכל ראש השנה יש לי מחברת, ובה יש עמוד אחד שבו אני כותרת את כל הרע שנעשה לי. איפה נכשלתי, נפלתי, מי חלה ומי היה לו רע. אחר כך בעמוד הבא אני כותבת את כל הטוב שהיה לי השנה. וזה לא נגמר בעמוד אחד.
"הרב זקס מתאר איך רכש תיקיה חדשה ובה כתב את רשימת כל הדברים הטובים בחייו. הוא מתאר איך 'בכל פעם שמצב רוחי היה ירוד הלכתי לחדר העבודה שלי, הוצאתי את התיקייה וקראתי בה לאט, נושם כל עמוד. השיטה הזאת לא אכזבה אף פעם. השיבה את נפשי. למרות המכאובים, החיים טובים. אני קורא לה תיקיית החדשות הטובות. לימדתי אותה לאחרים, והם מספרים לי שהיא עוזרת גם להם'. אנחנו צריכים לפתוח פה בארץ את תיקיית החדשות הטובות. התקשורת מאוד זקוקה לזה".
"אני מתחילה כבר עכשיו", מכריזה דרעי וחיוך ענק על פניה, "הסעיף הראשון ברשימה הוא שזכיתי לפגוש היום שתי נשים מדהימות, תודה. זהו. פתחתי את זה".
