"המטפל היה שרלטן. כשאמא גילתה כבר היה מאוחר מדי"

1. מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?

"יש שניים מהותיים: הראשון - ילדה קטנה ממש, בתחפושת, עם חום גבוה, עומדת על המיטה, מסתכלת דרך החלון על כל הילדים שהתחפשו בפורים ולא יכולה לצאת. השני - ילדה קטנה, פוסעת על חוף הים באשדוד ואוספת צדפים מכל הגדלים והצורות".

2. מהו הדבר האחד שלקחת מהורייך?

"שני ההורים שלי היו אנשי נתינה. התנדבו, סייעו לאנשים, גם לכאלה שהכירו וגם לכאלה שלא פגשו מעולם. נראה לי שכילדה ספגתי מזה לא מעט - את היכולת לראות אנשים, להיות קשובה למצוקות. עד שלא נתקלתי באנשים ששמים את עצמם תמיד לפני הסביבה, הייתי משוכנעת שזה חלק בסיסי בטבע האדם".

3. ומהו הדבר האחד שלא לקחת מהם?

"פעם חשבתי שיש המון דברים שלא לקחתי מהוריי, אבל ככל שאני מתבגרת, אני מגלה שפשוט עוד לא הייתי מודעת לעובדה שהדברים האלה שם, איתי ובתוכי. ייתכן שהווליום שלהם נמוך יותר".

4. מיהו האדם שהשפיע ביותר על חייך?

"האדם המשפיע ביותר בחיי הוא בעלי. אנחנו יחד מגיל 18 בערך. גדלנו יחד, למדנו המון זה מזו. מאז ומתמיד הוא תומך, מסייע, סופג ואוהב. הוא איש חכם, ולא אחת אני מתייעצת איתו. וחשוב מכל - הוא אב שלושת ילדיי המופלאים".

5. מה היה הרגע שבו ידעת - זה מה שאני רוצה לעשות בחיים?

"בגיל הגן, כבר היה לי ברור שאני מרגישה בבית על הבמה. הביישנות שלי נעלמת, אני נהנית לשמח, אוהבת לשיר ולשחק. יש הקלטה שלי מגיל שנתיים וחצי שרה את 'זוהי יפו' של אבי טולדנו, עם כל המילים. זה היה כמעט מובן מאליו שזה יהיה הכיוון שלי בחיים".

6. הרגע שבו הבנת שהצלחת?

"לא חושבת שאי־פעם היה רגע כזה. אף פעם לא התייחסתי לקריירה שלי במובן של הצלחה - ולא מתוך צניעות. אני אסירת תודה על המקומות שהגעתי אליהם. לא יודעת למדוד הצלחה. אירוויזיון זו הצלחה? 'דפנה ודודידו' זו הצלחה? אני יודעת שזכיתי לגעת בחתך רחב מאוד של אוכלוסייה, ואני מרגישה את זה כל יום ברחוב. אולי זאת ההצלחה".

"אסירת תודה על המקומות שהגעתי אליהם". "זה רק ספורט"

7. הכישלון שהכי השפיע עלייך?

"חוויתי בחיי המון הצלחות, אבל לא נחסכו ממני גם כישלונות. אף אחד מהכישלונות מעולם לא נראה לי כמו תבוסה. זה תמיד היה שיעור. אני מרגישה שהתחשלתי וצמחתי מכל כישלון. אף אחד מהם לא היה מהדהד באופן שאני זוכרת אותו כמשהו טראומטי. לא נעים להיכשל והרבה יותר כיף להצליח, אך צריך להכין את הנפש לעובדה שהחיים רצופים גם באלה וגם באלה, ואז קל יותר להכיל כישלון ולהתאושש ממנו".

על הבמה הביישנות נעלמת. "אחכה לך"

8. רגע של דלתות מסתובבות שהיה נקודת מפנה בחייך?

"כשהייתי נערה ניגשתי לאודישן ללהקת הנוער של אשדוד. הגעתי על תקן חלילנית. מנהל הלהקה, אבי חן, בחן את המוזיקליות שלי, ואחרי שהחליט שאני אכן מוזיקלית, ביקש ממני לשיר. כשסיימתי לשיר הוא אמר שהוא לא צריך חלילנית, אבל שחסרה לו זמרת בלהקה. הרגע הזה שינה לגמרי את מהלך חיי. שם התחלתי לשיר על במה באופן יותר מקצועי. אבי היה גם מי שהכין וליווה אותי במבחנים ללהקות הצבאיות, ובעצם מאז לא ירדתי מהבמה".

9. מיהו האדם ששבר לך את הלב?

"אני עם בעלי מגיל 18, אז לא חוויתי שיברון לב בצד הרומנטי. שיברון הלב שלי תמיד קשור לאנשים שנעלמו מחיי. הלב שלי נשבר לרסיסים כשאמא שלי חלתה בסרטן ובחרה להקשיב לעצותיו של שרלטן שהציג את עצמו כרופא, וכשהגענו לבית החולים כבר היה מאוחר מדי. הבנתי שאי אפשר לתת אמון עיוור, גם באנשי מקצוע. תמיד צריך לבחון, להתייעץ ולקבל חוות דעת שנייה".

10. דבר אחד שתרצי להשאיר כמורשת אחרייך?

"אני רוצה להשאיר אחריי טוב. עשייה שעושה טוב לאנשים, ילדים שמביאים טוב לעולם. אני רוצה שכל עוד יהיו כאלה שזוכרים אותי - יעלה להם חיוך כשייזכרו בי".

11. מהו התפקיד שלך בחיים האלה?

"אני מניחה שהתפקיד שלי הוא לגעת בנשמות של אנשים. לשמח. לרגש. לרפא. עשיתי את זה שנים מבלי שהייתי מודעת לזה, אבל עם הזמן, כשניגשים אלי כל כך הרבה אנשים שאומרים שהייתי חלק מחייהם, ברגעי אושר, ברגעי קושי, כשהיו ילדים, חיילים, כשהתבגרו, כשעלו ארצה, כשהפכו להורים - אני מבינה שזה התפקיד שלי בעולם, וזו זכות אדירה".

"לגעת לאנשים בנשמה זו זכות". טריילר למחזמר "היומן"

12. ספר, יצירה, אלבום או הצגה שהשפיעו על חייך במיוחד?

"קראתי אינספור ספרים, ואחד הקשיים שלי עם ספרים וסרטים הוא שבחלוף זמן אני לא מצליחה להיזכר בכל הפרטים. אבל יש שני ספרים שקיבלו במהלך חיי קטגוריה משלהם ואותם לעולם לא אשכח, והם 'אלה תולדות' של אלזה מורנטה ו'והיום איננו כלה' של צ'ינגיז אייטמטוב. את העוצמה של שני אלה הרגשתי בגוף, והם נחרתו בי עד היום".

13. יש אלוהים? ואם כן - מהי מערכת היחסים שלך איתו?

"זאת שאלה כל כך גדולה... צריך מדור שלם עבורה. כילדה, הרגשתי שיש איזה כוח מכוון. קראתי לו אלוהים. כשהתבגרתי נותרתי פטאליסטית, אבל הסמנטיקה פחות העסיקה אותי. אלוהים, אנרגיה, יקום, גורל. כולם מגבים את התחושה שלי שיש איזה כוח סביבנו. אני מחזיקה באמונה הזאת גם ברגעים אישיים קשים. היא מתערערת בעיקר אחרי אסונות גדולים. מאז 7 באוקטובר אני נאבקת להשיב אותה".

14. מהו החפץ האחד שאת תמיד לוקחת איתך?

"רוב הילדים בסביבתי התחילו ללמוד לנגן בחלילית, ואני בחרתי במלודיקה. הכלי הזה פתח בפניי עולם נפלא, וגרם לי לרצות להמשיך ללמוד לנגן. למלודיקה ולחליל הצד שלי שמור מקום של כבוד בחיי ובביתי".

15. ממי היית רוצה לבקש סליחה?

"מהוריי. אמא שלי נפטרה כשהיתה בת 62, ואבא שלי היה דמנטי מגיל 78 עד שנפטר בגיל 85. אהבתי אותם מאוד והיינו בקשר מצוין, אבל אני מרגישה שלא הספקתי להיות איתם די. שיש דברים שחשבתי שאני מבינה ויודעת, וממרחק הזמן וממרומי גילי אני מבינה ששפטתי לא נכון".

כמה קטנות

• אם לא ישראל - היכן?
  "אי בודד. מאובזר כהלכה, אבל בודד".
• אם לא עברית - איזו שפה?
  "צרפתית".
• אם לא דפנה - איזה שם?
  "כשהייתי ילדה הצטערתי שלא קראו לי ענת. היום לא הייתי מחליפה את שמי באף שם אחר".
• לא תתפסו אותי מחוץ לבית בלי?
  "טלפון".
• מדד האושר האישי?
  "אישי - 9, מדינתי - 6".

דפנה דקל מציינת 40 שנות יצירה. בימים אלה הוציאה את השיר "הדברים הכי פשוטים" ומשחקת במחזמר "היומן" בתיאטרון חיפה