נועה קולר
הרומן "החדר הדרומי" של אדוה בולה מלווה את תמר לאורך שני עשורים סוערים, מגיל עשרים ועד לראשית שנות הארבעים שלה. זהו סיפור התבגרות נשי מרתק, שכתוב בסגנון הייחודי של אדוה: אמיץ, מקורי וחשוף לחלוטין. ביד רגישה היא משרטטת כאן רשת מורכבת של מערכות יחסים - בין אימהות לבנות, בין אחיות, ובין גברים לנשים. במרכז העלילה עומדת הפרידה של תמר מארי, וההדף שהיא מותירה אחריה.
"החדר הדרומי" הוא בעיקר סיפור על הדרך שבה אישה מצליחה להצמיח את עצמה מחדש מתוך שברון לב אינסופי.
מיקי קם
באופן כללי, תמיד אני נמשכת לספרים היסטוריים שיש בהם סיפור על אהבה, רומן והישרדות, והספר האיקוני שמאפיין את אלה הוא, כמובן, "אלה תולדות" של אלזה מורנטה. ההמלצה שלי לשבוע הספר הזה הוא "חובו של היום ללילה", ספר שכתב סופר אלג'יראי בשם מוחמד מולסהול, ששם העט שלו הוא שמה של אשתו, יסמינה חדרה. הוא מגולל את סיפורה של משפחתו של יונס, שעומדת לפני קציר של חיטה, ובלילה אחד הכל עולה באש ומכלה את הכסף ואת החלומות שלהם, והם נאלצים לעבור לעיר ולהתחיל את כל חייהם מחדש.
זה בעצם ספר שמדבר על הגירה, על אומץ, על התחלה מחדש ועל הישרדות, ויש שם משפט נהדר: "יש שני דברים שאדם לא יכול לשכוח - את מולדתו ואת אהבת נעוריו".
קובי אוז
"הסיפור הבלתי סביר והלא מספיק זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית" מאת שלום בוגוסלבסקי. שם הספר גומר לי את 50 המילה, ובכל זאת - הספר הזה מלמד אותי בחן על יהדות מזרח אירופה.
לפניו, לבושתי, ידעתי בעיקר על רבנים, עגלונים, חסידים ומתנגדים, אבל הספר ממש מחזיר לתחייה ציוויליזציה סוערת ותוססת של המזרח הפרוע והקרוע של אירופה, מאות שנים לפני השואה. בעקבותיו אני ממש מסתכל אחרת על חבריי האשכנזים ועל מסע ההרפתקאות המשפחתי שלהם בעולם.
חני נחמיאס
ספר הילדות הכי אהוב עלי הוא "פו הדב" של א.א.מילן. בכל לילה לפני השינה היו קוראים לי פרק מהספר. נשאבתי אל היער שבו חי פו, ואהבתי את ההרפתקאות הקטנות והיומיומיות שלו בחיפוש מתמיד אחרי דבש. הזדהיתי עם חזרזיר הפחדן והתעצבתי עם איה החמור הפסימי והמדוכדך. רציתי להיות חברה של כריסטופר רובין ולהצטרף לחבורה, שהתמחתה בעיקר בלא לעשות כלום.
אמנות נשגבת. מכיוון שאני נמלה עמלנית כל חיי, אני מעריצה את פו הדב שאמר בפשטות: "אנשים אומרים ששום דבר אינו בלתי אפשרי, אבל אני עושה שום דבר כל יום". אף על פי שזה ספר ילדים, יש בו הרבה חום, הומור ותובנות פשוטות על חברות, פחד, סקרנות וטוב לב. ממליצה לכל הורה שמחפש ספר להקריא לילדו.
דני רובס
אני אוהב מאוד את אשכול נבו, ולא רק כי זכיתי להכיר אותו ולהופיע איתו במפגש משותף ברחבי הארץ - אלא גם כי הוא סופר ענק בעיניי. "שלוש קומות" הוא ספר נפלא בעיניי. הוא בנוי משלושה סיפורים מפתים בתחושת הישראליות הקרובה שלהם, אבל הם מפנים מבט לעולם אפלולי יותר. זוהי אלגוריה חכמה למה שאני מרגיש חזק כל כך בשנים האחרונות.
ישראלי שמאוהב בנוף, בשפה, בתרבות ובאנשים, ומרגיש אי־נוחות רבה לעיתים קרובות מדי. ספר רב־תנופה וערמומי, כמו שיצירה מושלמת צריכה להיות. "שלוש קומות" בהחלט ראוי לפנטהאוז בבניין היצירה הישראלית בשנים האחרונות.
עילי בוטנר
"בגדול, זושה רוצה לחיות" הוא ספרו הראשון של אורן יעקובי, מחזאי מחונן (וגם חבר אהוב). זוהי יצירה ישראלית מרגשת, חכמה ומלאת הומור, שמצליחה לגעת בלב כבר מהעמודים הראשונים. בין רגעים מצחיקים עד דמעות לבין קטעים אנושיים וכואבים נרקם סיפור מיוחד על החיים, המשפחה והרצון להמשיך למרות הכל.
הכתיבה קולחת כמו שרק אורן יודע לכתוב, הדמויות בלתי נשכחות, והאיזון בין ציניות לרגש הופך את הספר לחוויית קריאה יוצאת דופן. מומלץ לכל מי שמחפש ספר ישראלי שנשאר איתך גם אחרי שהופכים את העמוד האחרון.
שירה זלוף
"אנקת גבהים" הוא בעיניי ספר שמציג בצורה מהפנטת את הגבול הדק בין אהבה להרס. הקשר בין קתרין להית'קליף מלא תשוקה בלתי נגמרת, אבל גם אובססיה שהופכת את האהבה שלהם לכואבת ורעילה. בזמן הקריאה הרגשתי כמיהה לאהבה עוצמתית כזאת, ותהיתי אם ההרס שמגיע איתה שווה את המחיר.
גם המיסטיות של הסיפור, במיוחד הרגע שבו ידה של קתרין מופיעה בחלון וממשיכה לרדוף את הית'קליף כבקשתו אחרי מותה, הופכת אותו לבלתי נשכח. זה ספר שתמיד גורם לי לחשוב מהי אהבה אמיתית, ומה יש בה שגורם לנו להיאחז באדם אחר ולהמשיך ללא תנאי.
ג'וי ריגר
הספר "עדן" של נגה אלבלך מצליח לגעת בעדינות, ולרגש דרך כתיבה מינימליסטית, מדויקת וחומלת, בלי יותר מדי. הוא מספר את סיפוריהן של שלוש נשים שונות - רוני, דנה ונועה - שמחפשות אהבה, שייכות ומשמעות במציאות הישראלית המורכבת. שלושתן דמויות אנושיות, מסקרנות ועגולות, נשים מעניינות וגדולות בלי להיות רעש וצלצולים.
הספר מצליח להעביר בדידות ותקווה בלי ליפול לקלישאות, באמצעות הומור ונקודת מבט יפה ועמוקה על המושג "בית". הספר שבה אותי מכיוון שלכאורה לא קורה בו הרבה בעלילה, אך קורה בו הכל בתוך עולמן הרגשי של הגיבורות. הוא נשאר לי בלב זמן רב לאחר הקריאה.
טוביה צפיר
"ברנשים וחתיכות" לא זז כבר עשרות שנים מצד המיטה שלי. בכל פעם שאני רוצה "להרים" את עצמי, אני קורא בו סיפור כזה או אחר. דיימון ראניון היה עיתונאי ניו־יורקי שהתערבב בסצנה של מנהטן בשנות ה־30 והכיר המון טיפוסים קשוחים (כולל מהעולם התחתון של ניו יורק), וגם סתם בליינים של השעות הקטנות של הלילה.
הוא אהב לבלות במועדונים, במשחקי מזל, וכמובן - גם עם הבוהמה המקומית במשחקי ספורט ובהימורים שסביבם. הסיפורים שלו מלאי הומור, שפתו שפת הסלנג הניו־יורקית של שלהי המאה ה־20, וכל גיבוריו זוכים לכינויים. כל סיפור הוא בצבע, לכל סיפור פואנטה מפתיעה ומצחיקה. בקיצור - כיף.
שי־לי עטרי
את הספר "איזורי המשגה שלך" אבא שלי, ד"ר יוסף עטרי, נתן לי לקרוא בגיל 17. הוא תמיד עודד אותי לקרוא ספרים, ומכיוון שעבד במדינות רחוקות ולא סיפר לי מה הוא עושה בעבודה (הוא עבד בתחום הביטחון), הרגשתי שהספרים חיברו אותי אליו. הוא קרא רק ספרים מתורגמים, ובהם הספר הזה, שהיה במשרד שלו. רק בגיל 17, כשהוא נתן לי אותו, הרגשתי שמדובר בספר שונה.
הוא אמר לי שהספר הזה שינה את חייו ואת חייה של דודה שלי, ובפעם הראשונה ישבתי לקרוא ספר של העצמה, קואוצ'ינג, NLP. הוא אמר לי שהספר ילמד אותי להשתחרר מהצורך באישור, והוא באמת שינה את חיי. בהתחלה לא הבנתי מה זה, אבל כשהגענו לנושא של "הלא נודע" הוא העיר בי משהו בפנים. כשאתה מגלה את אזורי המשגה שלך, אתה חייב לדעת שיש לא נודע. זה שחרר אותי בחיים האלה, להיות לא מושלמת. אני יודעת שכשהבת שלי תהיה בת 17 אתן לה את הספר הזה.
רונה קינן
אישטוון הוא נער הונגרי מסוגר ושתקן שחי עם אמו החד־הורית. אי אפשר לדעת על מה הוא חושב ומה מפעיל אותו. הוא מדבר בעיקר כשמדברים אליו, ועונה על כל השאלות במילה אחת - "אוקיי". את כל מה שנחסך מהקורא במילים המועטות של אישטוון משלים הגוף שלו. הוא מגלה את המיניות שלו, הוא מעשן, הוא מסתבך ונכנס למוסד לעבריינים צעירים, הוא מכה באגרוף על דלת עד זוב דם אחרי שהוא חוזר משירות צבאי בעיראק, הוא עובד בעבודות פיזיות שונות, הוא מציל אדם ממוות ברחוב בלונדון - ומשם חייו תופסים תפנית אחרת לגמרי.
הכתיבה של סאלאי היא קשוחה, ספרטנית. לאורך כל הקריאה יש איזו אמביוולנטיות ביחס לדמות הראשית, ואי אפשר להבין למה נקשרים אליה - אבל נקשרים אליה עמוק, דרך הגוף, ואי אפשר לעזוב אותה עד לעמוד האחרון.
דניאל וייס
"ילקוט האוצרות", שנכתב על ידי רן כליף, הוא ספר שנותן לנפש מנוחה. כזה שפותחים בכל עמוד ויוצאת מעצמה אנחת רווחה, תובנה עמוקה, קוראים כמה שורות ופתאום משהו מסתדר בראש.
אהבתי שהוא לא מנסה להטיף או להיות עמוק בכוח, אלא מדבר פשוט, אנושי ובגובה העיניים. ספר לחזור אליו מדי פעם, ולקבל ממנו רגע של מחשבה טובה על רוח, אלוהות ונשמה אינסופית.
