פירושו המילולי של הפתגם הערבי בוכרא פי אלמישמיש (بُكرة في المشمش) הוא "מחר בעונת המשמשים". משמעותו המעשית היא משהו שלא יקרה לעולם, או דחיhה אינסופית של ההבטחה. מכיוון שעונת המשמשים קצרה במיוחד, "מחר בעונת המשמשים" הוא באופן מעשי זמן בלתי מוגדר וכמעט בלתי אפשרי.
הביטוי, ששורשיו במצרים, נדד והתגלגל משם לרחבי העולם הערבי. הוא בן דודו המזרח תיכוני של הביטוי האנגלי "כשחזירים יעופו", ואחיו הבכור של "כשלסבתא יהיו גלגלים". אולם האכזבה מהמשמש אכזרית בהרבה, שכן בניגוד לחזיר המעופף או לסבתא הממונעת, המשמש הרי מגיע בסוף, לפחות לתקופה קצרצרה שבין מאי ליולי. הוא מתפקע ממתיקות, וצבוע בכתום אדמדם משגע. לכן אין לנו פריבילגיה לחכות לו עד מחר, אלא לחטוף אותו ברגע הנכון ולצלול לעולמו לפני שהוא נעלם במהירות שבה הופיע.
אופיו החמקמק והבלתי מהימן של המשמש מתבטא היטב במסע המרהיב של שמותיו בתרבויות ואזורים שונים, ובאימוץ זהויות מתחלפות. שמו המדעי הרשמי של המשמש הוא שזיף ארמני (Prunus armeniaca), ובצורתו זו הגיע המונח מהרומים שעבורם היה הוא ה"תפוח הארמני". שם, כלומר בארמניה, גידלו אותו במשך אלפי שנים ולכן גם ניתן היה להסיק, בטעות, כי אכן היה זה מקום מוצאו. אלא שמחקרים בוטניים בני זמננו הבהירו שמקום הולדתו האמיתי הוא מרכז אסיה וסין, מרחבים בהם בוית לפני כששת אלפי שנים. משם יצא לדרכו הארוכה מערבה לאורך דרך המשי, דרך פרס וארמניה ואל אגן הים התיכון. הפרי ענד תחפושות, שמות ומסכות שונים במשך אלפי שנים וכולנו נפלנו בקסמו ובתרמיתו.
ולצד הכינוי הגיאוגרפי, שהעניק לפרי את שם המין שלו, נשא המשמש אצל הרומאים שם שני שהעיד על תכונתו ולא על מוצאו. הם קראו לו praecoquum, שם שפירושו “המבשיל מוקדם”, וזאת משום שהוא מקדים להבשיל לפני כל אחיו למשפחת הוורדניים, ובהם האפרסק, השזיף והנקטרינה. משם נדדה המילה אל היוונית של האימפריה הביזנטית ושובשה ל"בריקוקון", ובערבית נוספה תווית היידוע "אל" - וכך נולד אלברקוק. שם זה הגיע לאנדלוסיה עם הכיבוש המוסלמי ונהגה" אלבאריקוקה", והלאה לאיטלקית (שבה הוא קרוי "אלביוקה"), ומשם לאפריקוט האנגלי והאבריקוט הצרפתי. זהו מעגל לשוני מרתק שהחל בלטינית, עבר דרך היוונית והערבית, וחזר בסופו של דבר אל השפות שהתפתחו מהלטינית.
התוצאה משעשעת למדי ובמסגרתה, בריטי המורח להנאתו ריבת משמשים על הטוסט, לא בהכרח מודע לכך שהוא הוגה מילה לטינית עתיקה, שהתגלגלה אליו דרך תחנות תרגום ביוון ובעולם הערבי. אך הבלבול לא מסתיים כאן, וגם באזורנו המונח אלברקוק שמור כיום בערבית לסוגי השזיפים השונים, אכן קרובי משפחה אך אינם משמש. וכך יוצא שעד היום איש לא הצליח להחליט מהו ומיהו אותו פרי בדיוק.
הבוטנאים האירופאים התעקשו על השזיף הארמני, הערבים על שזיף סתם, ואילו בפרסית הוא קרוי זרדלו, שמשמעותו שזיף צהוב. שלוש אסכולות שמתעקשות לראות בו, לשווא, שזיף. כיום באזורנו הוא מוכר כמישמיש בערבית ומשמש בעברית. שמות אלה מגיעים מהארמית, הקוראת לו מישמישא או כמישמישא. המקור הוא, קרוב לוודאי, בשורש השמי כ-מ-ש, המצביע על יובש או הצטמקות. השם המקורי בסורית, כְּמִשְׁמִשָׁא, תיאר במקור את המשמש המיובש (מוכר גם כלדר או קמר אלדין), שהיה צורת השימור והסחר הנפוצה ביותר של הפרי הרגיש, ובהמשך נתן את שמו לפרי החי והטרי.
ואם בכל אלה הסתתרה הבטחה שקל להחמיץ, הרי בדמשק היא מומשה לחלוטין. המשמש הדמשקאי הפך למדד האיכות הבלעדי לפרי, וברחבי האימפריה העות'מאנית אף רווח המשפט "טוב מזה יש רק משמש בדמשק". כלומר המשמש הדמשקאי הוא שיאו המושלם של הפרי, שטוב ממנו לא נמצא.
באזורים שונים בדרום אמריקה, הן דוברי הספרדית והן דוברי הפורטוגזית, נקרא המשמש דמסקו, על שם העיר שהפכה למותג של איכות הפרי. וכך על גבו של אותו פרי קטן, על שלל שמותיו וזהויותיו, התקבעו שני ביטויים מזרח תיכוניים הפוכים בתכלית: מצד אחד המשמש הדמשקאי, סמל לטוב המושלם שנמצא כאן ועכשיו, ומהצד השני, "בוכרא פי אלמישמיש", כהצהרה על מה שלעולם לא יגיע.
עונת המשמש המדינית
ואין עת מתאימה מזו לחזור אל משמעותו כבדת המשקל של הביטוי "מחר בעונת המשמשים", שכן בשעה ששורות אלה נכתבו ניצב המזרח התיכון בלב עונת משמש מדינית. בוושינגטון מתנהל סבב אחר סבב של שיחות ישירות בין ישראל ללבנון, מתוך מטרה מוצהרת (לפחות של טראמפ) להגיע להסכם מקיף ומספק שיאפשר פירוק חיזבאללה מנשקו, הפסקת האיום הצבאי על הצפון והסדרת היחסים בין המדינות. אלא שהשיחות מתקיימות תחת אש בלתי פוסקת, בעוד הפסקת אש אחת מופרת וחדשה נולדת תחתיה, עד שתופר גם היא בתוך דקות. ואכן, הכל מדברים בהסכם עתידי, אולם רק מעטים מתושביו המפוכחים של האזור מאמינים בהיתכנותו.
הציניקנים מבינינו ישלפו מהמדף התרבותי הגסטרונומי שלנו את המשפט "בוכרא פי אלמישמיש", על משמעותו המפוכחת והמאכזבת של השהייה מכוונת שבסופה גם ההצעה כמשה ואיבדה את ערכה האמיתי - כאותו משמש שהנחנו לו להתייבש על הענף
במקביל מנסות וושינגטון וטהרן לגבש מזכר הבנות שיאפשר סיום מצב הלוחמה ביניהן ויפתח מחדש את מצר הורמוז; מסמך שלפי הדיווחים נמצא כבר זמן רב במרחק נגיעה. שני המהלכים נדמים קרובים מתמיד, אולם אינם מממשים את ההבטחה הגלומה בהם ואינם מגיעים להבשיל. מתברר שגם היום, במזרח התיכון של המאה ה-21, הסכם אמיתי ויציב נותר בדיוק כמו הפרי הדמשקאי ההוא, טוב מזה יש, אולי, רק בדמשק; כאן אצלנו, הוא כנראה יחכה למחר ולעוד מחר.
הציניקנים מבינינו ישלפו מהמדף התרבותי הגסטרונומי שלנו את המשפט "בוכרא פי אלמישמיש", על משמעותו המפוכחת והמאכזבת של השהייה מכוונת שבסופה גם ההצעה כמשה ואיבדה את ערכה האמיתי - כאותו משמש שהנחנו לו להתייבש על הענף. ובכל זאת, ואולי כאן טמון קסמו של המשמש ושל הביטוי המשויך אליו: מי שמבטיח שהשלום יגיע "בעונת המשמש" אינו בהכרח מתייאש. אפשר שהוא דווקא מביע אמונה סבלנית באירוע שיבוא בעתו, גם אם יתמהמה. עונת המשמש אמנם קצרה, חמקמקה ומאכזבת לרוב, אך היא שבה ומגיעה בכל קיץ מחדש. אולי, רק אולי, בקיץ נצליח סוף-סוף לתפוס את הפרי בשיא מתיקותו. כך יהיה גם עם השלום המיוחל, שיגיע לבסוף בעונת המשמשים, אך נסכים, בוודאי, לקבלו גם אחריה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו