האיש ששינה את דרך האכילה שלכם הלך לעולמו. המורשת תחיה לעד

ביום חמישי האחרון נפטר קרלו פטריני בעיירת הולדתו, ברה, שבחבל פיימונטה באיטליה. סרטן הערמונית סיים את חייו של פטריני, מייסד תנועת "סלואו פוד" העולמית והאיש ששינה, יותר מכל אדם אחר ב-40 השנים האחרונות, את הדרך שבה אנו חושבים על אוכל. הוא טען בעקשנות שבישול אינו רק עניין של מתכון אלא מהלך מוסרי, סביבתי וחברתי, ששורשיו נטועים עמוק בהיסטוריה, בתרבות ובייחודיותו של המקום שבו אנו חיים.

בשקט ובשלווה, ללא התלהמות ובחיוך המשולב לא אחת בלגימת יין ברולו משובח, פטריני גייס מחאה מקומית נגד פתיחת סניף מקדולנד'ס ברומא - והפך אותה לתנועה עולמית, בעלת סניפים ביותר מ-160 מדינות.

כמי שגדל באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, פטריני היה עד מקרוב לאופן שבו התיעוש המהיר של היבשת מוחק בקצב מסחרר את המסורות החקלאיות ודגמי האכילה שעוצבו במשך דורות. לאחר שלמד סוציולוגיה באוניברסיטה החל לכתוב טורי אוכל בעיתונים קומוניסטיים. השילוב - כתיבה גסטרונומית רצינית, דווקא בבמות האלה - לא היה מקרי: עבור פטריני, אוכל הוא הזירה שבה נפגשים השדה, היצרנים ושותפיהם (כלומר אנחנו), ההון העולמי, שיטות הגידול השיווק והצריכה, וכמובן כוס היין שעל השולחן.

הצעד המעשי הראשון להקמת תנועת סלואו פוד התרחש כאשר נודע לפטריני על תוכניות לפתוח סניף מקדונלד'ס ראשון באיטליה. פטריני וחבריו החליטו להגיב לא בעצומות או בהפגנות רועשות, אלא למחות דרך הצלחת. הם חילקו פסטה ביתית לעוברים ושבים בכיכר ספאניה בבירה רומא, שם עמד לקום הסניף. המסר היה ברור: אנו מתנגדים למזון המהיר וכל הנלווה לו. עד מהרה ניסח פטריני מסמך הקמה לתנועה החדשה, ובדצמבר 1989, חתמו נציגי יותר מ-20 מדינות בפריז על המניפסט שלה. פטריני נבחר לנשיאה העולמי של התנועה, תפקיד שבו כיהן עד שנת 2022.

זו לא רק המהירות

הטעות הנפוצה ביחס לתנועה היא להבין את שמה כפשוטו, כלומר לבשל לאט, לאכול לאט. פטריני היה נחרץ במסר שלו שזו אינה הנקודה. הטיעון שלו היה אחר לחלוטין: עבורו העיקרון המכונן של התנועה לא טמון רק בהתנגדות לאוכל המתועש, הזול, הזמין בכל פינה, אלא בהבנה של כלל ההשלכות למצב הקיים. האוכל המהיר וכל הנלווה לו הם מערכת המדחיקה את האיכר מן התודעה, פוגעת במגוון הגנטי, מנצלת עובדים בשרשרת אספקה בלתי מוסרית, מזיקה לבריאותנו ולסביבה שלנו ומייצרת אשליה של אוכל זול ואיכותי. סלואו פוד, כפי שפטריני הבין זאת, הוא אוכל טוב, נקי, צודק, מוסרי ומקיים. הסמל שבחר לתנועה, שבלול הנושא את ביתו על גבו, מסכם את העניין טוב מאלפי מילים.

פטריני סירב לקרוא לאדם האוכל את המזון שמכינים לו "צרכן". המילה הזו, לשיטתו, מקטינה אותנו לכדי מכונות בליעה שתפקידן מסתכם בזלילת מה שתעשיית המזון מייצרת עבורנו. במקומה הוא הציע את המונח "יצרן-שותף": אדם שבעצם בחירת המזון שלו, בשאלות שהוא שואל על מקורו ובמחיר ההוגן שהוא מוכן לשלם, נכנס באופן מעשי כשותף לשרשרת הייצור. יצרני המזון המקומיים - למשל גבנים, אופים, ייננים וחומוסאים מדופלמים - כונו בפיו "אינטלקטואלים של אדמה", מתוך ההבנה שהידע המסורתי שצובר הרועה המכיר את הצמחים שהכבשים שלו אוכלות, או זה המסייע לאופה לחוש ולהבין את הבצק שיצר, אינו נחות מכל תואר אקדמי. זו צורה אחרת ומשמעותית לא פחות של תבונה אנושית, ולא פעם מעמיקה וקדומה יותר מסוגי ידע וחוכמה אחרים.

ב-2004 הוא הקים את האוניברסיטה למדעי הגסטרונומיה, מוסד אקדמי ייחודי שבו לומדים את האוכל כתחום רב-מערכתי. נוסף על כך יזם את אירועי "טרה מדרה" ("אמא אדמה", באיטלקית), מפגש דו-שנתי בטורינו שבו נאספים אלפי יצרני מזון מכל העולם למפגשי הכרות עם שיטות גידול מזון וייצורו, לצד טעימות של מזון איכותי, מקומי ובעיקר מוסרי. באחד ממפגשים אלה, בשנת 2008, היה לי המזל לפגוש את פטריני שכן על דרך המקרה התיישב לידי בארוחת הערב הרשמית שפתחה את אירועי המפגש. הרגע הזה מעיד רבות על מי שהיה. נשיא הכנס, שרגיל לארח מנהיגים עולמיים, ויתר על שולחן הכבוד מול אלפי המשתתפים ופשוט התיישב כאחד האדם ליד חוקר ישראלי אלמוני, מנותק לחלוטין מהמפעל העצום שהקים.

בשיחה שניהלנו, כשלמד מי אני, הציע לי לנסות ולהקים מעגל חוקרים מאוניברסיטאות ברחבי העולם -  מהלך שלא הצלחתי להגשים לצערי, אבל הרושם שהותיר עלי היה אדיר ובלתי נשכח. המפגש ההוא היה ההתחלה של המסע המחקרי שלי בתחומי האוכל, החקלאות והקיימות.

פטריני דיבר על אוכל באופן שגרם לבן שיחו להתבייש מעט שלא חשב על כך קודם. ומי שטורח לשאול היכן גדלו העגבנייה או הכרוב, מקיים, גם אם אינו מודע לכך, את מורשתו וצוואתו הרוחנית של האיש הייחודי הזה

אנשים יודעים לדבר על אוכל. פטריני ידע לדבר עליו באופן שגרם לבן שיחו להתבייש מעט שלא חשב על הדברים האלה קודם.
המורכבות הפוליטית בישראל ושפע הנושאים השנויים במחלוקת אינם מקלים על פעילות התנועה בארץ. באיטליה אפשר לדבר על פּרוֹשוּטוֹ די פּארמה ועל מוצרלה די בּוּפָלָה, ולקבוע בקלות יחסית מהו אוכל מסורתי שראוי לשמור. אצלנו הקצוות חשופים יותר, ועצם השאלה על מהותו של אוכל ישראלי ומה כדאי וראוי לשמר כאן הופכת את הצלחת לזירת קרב על זיכרון, בעלות ושרטוט גבולות וזהות לאומיים. הסניף הישראלי של סלואו פוד, שהוקם בסוף שנות ה-90, בחר להתמקד בעקרונות שאפשר להחיל על כולנו, מהפחתת בזבוז המזון ועד חקלאות אורבנית וקשר ישיר בין צרכן ליצרן. הגרסה הישראלית במתכונתה הנוכחית נושאת בלִיבה את ההישג המרכזי של פטריני - להחזיר לאוכל את כובד המשקל של שאלה ציבורית. מי גידל אותו, מי הרוויח ממנו, איזה זיכרון הוא נושא, באילו תנאים אכלנו אותו.

המוטו שאהב פטריני לחזור עליו הוא "מי שזורע אוטופיה, קוצר מציאות". אוטופיה ומציאות הן בדרך כלל הופכיות, האחת חולמת והאחרת מתפכחת. אבל פטריני התעקש, לאורך כל חייו, שמי שמסרב לדמיין עולם שונה הוא היחיד שמוותר על המציאות. האוניברסיטה שהקים, רשת של אלפי קהילות אוכל ברחבי העול, והמודעות המתחדשת  שקידם לחשיבותו של הקשר לאוכל שלנו, הם המציאות שצמחה מן האוטופיה. ומי שטורח לשאול היכן גדלו העגבנייה או הכרוב, מקיים, גם אם אינו מודע לכך, את מורשתו וצוואתו הרוחנית של האיש הייחודי הזה. תחסר לנו מאוד, קרלו פטריני, ותודה על כל שהותרת עימנו.