העונה החדשה של "פאודה" מספקת יצר ישראלי חשוב. וזו לא מחמאה

הפרמיירה של "פאודה", שהתקיימה בצפון תל אביב בתחילת השבוע, היתה מעין חגיגה מוזרה של סוף מלחמה. לצלילי מוזיקת טראנס טורדנית שפעמה מהרמקולים, צעדו על שטיח כחלחל כאלף בני־מזל שהשיגו הזמנה להקרנת הבכורה העולמית של פרקי פתיחת העונה החדשה.

זוהר וגלאם התמזגו בהבזקי פלאשים של צלמי פפראצי, ונמהלו בניחוחות ערק ופיתות דרוזיות חמות שחולקו בנדיבות לאורחים הרבים - אנשי רוח, חברה וכוח מהמעמד הנחשב: שחקנים, זמרים, דירקטורים, מנכ"לים, שפים, כלכלנים, לוחמים בהווה, חטופים לשעבר - כולם התייצבו בשמלות ערב ובז'קטים מחויטים כדי לראות ולהיראות.

העונה החמישית, שתשודר החל מיום שני הקרוב ב־yes ובפרטנר, תהיה הראשונה שנוצרה לאחר 7 באוקטובר - והטראומה טבולה בה חזק. באחת הסצנות הדרמטיות שהוצגו לקהל, ליאור רז יורה בראש למחבל נוחבה. חיסול מטווח קצר, הכי nasty שאפשר לייצר. אתם יודעים, וידוא הריגה, מוח שפוך, דם משפריץ, חור בראש, עבודה מרשימה של מחלקת האיפור והאפקטים.

כשראשו של הנוחבה התפצפץ והוא קרס לקרקע, אלף הצופים המעונבים והמבושמים שישבו באולם הממוזג נעמדו והגיבו בהתרגשות ובתשואות רמות. מחיאות כפיים ממושכות, שאגות שמחה ושריקות מילאו את החלל. הנקמה הוגשה על מסך ענק. בתיאבון. לקינוח תוגש מייד מנת מוות נוספת.

מסמך תעמולה

סדרת האקשן "פאודה" משקפת עבור הישראלים את המאבק האישי שלנו בפוסט־טראומה ובסכסוך הנצחי עם הפלסטינים. היא עושה זאת דרך עיניה של חבורת מסתערבים, שאיבדו כמעט הכל - ועדיין נלחמים עד נשמתם האחרונה בטרור ובנבלים, למען חבריהם ולטובת המדינה. היא מנגישה עבורנו, בנוחות, את עלילות הסכסוך והשלכותיו.

דורון קביליו, הדמות הראשית שמגלם ליאור רז, הוא גבר מזרחי, שעיר, מצולק, מיוסר ופוסט־טראומטי. ביטחוניסט עם שליטה בערבית, רומנטיקן של אהבה וצדק, שלא נשבר ולא מרחם. הגיבורים הישראלים והפלסטינים אינם פלקטים פוליטיים, אלא דמויות אנושיות עם דילמות אישיות שמשתלבות במאבק הלאומי. "פאודה" מאפשרת לישראלים להבין שגם הצד השני מורכב (אבל לא מורכב מדי), ועדיין לא מערערת על הלגיטימיות שלנו בשטח. "הימנים אומרים 'זאת סדרה של שמאלנים'. השמאלנים אומרים 'זאת סדרה ימנית'. ואנחנו? אנחנו ליברלים וציוניים מאוד", הסביר פעם ליאור רז.

הסדרה תמיד חתרה תחת המערכת המוגבלת והכלואה בידי יועמ"שים. ליאור רז מגלם עבורנו מעין ג'ק באואר עם תעודת זהות כחולה, שפועל עצמאית, מפלרטט עם המוסר והחוק, ותמיד מנצח

בפרמיירה, רז ושותפו ליצירה אבי יששכרוף, כמו גם השחקנים, טענו שהעונה החדשה היא ההסברה הכי טובה שאפשר להוציא כיום ממדינת ישראל, מכיוון שהיא מתארת את האירועים הטרגיים בעיניים ישראליות. במוקד: מסע נקמת דם יצרי של כוח "פאודה", שרודף אחרי מחבלי נוחבה שנמלטו לאירופה.

כלומר, בעקבות 7 באוקטובר, הסדרה שהיתה פעם "יצירה אמנותית ליברלית־ציונית" הפכה ל"הסברה הטובה שיש לישראל". היא מצהירה על עצמה שהיא מסמך תעמולה עם תפקיד דיפלומטי, הממלא חוסר שהמדינה לא מצליחה למלא בעצמה. אבל האם בעולם מצליחים להבין את המסרים של "פאודה" כפי שהתכוונו יוצריה, או שמפרשים אותם בצורה שונה לחלוטין?

ניצחון בלבנון

למרות האשמות בתעמולה ישראלית ובהאדרת אלימות, "פאודה" הפכה לתופעה גלובלית. העונה הקודמת, ששודרה לפני יותר משלוש שנים, הכניסה את "פאודה" לרשימת 200 הסדרות הכי נצפות אי־פעם בנטפליקס. היא בוודאות הסדרה הישראלית הכי נצפית מאז ומעולם. "פאודה" זמינה היום לצפייה בכמעט 200 מדינות, ובאופן מפתיע, העניין הרב ביותר מגיע מהעולם הערבי: עונה 4 דורגה במקום הראשון בלבנון (שם כונתה "הסדרה שהלבנונים שונאים לאהוב"), והתברגה בעשירייה הפותחת במדינות כמו איחוד האמירויות, ירדן, קטאר, מרוקו וסעודיה.

היא גרמה לרבים לתהות כיצד סדרה המואשמת בתעמולה ישראלית ומהללת אלימות צבאית כלפי פלסטינים, הפכה פופולרית בקרב רוב ערבי מהמזרח התיכון, אז עשו עליה אלפי כתבות ומחקרים אקדמיים. מאמר שפורסם בירחון מטעם אוניברסיטת קיימברידג' חקר את עונותיה המוקדמות, והגיע למסקנה שהסדרה היא כלי עבור הישראלים לעיכול מציאות של כיבוש ואלימות. כמו כן, הוא קבע שהיא הופכת את הקהל לאדיש לייצוגי מוות, מלחמות וג'נוסייד. ההתעלמות של היוצרים מההקשר הפוליטי הרחב היא כשלעצמה, לטענת המאמר, סוג של אמירה.

החוקר הפלסטיני־בריטי עמאד מוסא ניתח את דמותו של דורון כ"קורבן שייקספירי מודרני" - לוחם שנאלץ להרוג ומתקרבן ככל שהוא מבצע יותר רציחות. מוסא ציין כי הפלסטינים בסדרה מוצגים כקורבנות רק כל עוד הם משלימים עם הסטטוס־קוו. באופן אירוני, בטור שכתב בשנת 2020, מוסא זלזל בתסריט שהציג חדירת קומנדו פלסטיני לעיר ישראלית, בטענה שמדובר במניפולציה בלתי אפשרית על יחסי הכוחות. שלוש שנים מאוחר יותר, הנוחבות של חמאס שפלשו לקיבוצי העוטף הוכיחו שהמציאות והרוע מסוגלים להתעלות על כל דמיון תסריטאי מופרע.

מציאות מקבילה

מכיוון ש"פאודה" משתדלת לייצג את רוח התקופה, הצייטגייסט, היא בחרה להתרכז בעונת פוסט־המלחמה הקרובה בסנטימנט הלא מסופק של הישראלים לנקמה. בשעה שבן גביר חוגג יום הולדת עם עוגה שעליה ציור של חבל תלייה, ליאור רז ושותפיו יצאו בפרקים החדשים למסע של עין תחת עין, שן תחת שן, וכל כלב ביג'י יומו. שנתיים וחצי המתנו לניצחון המוחלט שהובטח לנו, וכל מה שקיבלנו זה נקמה קרה ובדיונית ב"פאודה".

כשראשו של הנוחבה התפצפץ, אלף הצופים המעונבים שישבו באולם הממוזג נעמדו והגיבו בתשואות רמות. מחיאות כפיים ממושכות, שאגות שמחה ושריקות מילאו את החלל

הסדרה תמיד חתרה תחת המערכת המקובעת, המוגבלת והכלואה בידי יועמ"שים. ליאור רז מגלם עבורנו מעין ג'ק באואר עם תעודת זהות כחולה, סוכן נועז שפועל עצמאית, מפלרטט עם המוסר והחוק, ותמיד מנצח. 7 באוקטובר נתפס בדיוק על הכשלים המובנים הללו. צה"ל לא תפקד, הלוחמים העצמאיים הוכתרו כגיבורים, המוסר החזיר ציוד, והניצחון לעולם לא יהיה מוחלט כמו בסדרת טלוויזיה.

"פאודה" נותנת לישראלים את מה שהמציאות לא מסוגלת להעניק. זו סדרת טלוויזיה שמצליחה יותר מהצבא עצמו. וזה מה ש־200 מדינות לא יבינו לעולם: "פאודה" היא לא בדיוק תעמולה או הסברה. היא גם לא דרמה, לא פנטזיה, לא דוקו ובטח לא אסקפיזם - היא מציאות מקבילה של החיים בתור ישראלים. מציאות שבה אלף איש מריעים בתשואות כשהם צופים במסך ענק בליאור רז נותן כדור בראש של מחבל חמאסניק מנוול שרצח יהודים ב־7 באוקטובר.

פצע פתוח

"פאודה" חטפה פגיעות ישירות ואישיות באירועי 7 באוקטובר ובמלחמה בעזה. איש ההפקה מתן מאיר נהרג בקרב בצפון הרצועה בתחילת הלחימה הקרקעית, הסאונדמן ליאור ויצמן נרצח בשבת השחורה בשדרות, והיה גם את עידן עמדי, אחד מהכוכבים הגדולים, שנפצע קשה בעזה. עמדי עבר שיקום ממושך, ולכן בעונה החדשה נזכה לראות אותו רק בתפקיד קטן וסמלי.

בין ערוצים: הערות מהיציע

לכאורה, עקיבא נוביק הוא הכי לא טייפקאסט לאירוויזיון. הכי לא אחד מהמיליה הנכון. בחור מהציונות הדתית שהתחנך בהתנחלות גוש אמונים, שומר שבת, ימני, טאלנט אפור של תאגיד השידור הציבורי. בימי אירוויזיון, נוביק לובש חליפת נצנצים, מרכיב משקפיים ורודים ומפרשן את שידור התחרות לצד אסף ליברמן. מה בדיוק תפקידו של פרשן אירוויזיון? לא בטוח שגם נוביק מבין.

המנהג ללוות את השידור החי בהערות מבודחות ואינפורמטיביות מאוד נפוץ באירופה, אבל בישראל עדיין מדובר בנוהג טרי שהחל רק ב־2018. מודל החיקוי האולטימטיבי הוא גרהם נורטון, שמשדר אירוויזיון לבריטים כבר שני עשורים בצורה באמת גאונית וקורעת מצחוק - אז כולם מנסים להיות כמוהו. למרות הניסיון שצברו בשנים האחרונות, נוביק וליברמן עדיין מחפשים את הקול שלהם, ובעיקר את האיזון שבין הצחוקים והעידוד לבין המקצוענות וההנאה. כי להוציא פרטי מידע מוויקיפדיה כל אחד יכול. להחזיק ארבע שעות שידור למיינסטרים מבלי להתיש ומבלי לתת תחושה ש"נקלעת לסיטואציה" - זה כבר משהו אחר.

להתמכר/לוותר

האגדות (נטפליקס)

דרמת פשע (במקור - "Legends") שמתבססת על סיפור אמיתי, מופרך וקומי שהתרחש באנגליה בתחילת הניינטיז. בעקבות מקרי מוות מתוקשרים של צעירים שהשתמשו בהרואין, הוטלה משימה בלתי אפשרית על חבורה של פקידי מכס זוטרים: לעצור את הברחות הסמים לממלכה דרך גבולותיה. אז הם עוברים תהליך הכשרה זריז, ומושתלים כסוכנים סמויים בארגוני הפשע הגדולים במדינה. אין כאן אקשן יוצא דופן, אבל יש סדרה מהודקת ומהנה על פקידי ציבור מסוג אחר.

 אשת נכסים (yes ,HOT, סלקום ונקסט)

דרמה תקופתית הנגועה באלמנטים של אופרת סבון. או, אם תרצו, עוד סדרה בריטית על פערי מעמדות. הו, לורד. במוקד: משרתת ענייה בהיריון שננטשת על ידי אהוב ליבה ונשבעת לנקום במשפחתו האריסטוקרטית. העלילה כוללת את אחיה הגמד, סצנות מלודרמטיות מוגזמות, הרבה בכי ותככים, וסיפור של שישה פרקים המציג כיצד במשך שישה עשורים עלתה הגיבורה מאשפתות לגדולה, והפכה לאשת עסקים מוערכת ואחת מהנשים העשירות בעולם.