המכבסה של הפרקליטות: כך מעודדים את הנודר והדוקר הבא

לא נותרתי אדיש להחלטת הפרקליטות להעמיד את הנאשם ברצח ימנו בנימין זלקה ז"ל לדין באשמת "רצח באדישות". גם לא נפלתי מהכיסא - אולי כי יש לי כיסא עם חיזוקים מיוחדים שבו אני יושב כשאני שומע על החלטות פרקליטות. חזק.

ולמה לא נפלתי? כי אם ניתן להגדיר במילה אחת את רוח הפרקליטות כלפי עבירות מכל הסוגים ההופכות את חיינו פה לגיהינום, המילה היא אדישות. כלומר, מתקיים פה הפסוק מספר משלי: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם". הפרקליטות משליכה את אדישותה על הלקוחות שלה, וכך, אולי, מנרמלת את חוסר האכפתיות של אנשים שמכהנים יותר מדי זמן ופיתחו עור עבה מדי לתחלואי החברה. יש לי רושם עז שכבר זמן רב, עיקר פעילותה של הפרקליטות הוא שִנמוך כל עבירה המגיעה אליה, ומציאת שם מכובס פלוס סיבות דמיוניות להקלה בעונש של מי שתכף ישובו להטיל מורא ברחובות.

הרי ה"נער" הלך להביא סכין. כך מספרים לנו. אני אף פעם לא הלכתי להביא סכין כדי לפתוח אבטיח ולאכול אותו יחד לאות פיוס. לא קרה. המביא סכין לקראת קטטה מתכוון לדקור ואינו אדיש כלל למעשיו. להפך - הוא מתכוון לדקור, שש לדקור, אולי לא בפעם הראשונה, ומי שדוקר חייב להביא בחשבון שהסכין תגדע פתיל חיים. ומה אם הוא לא התכוון לרצוח, אלא רק לדקור, כפי שמציע לנו העבריין המסתופף במסדרונות השלטון האדון רפי קדושים? מעניין לי את הסבתא, פנינה וינוגרד ז"ל. הלכת להביא סכין? כמוך כמי שגמלה בליבו החלטה לחתוך חיים. לא מעניין אותי מה חשבת בתוך ליבך השחור, כי מה שמעניין אותי זה האפקט.

הרפורמה המשפטית הדרושה לנו יותר מכל היא פירוק הפרקליטות מכל הנאורים שמאכלסים אותה, והקמת גוף אכזר לרשעים שייתן משמעות למלאכת אכיפת החוק

אני לא מוכן, אם כבר מתייעצים איתי, שבני נוער נוספים שמדגדג להם לדקור יבנו על מערכת ההקלות הרופסת של הפרקליטות. להפך, אני רוצה שבקבוצות הווטסאפ של נערי הציצית והכיפה־בכאילו יעבור גזר הדין הנורא שהנער יקבל ויזעזע אותן. שיהיה זה גזר דין שייקח ממנו את כל ימי צעירותו וישחרר אותו רק לקראת גיל 40. האמת, הייתי מעדיף עונש כמו באמריקה, 300 שנה כזה, אבל הדרך לשם ארוכה.

הרפורמה המשפטית הדרושה לנו יותר מכל היא פירוק הפרקליטות מכל הנאורים שמאכלסים אותה, והקמת גוף אכזר לרשעים שייתן משמעות למלאכת אכיפת החוק. עד אז, נמשיך ככה, אל התהווווווום.

כת

בטח שמעתם על הסופר ג'.מ. קוטזי, חתן פרס נובל והאיש היחיד שקיבל פעמיים את פרס בוקר היוקרתי. מי לא קרא את "חרפה" ואת "מחכים לברברים"? אני. וכבר לא אשלים, כנראה, כי הנ"ל סירב לבוא לירושלים לפסטיבל הסופרים הבינלאומי, כי יש פסטיבל אחר, יותר טוב - פסטיבל ההאשמות נגד ישראל באפרטהייד וברצח עם, שאליו הוא הצטרף במילים קשות במיוחד. ביניהן, אם דחוף לכם להתעדכן, הוא גם קבע כי את החרפה של רצח העם בעזה לא נמחה שנים ארוכות קדימה, אם בכלל. אמא'לה.

מילא הוא. הגל שוטף רבים, חלקם טובים, חלקם פחות, שיהיה לו לכפרות. אבל השבוע חטפתי דקירה בגב מהבית: קבוצת סופרים ישראלים, רובם לא ידועים במיוחד, חתמה על מכתב תמיכה בחרם שלו. כיף לחלוק איתם עם.

לטענתם, ישראל היא כת שנולדים לתוכה, כת של גזענות, של השמדה, של טיהור אתני. אנחנו, שמתמודדים עם מטהרים אתניים שחמים עלינו כבר 1,300 שנה, אנחנו האשמים. במכתבם, הכתוב באופן רשלני, הם קראו לצה"ל "צבא הזרבוב" והזהירו בשיא הרצינות מפני "השמדת ציוויליזציית עזה". ציוויליזציה! כאילו לא מדובר במפלצת טרור שקמה עלינו לכלותנו, אלא באובדן של התרבות האצטקית נוחה עדן.

מכל המילים הקשות, המילה "כת" הדהדה בליבי. חשבתי שישראל היא חברה מגוונת שניתן לצאת ממנה בקלות, שאפשר להגיד בה מה שרוצים, שמותר אפילו להיות אויב מבפנים ולא יקרה לך כלום. לא כת. לעומת זאת, שולי השמאל, כל הסופרים והמשוררים־עאלק הכותבים לעצמם האלה, החיים בחלקם בחו"ל וממשיכים להתפרנס עלינו, הם הכת. כי אצלם, מי שאומר מילה לטובת חיילי צה"ל מקבל להביור בפרצוף, מי שחושב אנחנו מנצחים ולא מבכה את קורבנות האויב - גמור. תשאלו את אלי פיניש. פינשו אותו.

לא יודע איך יצא לי ככה השבוע, אבל גם הקטע הזה וגם הקודם עוסקים בסכין בגב. כמה מכוער להדהד את הרטוריקה של האנטישמים, ועוד לכתוב מכתב בינלאומי שמצדיק את החרם עלינו. הייתי אומר שנחזיר להם באותה מטבע, אבל לא בטוח שעקומת המכירות של הסופרים האלה תושפע מחרם. רובם מוכרים רק לבני משפחה, באיומי רגשי אשם.

מצבנו גרוע מאוד בעולם. חורף אנטישמי ארוך לפנינו, ויש להיערך, ובוודאי לא להכחיש אותו. מה שהכרנו מת, ומי שפורש מהקהל הקדוש וחובר לאויבים ייענש מידי שמיים בתחושת ניכור חמוצה. אפשר לצאת מהכת הזאת, רק מילה טובה או שתיים, לא יותר.

קופאיות

בסופר שלי שמו עגלות חכמות, כאלה שיודעות לבד מה לקחתי וכמה לשלם, ורוב הקופאיות נעלמו. גם התורים נעלמו יחד איתן. ובכל זאת, אני חייב לדעת - לאן נודדות הקופאיות כשהעגלות מחכימות? איפה הן עובדות? איך הן מתפרנסות? למי הן מציעות מבצע? מי אוהב אותן יותר ממני? הקִדמה הזאת, קודם היא לוקחת את הקופאיות, אחר כך היא תדפוק בדלת שלי. לאן אנדוד אני כשיגיע תורי? ואתם? כבר הכנתם תיק קטן?