לבקש טובה, ועוד יותר טובה, ועוד יותר טובה

זו היתה שיחת טלפון מצחיקה מעט, וביצעתי אותה משועשע. התקשרתי לבת משפחתי וביקשתי לדבר עם בנה הצעיר והחמוד מאוד. מטרת השיחה היתה, אני מודה, בקשת טובה: רציתי שהוא ואחותו, צעירים שיש להם גישה לטיקטוק ולאינסטגרם, יעשו לייק לפוסט שלי, כדי לקדם את העניין סביבו (מי שעוסק מעט ברשתות חברתיות יודע על מה אני מדבר).

הוא, כמובן, לא ידע שזו מטרת השיחה, אבל מה ששמעתי מעברו השני של הקו היה: "תגידי לו שאין לי כוח לדבר ושכבר עשיתי לו לייק". ובנקודה ההיא הבנתי שמהדוד החביב והמצחיק הפכתי לנודניק תובעני. אחר כך נזכרתי שאותה בקשה הרי ביקשתי גם מבני משפחה בגירים (לא הרבה, אל תדאגו - רוב התמיכה שלי ברשתות היא של עוקבים אמיתיים), ונזכרתי שגם הם לא מתים על זה.

מה שגרם לי להחליט באחת שזהו, אני מפסיק עם זה. אסתדר בלעדיהם. ובהזדמנות זו אני אכן מבקש מכם, קוראיי האהובים, לעקוב אחריי ברשתות החברתיות, לסמן לייק ולכתוב תגובות. הנה, ביקשתי פעם אחת, וזהו. יותר לא אדבר על זה.

מה קרה כאן בעצם? נפלתי לבור חברתי שכולנו נופלים אליו כל הזמן. מה זה בעצם לעשות לייק מסכן ולכתוב בתגובה "וואו"? אני אומר לעצמי. פעולה בקושי מורגשת, ולי זה עושה טוב. אז מה הבעיה שלהם? טעות מוחלטת. פעם אחת זה חינני, בפעם השנייה זה נסבל, מהפעם השלישית זה ניג'וס מייגע.

זאת פעולה פיזית שלוקחת מעט זמן ותשומת לב, אבל זה גם גורם לאדם לחתום ולהסכים, כביכול, עם דברים שלא בטוח שהוא מסכים עימהם, זה חושף אותו כמגיבן, וזה אולי גורם לו להרגיש שמשתמשים בו. אני יכול לנסח אלף סיבות טובות לא לעשות את זה, שגוברות די בקלות על הסיבה האחת כן לעשות - והיא לעשות לי טובה. מעניין שכשאני מבקש את הטובה, אני לא חושב על אף אחת מאלף הסיבות הללו וחושב אך ורק על הסיבה האחת שמנגד.

תחשבו עשר פעמים לפני שאתם מבקשים מאדם טרמפ. לכו תדעו על מה זה יושב אצלו. ואל תמהרו לבקש - לא שמלה, לא חתימה, לא הלוואה. כמה שפחות - יותר טוב

פעם בכמה חודשים מתקבלת בתיבתנו הזמנה לחתונה משפחתית שבדרך כלל מתרחשת במרחק־מה. שבע דקות אחרי זה, באופן קבוע, תבוא גם שיחת הטלפון שבה תשאל בת משפחתנו אם הדוד, שיהיה בריא, יכול לנסוע איתנו לחתונה. שאלה פשוטה ומתבקשת, נכון? מי לא ישמח פעם בכמה זמן לקחת את דודו לחתונה? התשובה היא: אני. זה מכריח אותי לשנות את סדר יומי ולצאת לחתונה במועד מסוים. זה מאלץ אותי לאסוף אותו מביתו. זה בהכרח יוצר בינינו שיחה לאורך כל הדרך. וזה בעיקר יוצר דפוס, שכנראה יחזור על עצמו לנצח, כל עוד תימשך הילודה הערה במשפחתנו ויתקיימו חתונות.

תאמרו עכשיו: איזה זבל של בן אדם. יש לו מכונית ממוזגת ויפה, והוא עושה עניין מלקחת טרמפ דוד זקן לחתונה ומאלץ אותו לנסוע בתחבורה ציבורית. סדום, פשוט סדום. אז דבר ראשון - תסתמו. לקחתי אותו ואמשיך לקחת אותו עד 120 שנה לבריאות ובאושר. אבל זה בהחלט פותח לדיון את השאלה: מה מותר לבקש מהזולת? ומה אסור? מהו הגבול החברתי שאותו אסור לחצות?

איך אתם עם לשאול בגד? זה בסדר? יש לך שמלה תקועה בארון, שלוש שנים לא נגעת בה והיא יושבת בול על חברה. זה בסדר שהיא תבקש? נדרשתי לשאת דברים למסיבת סיום, ויש לי שכן שעיסוקו כתיבה. זה בסדר לבקש ממנו לכתוב נאום? ומה אם זה חוזר על עצמו שוב ושוב?

והאמת היא שכל הדיון הזה נכנס לתוך דיון מעטפת הרבה יותר גדול, שקשור לעצם המוסד של עשיית טוב. הרי ברור שתיקונו של עולם זה שכולם יעשו טובות לכולם, אבל הרי גם זה שממנו נדרשת הטובה - גם הוא בן אדם, ואף אחד לא מדד בדיוק זמנו של מי יקר יותר ומשאביו של מי זמינים יותר. על כן צריך לייצר נוסחה, ובשביל זה, כידוע, אני כאן.

וההצעה לתשפ"ו היא כזו: להציע כמה שיותר ולבקש כמה שפחות. אל תחשבו פעמיים לפני שאתם מציעים טרמפ. לכו על זה בכל הכוח! זה כל כך יפה ועוזר, וזאת מצווה נהדרת. מנגד, תחשבו עשר פעמים לפני שאתם מבקשים טרמפ. לכו תדעו על מה זה יושב. אולי אין זמן, ואולי הבן אדם רוצה את השקט שלו או רוצה לנצל את זמן הנסיעה לשיחת איכות זוגית. ואולי סתם לא בא לו על הריח שלכם, וגם זה לגמרי בסדר.

תחשבו עשר פעמים, בבקשה. אל תמהרו לבקש: לא טרמפ, לא שמלה, לא חתימה, לא הלוואה. כמה שפחות. ואל תדאגו! אם מספיק אנשים יקראו את הדברים האלה, בכלל לא תצטרכו לבקש! המסר יוטמע ויחלחל, והעזרה כבר תוצע מעצמה. רעיון, אה? עשו לייק ושתפו בכל הכוח.