הילדה רצתה כלב, ולכן עכשיו אני מגדלת זוג אוגרים

דברים שאני לא רוצה לחשוב עליהם יותר (בהשראת רשימה דומה שקראתי בסאבסטאק של אמה רוזנבלום):

1. השיער שלי: לפני שבוע ישבתי אצל הספר ואמרתי לו שאני צריכה תספורת הגיונית. כלומר, תספורת שנראית בסדר גם כשאני קמה, תספורת שאפשר להכניס לקוקו, תספורת שעובדת עם הארון שלי. תספורת שאין לה מסר חריף מדי, בסגנון התספורות שהיו לי לפני עשור, שהיו אמורות לשדר לעולם "אני שרה לעציצים שלי", או "אני מאוד אופנתית, אבל ממש לא אכפת לי מזה" או "אני רק נראית לסבית, אבל בעצם סתם כועסת".

יותר מ-30 שנה אני חושבת על השיער שלי. היינו בצבע, היינו בגלאח, היינו בתספורות קצרות עם קוצים ובקארה צרפתי עם אומברה, ונראה שזה לא קידם אותנו לשום מקום. רק אכזבה. לכן ביקשתי מהספר שיעשה לי "כמו פעם קודמת", כלומר להיראות כמו כל אורחת בחתונה שהייתם בה. אבל אז נדרשתי לצפות ולאשר סרטון שהשתתפתי בו כמה ימים אחר כך, ונוכחתי לגלות שהשיער שלי פשוט שוכב שם על הראש שלי.

במקום לתרום למאמץ המלחמתי של אישה בת 46, במאבקה להיראות נחמד, השיער שלי כבר לא מעוניין להשתתף והוא מובטל, מונח על הספה בסלון ורואה שידורים חוזרים של "חברים". לפן המקצועי שעשיתי 20 דקות לפני כן, לא היה זכר. השיער שלי עזב את הבניין, חתם ויתור, חזר לגור עם ההורים. האפשרויות שעומדות בפניי לא רבות. אני יכולה לחזור אל הספר ולבקש ממנו שיעשה לי תספורת אחרת בתקווה הקלושה שהפעם זה יהיה אחרת או להרים ידיים. עד אז, כל מה שנותר הוא לאסוף לגולגול מוזנח ולהודות באמת: הדתיות עלו פה על משהו.

2. מה אוכלים לצהריים: מאז שהייתי ילדה, הייתה לי הערצה משונה לחדרי אוכל. כן, אני מדברת על חדרי אוכל עם ריח של ליזול, חמש מנות שונות עם אותו הרוטב, לחם אחיד על השולחן. מאז ומתמיד התרגשתי מהכמויות, מהמבחר, מהעובדה שכל האוכל הזה חם ושם, מחכה לי. הציניקנים יגידו שזה תסביכי שואה דור שלישי וכנראה קשורים בקשר כלשהו לסטנדרט הבישולים של אמא שלי, והציניקנים כנראה לא יהיו טועים.

השבוע הזדמנתי לחנות שמוכרת אוכל מוכן לשבת, מסוג החנויות שאני נשאבת אליהן כמו עש לאור, למרות שהאוכל שאני מבשלת יותר טעים. אבל אהבה זו אהבה. טירונות בבסיס השריון בסיירים, העמידה את האהבה הזו במבחן, אבל מהר מאוד חתכתי למנה חמה פירה במגורי הבנות והיחסים שלי עם בישול מוסדי הושבו על כנם.

20 שנה שאני עובדת מהבית, 20 שנה של לצאת כל יום מחדר העבודה באזור 13:00, להיכנס למטבח ולהיזכר ששוב אף אחד לא הכין לי סיר קציצות או שניצל ושאם אני מעוניינת במזון, אני צריכה לבזבז שעה וחצי מחיי ולהכין אותו. 20 שנה שכל יום באחת אני שוקלת ברצינות לעזוב הכל ולעבור לגור בשפיים או ביטבתה, היכן שאישה יכולה להיכנס לקלנועית שלה, לצעוק על ילדים תמימים שחוסמים את השביל ולנסוע במהירות 6 קמ"ש לחדר האוכל. אז נכון, האוכל לא טעים, אבל מישהו אחר מכין אותו.

3. האוגרים: כמו בשיר הידוע "כמה שרציתי כלב, רק כלב ביקשתי כל הזמן", הילדה ממש רצתה כלב ולכן ליום ההולדת קיבלה שני אוגרים. זה כמובן לא היה רעיון שלי, אלא של הבנזוג, שהציע את הרעיון בזהירות וציפה לסירוב גורף, אבל כנראה שהייתי במצב רוח נדיב ואמרתי שזה רעיון יפה ולמה באמת אני כל כך מתעקשת שלא להכניס חיות הביתה? הילדה תטפל באוגרים ותלמד שיעור באחריות וחוץ מזה, היא תשמח כל כך! אני לא חייבת להיות כזאת קשוחה כל הזמן.

כבר למחרת נסענו לחנות החיות, קנינו שני אוגרים ב-60 שקל, וכלוב, מצע, חומר סופח ריחות, חול מיוחד שהאוגרים אמורים להתקלח בו, גלגל, צעצועים לאוגרים, מתקן למים, מתקן לאוכל, אוכל, חטיפים וחטיפים אחרים למקרה שהאוגרים לא יאהבו את החטיפים הראשונים ב-900 שקל.

אחיה הקטן אמנם קיבל כבר מתנה ליום הולדת אבל זה היה שלושה שבועות ארוכים לפני כן וחששנו לנפשו הרכה, לכן קנינו לו אקווריום עם דגים (חמישה דגים ב-15 שקל, אקווריום ב-300). הגדולה באמת הייתה מאושרת, העניקה לאוגרים שמות והבטיחה לטפל בהם טיפול מסור. הקטן הסתכל על הדגים ושאל אם הוא יכול לשחק עם האוגרים. כולם היו מאוד מרוצים.

מאז הספקתי לנקות את הכלוב שלוש פעמים, קניתי מתקן מים נוסף כדי שהם לא יריבו וגם הזמנתי כלוב נוסף כי הם לא הפסיקו לריב. למי שלא מכיר, התכונה המרכזית של אוגרים היא לריב אחד עם השני ולעשות קקי. זה עם העיניים האדומות נשך אותי פעמיים. כל בוקר כשהילדה בבית הספר, אני עוברת לבדוק אם שניהם בחיים עדיין.

קנינו שני אוגרים ב-60 שקל, וכלוב, מצע, חומר סופח ריחות, חול מיוחד שהאוגרים אמורים להתקלח בו, גלגל, צעצועים לאוגרים, מתקן למים, מתקן לאוכל, אוכל, חטיפים וחטיפים אחרים למקרה שהאוגרים לא יאהבו את החטיפים הראשונים ב-900 שקל

המחלות השכיחות בקרב אוגרים הם טפילים, צמיחת יתר של שיניים ושלשול חריף (!). מסתבר שבין 50% ל-70% מהאוגרים המגיעים לגיל שנתיים, יפתחו גידול סרטני. אמרתי לעצמי שאני מותחת את הקו בלשלם על טיפול רפואי לאוגרים, אבל על מי אני עובדת. אני בטח אקח אותם לכימותרפיה ואאכיל אותם ממזרק. הילדה רצתה כלב ולכן אני מגדלת עכשיו זוג אוגרים. מה לא ברור?

לא בראש שלי

דברים שכבר עכשיו אני לא חושבת עליהם יותר: האם מותר להכניס את זה למדיח, כמה קלוריות יש בדברים, ספרים שלא החזרתי לספרייה, עידית סילמן, דעות של הורים בקבוצת וואטסאפ של הכיתה, מה אנשים אחרים מצביעים בבחירות, ערוץ 14, ערוץ 12, ערוץ 13, האם ריאליטי זה בסדר, שעקב פרצת אבטחה אני צריכה להחליף 213 סיסמאות.