הפסקתי להתרגש מימי ההולדת שלי. עד השבוע

בבוקר יום ההולדת שלי, הקטן העיר אותי בשעה שש ורבע. כדי להיות מתחשב, הוא עשה את זה בלחישה. "אמא! אמא!". הוא רצה לדעת האם היום כן אפשר להזמין אלינו את הגננת אחרי הצהריים. גירשתי אותו מחדר השינה וניסיתי לחזור לישון, אבל כולם לחשו מאוד חזק עד שבע ורבע ואז יצאו מהבית. נשארתי במיטה עד 11 והשלמתי בטיקטוק את כל סרטוני התחפושות לחתולים. אני לא אכחיש, יש שחיקה מסוימת במעמד יום ההולדת ככל שעוברות השנים.

בגיל 46 את לא רוצה שום מתנות מיוחדות, כי או שכבר יש לך אותן, או כי את יודעת טוב מדי כמה עולה תיק מעצבים או השרשרת ההיא שראית. אין לך שאיפות מיוחדות בתחום הבילויים, כי על מי אנחנו עובדים, ואין לך ציפיות מחברים שלך, כי אין לך שמץ של מושג מתי הם חוגגים יום הולדת, האם הם נוהגים לציין ימי הולדת, והאם הם בכלל נולדו. ובכל זאת, מצ"ב תיעוד מפורט של רשמים מיום הולדתי ה־46 (לטובת התחשבנות עתידית קטנונית):

הראשונים לאחל לי מזל טוב:

חברת השכרת רכב טורקית באנטליה, ששולחת לי בכל שנה מייל בערב שלפני יום ההולדת ובו איחולי בריאות, אושר והצלחה. את המיילים אני מקבלת זה שלוש שנים, אחרי ששכרתי מהם פעם אחת רכב בחופשה, כי הם הציעו מחיר נמוך יותר מכל חברות השכרת הרכב הבינלאומיות. כדי לקבל את האוטו, היינו צריכים להגיע לאזור תעשייה מוזר מאחורי שדה התעופה ולחכות שלושת רבעי שעה לרכב בן עשר עם ריח מוזר. כשביקשתי את כיסאות הבטיחות לילדים שהזמנתי, האיש נכנס לקרוואן עם גג פח שהוא כינה "משרד", התמהמה שם כ-20 דקות וחזר עם שני סל-קלים. הגדולה שלי היתה אז בת 6. לא משנה מה, על World car rental אני תמיד יכולה לסמוך. לא בתחום השכרת הרכבים, אבל כן באיחולים מכל הלב.

הברכה המרגשת ביותר:

התקבלה מהפקיד שלי בבנק. בהינתן שמערכת היחסים בינינו כללה עד כה שתי פגישות פנים אל פנים ומדי פעם שיחת טלפון, הוא ממש כתב לי ברכה יפה! כולל ציטוטים משיר שלי! לזה אני קוראת שירות אישי! הייתי עוד יותר מתרגשת אלמלא שבוע לפני כן רציתי להחזיר הלוואה והוא אמר שאין שום בעיה ושיש לי מסגרת גדולה ולא מנוצלת בכרטיס האשראי. מאז אני לא יכולה לשלם על שום דבר והייתי צריכה לבקש מחברה שתבוא להוציא לי את האוטו מהחניון.

הורגש בחסרונו:

בכל שנה אבא שלי מתקשר ושר לי בטלפון "היום יום הולדת". השנה הוא שכח. שבוע אחר כך הוא טען שהוא דווקא כן כתב לי הודעה אבל שכח לשלוח. אנחנו לא נחפש אשמים ולא נקים ועדות חקירה, מי ידע, מה הוא ידע ומתי, ועדיין, אם אתם פוגשים אותו אתם לגמרי רשאים לנזוף בו ולהזכיר לו שיש לו שלושה ילדים, אבל רק לאחת מהם יש טור אישי בעיתון, אז איתה הכי פחות כדאי להסתבך.

אירוע שיא:

אחרי הצהריים גיליתי שהבנזוג הפתיע והזמין לנו לילה באחד המלונות הכי מפוארים ביפו. מהמקומות האלה שאת עוברת לידם ומדמיינת שישנים שם רק אנשים עם בגדים הרבה יותר יפים משלך. אנשים שהילדים שלהם לא מעירים אותם בשש ורבע כי הם קמו לפני מיוזמתם כדי לרוץ על הטיילת, אנשים שאוכלים פררו רושה, לא קליק קורנפלקס.

אם אתם פוגשים את אבא שלי, אתם לגמרי רשאים לנזוף בו ולהזכיר לו שיש לו שלושה ילדים - אבל שרק לאחת מהם יש טור אישי בעיתון, אז איתה הכי פחות כדאי להסתבך

המלון - מרהיב. מבנה היסטורי, שימור אדריכלי, חדרים עצומים עם תקרות גבוהות, חצר פנימית משגעת, ספא מדובר, מסעדה נחשבת. נרגשים, הלכנו בעקבות הבל בוי שהוביל אותנו אל החדר. המעלית נפתחה בקומה הראשונה וממנה יצאנו אל מסדרון קטן, שהכיל משום מה כסאות מגובבים בערימות ושולחנות מונחים זה על זה. קוליסות. מאפרה עם רגל. זה היה נראה כמו מחסן של מתנ"ס.

אחרי עוד כמה צעדים הבנו שהבל בוי בעצם לא יודע איפה החדר שלנו. הוא ניסה כמה דלתות, אחת מהן הייתה ארון כיבוי אש, השנייה מובילה לאולם הכנסים. ואז הוא נעלם, משאיר אותנו להביט מהצד בצילומי חתן-כלה שנערכו בקומה. מצאנו לבד את החדר, השתרענו על המיטה, אכלנו קשיו מהמיני בר, ופתחנו וסגרנו את הווילונות החשמליים בזמן שחיכינו למישהו שיבוא לתקן את המקלחת.

כנראה השנתיים האחרונות היו קשוחות במיוחד לתיירות ביפו. הייתי עוצרת להתעצב בשבילם, אבל שילמנו מחיר מלא. זה היה די דומה לחיים הרגילים שלי, חוץ מהעובדה שהטלוויזיה היא מראה שהיא טלוויזיה. אחרי שההנדימן הלך, הזמנו סושי וראינו "משימה בלתי אפשרית", האחרון בסדרה. להסתכל על טום קרוז רץ בלי שאף אחד יפנה אלי ובלי לפחד לטפטף רוטב סויה על המצעים? תגידו לי אתם, זה לא כל מה שאפשר לבקש?