אבות נחשבו פעם למי שתפקידם בבית מתמצא בלהביא פרנסה ולהתקין מדפים (עקומים, בדרך כלל). תודה לאל, בעידן הנוכחי זה כבר לא המצב ואבות לוקחים חלק הרבה יותר גדול בחיי ילדיהם. אבל מה הדרך הכי טובה ליצור קשר חיובי וחזק בין אב לבת? מתברר שהתשובה לשאלה הזו לא שונה בהרבה מהתשובה לשאלה מה יוצר את הקשר הכי חיובי בין אבות לבנים, כפי שנסביר בסיוע קלוד.
מחקר מאוניברסיטת אסקס חושף מהפכה שקטה המתרחשת ביחסים בין אבות לבנותיהם. המחקר, שפורסם בכתב העת המדעי "Families, Relationships and Societies" בינואר האחרון, בוחן איך הליכות, רכיבת אופניים ופעילויות גופניות אחרות הפכו לגשר רגשי בין אבות לבנותיהם. ממצאיו מציגים שינוי חברתי שמשפיע על הדינמיקה המשפחתית הבסיסית.
מספקי פרנסה לחברים קרובים
ד"ר ג'ון דיי, שביסס את מחקרו על ראיונות עם 14 נשים שנולדו בין השנים 1950 ל-1994, זיהה שלושה דפוסים דוריים ברורים: נשים שנולדו בשנות החמישים תיארו אבות שהיו בעיקר "מפרנסים" – גברים שעבדו שעות ארוכות ונשארו בבית כשהמשפחה יצאה לחופשות. הקשר הרגשי היה מינימלי, והאבות הביעו אהבה בעיקר דרך תמיכה כלכלית.
נשים שנולדו בסוף שנות השישים ובתחילת השבעים חוו שינוי חלקי – אבותיהן החלו לבלות איתן יותר זמן, בדגש על פעילות משחק וריצות, אך עדיין ללא שיתוף רגשי עמוק. השינוי הדרמטי ביותר התגלה בסיפוריהן של נשים שנולדו בין 1986 ל-1994. הדור הצעיר הזה תיאר יחסים רגשיים עשירים עם אבותיהן, שנבנו לרוב סביב פעילויות גופניות משותפות.
פעילות גופנית כשפה רגשית
מדוע פעילות גופנית יוצרת קשרים חזקים יותר? המחקר מגלה שהשינוי בתפיסת תפקיד האב, בשילוב עם מודעות גוברת לחשיבות הפעילות הגופנית לבריאות, הפך פעילויות כאלה לסביבה טבעית לבניית קשרים.
"מנקודת המבט של האב, פעילות גופנית יכולה לתפקד בו-זמנית כשיטה לשמירה על זהות גברית תוך תרגול הורות אחד על אחד, כך שהם מרגישים הרבה יותר בנוח בסביבה הזו", מסביר דיי.
תמורה דורית
המחקר מתבסס על התיאוריה של הסוציולוג קרל מנהיים על "הגשמה דורית" – הרעיון שדורות נושאים פוטנציאל לשינוי חברתי, שנשאר רדום עד שהתנאים החברתיים מאפשרים לו להופיע. במילים פשוטות: בנות בכל הדורות רצו קשרים קרובים יותר עם אבותיהן, אבל רק לאחרונה הנורמות החברתיות סביב אבהות השתנו מספיק כדי שזה יהפוך לנפוץ.
עבור נשים שנולדו בשנות החמישים והשבעים, המחסור בקרבה רגשית עם אבותיהן השאיר חותם לכל החיים. לעומת זאת, נשים שנולדו בשנות השמונים והתשעים שילבו את סיפורי אבותיהן וחוויות משותפות בזהותן האישית. תחושת העצמי שלהן נבנתה חלקית דרך הידע האישי שרכשו מהשיחות עם אבותיהן – דבר שונה מאוד מהדורות הקודמים, שידעו מעט על החיים הפנימיים של אבותיהן.
פעילות גופנית כפרקטיקה משפחתית
המחקר מראה איך פעילות גופנית השתנתה כפרקטיקה משפחתית: דורות קודמים לא ראו בפעילות גופנית עצמה פעילות פנאי. לעומת זאת, עבור הנשים הצעירות במחקר, פעילות גופנית סיפקה סביבה טבעית לבניית קשרים עם האב. עם זאת, הבנות הללו לא היו רק ‘טרמפיסטיות’ פסיביות שהתלוו לאבותיהן בעת אימונים – הן עיצבו באופן פעיל את הפעילויות הללו. המחקר גילה שנשים צעירות העריכו גם את היתרונות הבריאותיים וגם את ההנאה מהפעילות, אבל חלקן גם התנגדו לניסיונות של אבותיהן להפוך פעילויות לתחרותיות.
משמעויות רחבות
למרות השינויים החיוביים, המחקר מצביע על כך שהקשר בין בנות לאבות עדיין מעוצב בעיקר על ידי העדפות האבות, מה שמראה על השפעה מתמשכת של תפקידי מגדר מסורתיים, גם כשהיחסים הופכים פתוחים יותר.
אב שלוקח את בתו לטיולים או רכיבות אופניים בקביעות לא רק עוזר לה לפתח הרגלים בריאים – הוא יוצר את הבסיס לקשר רגשי עמוק יותר מכפי שאביו שלו חווה כנראה עם ילדיו. השינוי הזה מייצג צעד משמעותי בדרך ליחסים מאוזנים יותר רגשית בין גברים לנשים, החל מהקשר הבסיסי בין אב לבתו.
המחקר מראה שפעילות גופנית משותפת יכולה לשמש כ"שפת אם" רגשית חדשה בין אבות לבנות – שפה שמאפשרת חיבור אמיתי מבלי לאיים על זהות גברית מסורתית, ובו זמנית פותחת דלתות לעומק רגשי שדורות קודמים כמהו אליו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו