המורשת שמעבר לנאום: אומנותו הייחודית של גרבוז תיזכר

עכשיו כשנפטר, עולה מאליו הצורך להתווכח עם יאיר גרבוז. אבל על מה? הוא בטח ממלא עכשיו טפסים דיגיטליים וקמעות ומזוזות נראים לו כעיסוק הרבה יותר אנושי. הרבה יותר חי.

זה לא הוגן שהדבר הראשון שאנשים זוכרים בעיתוי הזה הוא נאום שנשא לפני יותר מ־11 שנים. מה שלא יודעים זה שהוא לא תכנן לנאום באותה עצרת של השמאל, אלא הוזמן ברגע האחרון כממלא מקום.

מאז ואולי עוד הרבה לפני כן, גרבוז עלה לסדר היום הציבורי הרבה יותר בגלל התבטאויותיו מאשר בזכות אמנותו. בכך איפשר לאנשים שלא מבינים באמנות שלו, או בכלל באמנות, להתייחס אליו.

אבל גם בלי להבין יותר מדי באמנות, גרבוז הפך במשך קרוב ל־60 שנות נוכחותו בעולם האמנות המקומי לאייקון. הוא אחד מאותם ציירים שלא רק מזוהים כבעלי אישיות, אלא המראה של ציוריו, הסגנון, הקווים, הדימויים, מזוהים במבט אחד כשייכים לו ומזוהים עימו, כמו תומרקין או נחום גוטמן ששייכים להוויה ולזמנים אחרים.

גיאוגרפיה של תרבות

הוא גדל באחד המתחמים המזוהים עם תרבות תנועת העבודה והמכלול ההסתדרותי. בלי להתאמץ עולים הדימויים שבהם אפף את עצמו; זיכרונות של "סלינו על כתפינו" בחג הביכורים של גן ילדים מהווי השכונה ההסתדרותית. או באופן כללי, גבעתיים.

פעם השתמש בביטוי "חיילים עושים פעילות" באיזה הקשר. לא הקשר צבאי, אלא ההווי הצבאי הזכור של קצינות חינוך המלעיטות את החיילים בהרצאות של סופר או אמן מגויס, או משחקים ודיונים שמובילים למסקנות מוסריות.

גרבוז היה חבר קיבוץ כפר החורש כמה שנים, היה בצוות של "דבר אחר", המוסף הסאטירי של עיתון "דבר". בית "דבר" כבר כמעט נשכח. הוא היה ממוקם במקום אסטרטגי ברחוב שינקין, לא רחוק ממוסד לא פחות חשוב, קפה תמר.

גרבוז היה ראש בית הספר למורים לאמנות בבית ברל. זוהי גיאוגרפיה מאוד מוגדרת של תרבות, של היסטוריה, וממנה נולד המושג שגרבוז השתמש בו שנים אחרי נאום המזוזות בכתבה של מואב ורדי בכאן 11. "כולם". "'כולם' מרגישים שקומץ השתלט עלינו" הוא אומר שם, ואתה נאלץ בכל זאת לשאול מי אלו ה"כולם" האלה. המושג כו־לם הופיע גם אצל אהוד ברק בתקופתו כמועמד לראשות הממשלה וכראש ממשלה.

אישיות חיונית

יש כאלה שיגידו שגרבוז נסחף בשטף הנאום ההוא, שהפך לסוג של סטנד־אפ, וזו היתה טעות. כי אישיות כמו יאיר גרבוז היתה חיונית ולאחר מכן היתה חסרה, ועם מותו הוא יחסר יותר.

הוא היה מאוד מקומי ומאוד ישראלי, ולא בטוח שאותו מרחב תרבותי ואנושי שממנו צמח ואליו פנה נשאר כזה. על עצמו אמר שהוא אף פעם "לא מבסוט" ואשתו מרגלית אמרה: "יאיר ושלווה לא הולכים יחד".

הוא אמר דברים מאוד קשים, אבל לא חצובים באבן. מה שייזכר זו קודם כל האמנות הייחודית שלו.