"האובדן של בתי היה תבוסה גדולה מאוד עבורי"

‎.1 מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?
"זה זיכרון מריר־מתוק. אני עומדת בלול, ליד הסורגים, ובוכה. כנראה פשטתי ידיים כי רציתי שאמא תיקח אותי. אני חושבת שהייתי בת פחות משנתיים, כי עוד לא ידעתי לטפס החוצה מהמיטה. אני בוכה ובוכה, וכבר מתחילה להתייאש, ואז אמא שלי באה ואומרת: 'מה, עוד לא ירד?' (הבכי). זו היתה הרגשת מתיקות שאין כדוגמתה".

‎2. מהו הדבר האחד שלקחת מהורייך?
"אני חושבת שזו ההזדהות עם מי שסובל, עם מי שחסר ישע. את זה לקחתי חזק מאוד מהבית".

‎3. ומהו הדבר האחד שלא לקחת מהם?
"המשחק. ההורים שלי בכלל לא רצו את זה ולא היו קרובים לעולם הזה. בהתחלה הם לא הסכימו בכלל. כדי 'לרכך את המכה' התחלתי ללמוד ספרות כללית ובימוי, ורק בסוף שנה ג' עברתי רשמית למשחק. למדתי אצל נולה צ'לטון, כי בבית זה לא היה אקלים אפשרי בהתחלה".

‎4. מיהו האדם שהשפיע ביותר על חייך?
"נולה צ'לטון. היא ראתה בי את האפשרות להיות שחקנית עוד לפני שאני הייתי בטוחה בזה. היא נתנה לי את האסכולה האמנותית - איך להקשיב, מה חשוב, ומהם הכלים. מעבר לאמנות, היא נתנה לי השקפת עולם על איך צריך לפעול בו. הקשר בינינו נמשך עד סוף חייה".

‎5. מה היה הרגע שבו ידעת - זה מה שאני רוצה לעשות בחיים?
"הבנתי את זה כבר בילדות, בלי להבין. בראש חשבתי על מקצועות 'יוקרתיים' שיתאימו למשפחה, אבל בפועל תמיד עשיתי תיאטרון בגן ובשכונה, הפעלתי את הילדים ועשינו הצגות. רק באוניברסיטה הרשיתי לעצמי להגיד: כן, אני הולכת על זה".

‎6. הרגע שבו הבנת שהצלחת?
"האמת היא שלא זכור לי רגע כזה. אצלי זה לא היה חד־כיווני או פריצה אחת גדולה. היו תפקידים טובים ותגובות טובות, והיו תקופות של הפסקות. היו 'היילייטים', אבל זה תמיד תהליך רצוף".

‎7. הכישלון שהכי השפיע עלייך?
"אני לא יודעת אם לקרוא לזה כישלון ותבוסה, אבל האובדן של בתי בתאונה הוא תבוסה גדולה מאוד עבורי".

‎8. רגע של דלתות מסתובבות שהיה נקודת מפנה בחייך?
"יכול להיות שהיה רגע כזה. למשל, כשעבדתי עם חנוך לוין בתיאטרון הקאמרי, אילן רונן הציע לי חוזה לשש שנים. לא אהבתי את התפקיד ולא רציתי, אז עזבתי. אולי אם הייתי נשארת הייתי הופכת לשחקנית של תיאטרון רפרטוארי לכל החיים, במקום להיות פרילנסרית".

‎9. מיהו האדם ששבר לך את הלב?
"אהבת נעורים גדולה שהיתה לי בימי התיכון. כשהיא נגמרת ואת מנסה להתעקש עליה יותר מדי - זה שובר את הלב. אני זוכרת אותה עד היום".

‎10. דבר אחד שתרצי להשאיר כמורשת אחרייך?
"יש רק דבר אחד: שבתי השנייה תהיה שמחה ותרגיש טוב בחיים. אין לי שאיפות אחרות מלבד זה".

‎11. מהו התפקיד שלך בחיים האלה?
"אין לי הרגשה שלבן אדם יש תפקיד או ייעוד. אדם בא, עושה מה שהוא עושה, והולך. אין לי תחושה של שליחות".

"חיפשתי מקצוע יוקרתי בשביל המשפחה, אבל המשכתי להיות שחקנית". אורטמן בתור סבתא אלגריה ב"זגורי אימפריה"

‎12. ספר, יצירה, אלבום או הצגה שהשפיעו על חייך במיוחד?
"יש שתי יצירות: השיר 'אבי' של ביאליק, שמרגש אותי כבר עשרות שנים, והסרט של אמיר קוסטוריצה 'חתול שחור, חתול לבן'. זה סרט שאני פשוט מעריצה".

‎13. יש אלוהים? ואם כן - מהי מערכת היחסים שלך איתו?
"לא, ככל הידוע לי. גדלתי בבית אתיאיסטי, וזה פשוט נמשך באופן טבעי. אף פעם לא היו לי צורך או התעניינות בעולם האמוני".

‎14. מהו החפץ האחד שאת תמיד לוקחת איתך?
"תמונות. של ההורים שלי ושל הבנות שלי".

‎15. ממי היית רוצה לבקש סליחה?
"מכל האנשים הקרובים אלי: הבנות שלי, ההורים שלי, אחותי וחברה טובה שנפטרה. סליחה על כל הפעמים שלא הייתי מספיק סבלנית, בשלה או עדינה ופגעתי".

כמה קטנות

• אם לא ישראל - היכן?
  "קובה. בגלל הריקודים".

   

• אם לא עברית - איזו שפה?
  "פולנית. אני מדברת קצת פולנית, וזה נראה לי נחמד לדבר פולנית בקובה".

   

• אם לא חוה - איזה שם?
  "אווה (Ewa). זה השם המקורי שלי. דוד בן־גוריון שינה לכולם את השמות כשעלינו ב־1957, ואני לא אוהבת את השם חוה".

   

• לא תתפסו אותי מחוץ לבית בלי?
  "אין דבר כזה. אני לא מאורגנת, כבר יצא לי לשכוח הכל".

   

• מדד האושר האישי?
  "בממוצע בחיים - בין 7 ל־8. היום? אולי 7 וחצי".

חוה אורטמן (74) שיחקה בסדרה "זגורי אימפריה" ב־HOT3, מביימת את ההצגה "ליל העצמאות של ישראל שפי", ומככבת בהצגת היחיד "מזכירה"