הלכה לעולמה במאית התיאטרון נולה צ'לטון

נולה צ'לטון, כלת פרס ישראל, במאית תאטרון, מחזאית ומורות התאטרון המיתולוגיות שעל משנתה גדלו והתחנכו דורות של שחקנים ושחקניות הלכה לעולמה בגיל 99.

פרופ' נולה צ'לטון הצטרפה לחוג לאמנות התאטרון באוניברסיטת תל-אביב בתחילת שנות השבעים. במקביל עברה, יחד עם עודד קוטלר ו"במת השחקנים", לתאטרון העירוני חיפה, והתגייסה לקידומו של התאטרון הדוקומנטרי בארץ, שמתמקד בתיעוד ובעיסוק במורכבותה של המציאות החברתית והפוליטית בישראל.

במקביל ליצירותיה בתיאטרון החברתי והדוקומנטרי, ביימה צ'ילטון גם יצירות מופת מהרפרטואר העולמי והישראלי, המשמשות עד היום דוגמא לבימוי ניסיוני, אמנותי וייחודי: "העיירה שלנו" מאת ווילדר (1972), "איש הקרח בא" (1972), "ליל העשרים" מאת סובול (1976), "הקייטנים" מאת גורקי (1977), "אחרון הפועלים" מאת סובול (1979), "אדם בן כלב" מאת יורם קניוק (1979), "החווה" מאת קרויץ (1980), "על עכברים ואנשים" מאת ג'ון סטיינבק (1994), "העלמה והמוות" מאת אריאל דורפמן (2004), "סוף משחק" מאת בקט (2010).

צ'לטון האמינה בכוחו של התאטרון להביא את היוצרים והקהל למודעות חברתית, תרבותית ופוליטית, ועודדה אמנות צעירה וחדשנית בתחומים שונים וגילתה כוחות אמנותיים חדשים במרכז ובפריפריה.

שנים לאחר יציאתה הרשמית לפנסיה, המשיכה ללמד ולהכשיר שחקנים צעירים להשתמש בתאטרון ככלי לקידום מודעות חברתית.

עולם התאטרון התאבל למשמע הידיעה על מותה, רבים כתבו וספדו לה ברשתות החברתיות. מאיגוד הבמאים נמסר כי הוא " מרכין את ראשו עם מותה של מגדלור התיאטרון הישראלי, פרופ נולה צ'לטון. נולה היתה המורה של כולנו- מגדולי שחקני הוליווד דרך רבים מעמודי התווך של גדולי התאטרון הישראלי, ועד למדריכי תנועת תרבות שממשיכים את דרכה גם היום בעיירות הפיתוח. נמשיך להילחם על דמותה של החברה הישראלית לזכרה".