כשהיינו ילדים וזה היה מזמן, ממש ממש מזמן (זאת אומרת, כשהמדינה היתה יותר צעירה ממה שאני היום), הסתובבה אצלנו בבית הספר היסודי בדיחה מוזרה שבזמנו לא הבנתי אותה. זה הלך ככה: ילד אחד היה ניגש לילד אחר ואומר לו באכזבה: "מה, לא שמעת? ביטלו את יום העצמאות". זהו. זה היה הפאנץ׳. הומור אבסורדי של ילדים פריבילגיים.
השרה רגב מודיעה על ביטול טקס המשואות, לפני שנה // דוברות מירי רגב
מודה שעד עכשיו לא פיענחתי את מקור הבדיחה, אבל פתאום לאחרונה הבנתי את המשמעות שלה. הרי בראייה של ילדים, אי אפשר לבטל את יום העצמאות לעולם. כמו שאי אפשר לבטל את שבת או למחוק שעה מהשעון. זה נוגד את חוקי הסדר העולמי. כל עוד המדינה קיימת - נמשיך לחגוג לה יום הולדת שנה אחרי שנה. זאת עובדה מוגמרת, שהופכת את המשפט הסתום "ביטלו את יום העצמאות" להומור נונסנס מתוחכם ואפילו קצת סאטירי.
אבל זה היה פעם. היום הפאנץ׳ לא מצחיק יותר כי הוא לא בדיחה - הוא מציאות. תראו מה קרה במדינה שלנו לאורך שבעת ימי העצמאות של העשור הנוכחי: רק פעמיים התנהלו כאן אירועי העצמאות ללא ביטולים, הגבלות או צמצומים. יום עצמאות על מלא. זה קרה רק ב־2022 וב־2023.
חוץ מזה, עד כה פעם אחת הוא כבר בוטל עקב מלחמה, פעמיים בגלל קורונה ובשנה שעברה בעקבות שריפות ענק - מה שאומר שהשנה תהיה כבר הפעם החמישית שמבטלים את יום העצמאות כפי שהכרנו אותו בעבר. יש מצב שאולי הבדיחה היא עלינו?
אותם אירועים ממלכתיים, נגועים בפוליטיזציה, משודרים במקביל בארבעה או בחמישה ערוצים. אירועים שפעם נחשבו קונצנזוס הפכו לפלטפורמות של סגירת חשבונות והעברת מסרים
במצב הנוכחי אנחנו, כנראה, לא באמת צריכים יותר את במות הבידור כי הרי "זה לא זמן לבידור עכשיו, כשנלחמים". זיקוקים, שבתור ילד חיכיתי להם כל השנה ונחשבו לגולת הכותרת של עצמאותנו, כבר אין בישראל, מכיוון שכולנו פוסט־טראומטיים, ולהסתובב בהתקהלות בין אלפי אנשים חמושים בבקבוקי קצף ופטישים זה סופר־מסוכן, כי אולי בקרוב נתחיל עוד מלחמה. שלא לדבר על הסכנה האורבת לאדם המצוי, שמעוניין לפתוח מנגל בפארק ומוכרח לריב עם נהוראי על חתיכת דשא.
אחדות מזויפת
בלי במות בידור, בלי התקהלויות, בלי זיקוקים, בלי עתיד ובלי חלום, הגורם הרשמי היחיד שממשיך שנה אחרי שנה לציין עבורנו, בחגיגיות מוגזמת, את יום העצמאות, הוא הטלוויזיה. כשהאלטרנטיבה מצומצמת, הרייטינג עולה, אך המבחר מתכווץ. שנה אחר שנה, לוח שידורי העצמאות בערוצים הישראליים חוזר על עצמו בעקביות, כמו מוכר ארטיקים בחוף הים.
אותם אירועים ממלכתיים, נגועים בפוליטיזציה ובפאתוס, משודרים במקביל בארבעה או בחמישה ערוצים. החל מטקס המשואות שמסתיים בריקודים על קברו של הרצל, דרך חידון התנ"ך וחיילים מצטיינים בבית הנשיא, ועד חלוקת פרסי ישראל. אירועים ממלכתיים שפעם נחשבו קונצנזוס והבליטו את הישגיו של האדם הפשוט, הפכו לפלטפורמות שעליהן סוגרים חשבונות ומעבירים מסרים, אג'נדות ואמירות מוטות־פוזיציה.
הליין־אפ זהה אצל כולם, והכל מוגש בפאתוס, מרימים לגיבורים, מנפנפים בדגלונים ומתרגשים מאחדות מזויפת. אם בעבר הלא כל כך רחוק היו משדרים כאן בימי העצמאות את סרט הקאלט "הלהקה", שמסתיים ב"שיר לשלום", היום המילה "שלום" היא לא חלק מהעצמאות. דווקא המלחמות ומאבקי הקיום היומיומיים הם הנרטיב שמוביל את החגיגות. והפאתוס, וואי וואי כמה פאתוס.
אותה טלוויזיה מסחרית, שאמורה להיות "במות הבידור" שלנו ביום העצמאות, עסוקה ביום־יום בטפטוף מסרים שלפיהם כולם רוצים להשמידנו. היא מעודדת את הצורך במלחמות קיום ובהפגנת כוח ועוצמה, משדרת גלוריפיקציה למנהיג ופועלת למען פילוג האזרחים על פי שבטים ודעות. זאת ממש לא "עצמאות". זה לא מה שהרצל רצה.
אל אל ישראל
פעם, לפני שהפך לאופוזיציונר עצלן וכושל, יאיר לפיד הגיש תוכנית אירוח, שבמהלכה הקפיד לשאול את מרואייניו השונים ״מה ישראלי בעיניך?״. בימינו, לעומת זאת, כל הזמן שואלים בטלוויזיה מיהו ישראלי, ואם הייצוג שלו על המסך מתאים לי.
ערוצים 12 ו־14 מתחרים ביניהם שוב ושוב מי יותר ישראלי. כל אחד מדבר לפלח אחר של האוכלוסייה, ומושך לכיוון מסוים, על פי תפיסתו, את משמעות המילה "ישראלי". ומי שחושב אחרת - הוא לא משלנו.
כל אחד מדבר לפלח אחר של האוכלוסייה, ומושך לכיוון מסוים, לפי תפיסתו, את משמעות המילה "ישראלי". ומי שחושב אחרת - הוא לא משלנו
השבוע, לרגל יום העצמאות, שוב ייצבעו הערוצים בפטריוטיות מופרזת, אולי אפילו יותר מאשר בימי שגרה. נקבל מהם עוד שידורים בנאליים שיהללו את חיילינו, יכבדו את נופלינו, יהללו את מנהיגינו ויחגגו את ישראל כפי שהיינו רוצים שתהיה. אלא שדווקא בתקופה הזאת חשוב לשאול: עד כמה אנחנו עצמאיים בארצנו? הטלוויזיה נוהגת לספר לנו מי אנחנו, ממה עלינו לפחד ולאיזו גרסה של "ישראלי" אנחנו שייכים, ואז, ביום העצמאות, היא עושה בדיוק אותו הדבר, רק בעוצמה כפולה ובכסות של חגיגה.
גם הטור הזה, שמתפרסם ימים ספורים לפני יום העצמאות, מוכרח, כמובן, להסתיים באיזו אמירה מלאת פאתוס על המדינה המדהימה, על העם הנפלא שלנו, על אחדות, על ניצחונות ועל אל אל ישראל. זה מה שמצפים ממני לייצר לקראת היום הזה. זה מה שישראלים אוהבים לקבל מדי שנה, ביום ההולדת של המדינה, כשלא מבטלים להם את יום העצמאות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
