האש כילתה יער שלם, אבל מתחת לפיח מסתתר האסון הגדול באמת: מסע בעקבות השריפות בכביש 1

"אילנית? כן, הייתי בשירותים אז לא עניתי לך, אבל הנה אני יוצאת ופוגשת אותך. איפה את? אה, הנה את. למה התקשרת? כדי לחפש אותי? הנה, מצאת. אז אם אנחנו פנים מול פנים - אפשר לדבר בלי טלפון, לא? טוב, אני מנתקת".

שעת בוקר, חניון לטרון. פעם זו היתה תחנת דלק, היום זו תחנה מרכזית לטיולי פנסיונרים, לסדנאות העצמה ולחברות הייטק. כולם מגיעים לכאן על הבוקר כדי לצאת מפה לטיול מאורגן. אני מחכה על ספסל קק"ל מוכה ברחשים לאנשי החברה להגנת הטבע. נהג אוטובוס עם סיגריה מתיישב לידי ומלהג בערבית-עברית. "בסדר, בסדר... היום, מחר", הוא אומר, ופולט עשן כסימני פיסוק מיואשים.

פנסיונר בכיפה סרוגה מגיע עם סיגריה בפה, קפה ביד אחת וטלפון ביד השנייה. הוא מתיישב מול הנהג, ושניהם מלהגים על עולמות אחרים. בתיאום ניקוטין, השניים קמים, מעיפים את בדלי הסיגריות אל העשב היבש, ממשיכים לפטפט במקביל ונעלמים להמשך חייהם. "אל תשכח לשאול אם הם יודעים מה גרם לשריפה", מבקש ממני העורך. אני מכבה את הסיגריות הרוחשות בין הקוצים. עשן דק מיתמר מעלה, ומעבר לו - עמק לטרון מציג את קולקציית אביב 2025: חום־שחור־לבן ומפויח.

הישראליות היא רכבת הרים שכאילו לא חוזרת על עצמה. לפני שבוע "חגגנו" עצמאות עם שריפה ענקית שרק בנס לא גבתה קורבנות בנפש - והנה, נדמה שהכל חזר לשגרה. המטיילים כאן, רוכבי אופניים פורקים את האופניים מרכבי ענק. הכל נשכח כאילו לא היה. אבל המכונית שנותרה במרכז החניון חצי שרופה וששת קני מנורת המתכת שהשחירו מספרים סיפור אחר. האש כילתה פה את זעמה, והיא בהחלט בערה. הגעתי הנה כדי לבדוק מה נשאר אחרי שהכל בער, וכמה זמן לוקח לטבע להתאושש.

"שביל בתוך יער זה לא מחסום אש. האש יכולה לקפוץ מעץ לעץ עשרות מטרים עם רוח חזקה. היו פה רוחות חזקות כל כך, שהאש דילגה וקפצה מעץ לעץ בצורה מטורפת. כל הצד שקרוב אלינו שרוף, והאש דילגה ושרפה גם את הצד השני"

מתן נחום, רכז שמירת טבע של החברה להגנת הטבע במחוז ירושלים, לוקח אותי לסיור ביער פרו, מעל נווה שלום. נסיעה קצרה אחרי הבית האחרון של היישוב מבהירה כמה דק הוא המרחק בין אסון מזעזע לבין "יאללה, למי אכפת?".

היער נראה מוזר. העצים שחורים, האפר לבן, הצמרות שדופות, האדמה ורודה. אני תוהה אם זו מחווה שהשתמרה להופעת סולן פינק פלויד, רוג'ר ווטרס, בשדה החומוס ליד נווה שלום. מתן משועשע. "לא, אלה השאריות של החומר שהמטוסים ריססו כדי לכבות את השריפה", הוא מסביר. "העובדה שהכל כאן ורוד מבהירה לך כמה אינטנסיבית היתה כאן האש. המטוסים ממש צבעו בוורוד את כל אזור היער שקרוב ליישוב".

חלק מהרסס הוורוד נשאר גם על ענפי העצים ששרדו את השריפה, או שנותרו לבנים. השילוב של הוורוד עם השחור וענני האפר הלבן, מתחת לשמיים כחולים כמתכת, גורם ליער להראות כמו מחזה אפוקליפטי מסרט אנימה שהשתגע לגמרי.

"היער הזה הוא לא יער קדום", ממשיך מתן. "קק"ל נטעה פה עצים, הרבה אורנים, וכשהם נשרפים הם מפיצים אש במהירות. האצטרובלים שמתחממים עפים כמו טיל, נזרקים באוויר לכל עבר כמו זיקוקים ומדליקים עצים אחרים". תוצאות השריפה בהחלט מוזרות: עץ אחד שרוף לחלוטין - ולידו עומד עץ שנראה כאילו לא נפגע כלל מהאש.

"כן זה יכול להטעות, אבל אל תשכח שמה שנשרף זה לא רק עצים. נשרף פה שורש. יש עצים שנראים שלמים - אבל מבפנים הם מתים. הם פשוט עומדים. וכשהשורש נאכל - העץ נופל. גם אחרי שבועות. זה מסוכן. הנזק אינו רק מעל פני הקרקע. גם אם הצמרת שלו נראית כאילו היא לא נפגעה - האש שרפה את השורשים עמוק בתוך האדמה. השריפה פגעה גם בתשתית החיים, לא רק בנוף. מה שנראה כמו קליפה יבשה זה לפעמים סימן לעץ שמת מבפנים. זה יער שנפגע בעמוד השדרה שלו".

המשבר כבר כאן

מגיעים אל צומת ביער, ואני עוצר לצלם. מתן נזכר: "שבוע לפני זה היינו כאן בקמפינג עם הילדים, כמה יפה פה בדרך כלל". מצד שמאל הכל שחור. אוויר הרים עכור כהפסקת מים וריח אורנים שרופים. מהצד השני - יער ירושלמי היישר משירי נעמי שמר.

האם אלה השבילים שגרמו לכך שצד אחד נשרף וצד שני לא?
"אנשים לא מבינים", מתן מחייך לנוכח התמימות. "שביל בתוך יער זה לא מחסום אש. האש יכולה לקפוץ מעץ לעץ עשרות מטרים עם רוח חזקה. באותו היום היו פה רוחות חזקות כל כך, שהאש דילגה וקפצה מעץ לעץ בצורה מטורפת. תראה את הסרטונים מכביש 1. הנה, שם זה הכביש, כל הצד שקרוב אלינו שרוף, אבל תסתכל על הצד השני - האש דילגה מעל הכביש ושרפה גם את הצד השני. מה שכן, השבילים עוזרים מאוד לצוותי הכיבוי. הם מאפשרים גישה ובלימה, מקום לעצור ולטפל באש".

ביציאה מהיער אנחנו מבחינים בעשן עולה מאחד הבורות. כמו גייזר במחזורים קבועים, העשן בוקע מהאדמה השחורה, מסמן שגם שבוע אחרי, בתוך הקרקע, האש לא כבתה. מתן מדווח, ובתוך דקות מגיעה כבאית לכבות את הסכנה"

אנחנו מביטים בחלק השרוף של היער. חורים שחורים בקרקע האפר הלבן מסמנים את ההיעדר. "כאן היה עץ, הוא כנראה בער לחלוטין עד לשורשיו, וכל מה שנשאר ממנו זה החור הזה", מבהיר מתן. אני מביט סביב, ולפתע כל היער נראה כאנדרטה. העצים השרופים שנותרו מתים בתפילת עמידה שחורה, הגזעים הלבנים שבוקעים מהאדמה כאצבעות שלד היער, והעלוות הוורודות שנפרסות בין לבין, כמו הזיות של אנושות שיצאה מכלל שליטה.

"חשוב לי שאנשים יבינו: אנחנו כבר לא בשלב של להתכונן למשבר האקלים - אנחנו לגמרי בתוך ההתמודדות המעשית עם זה כאן ועכשיו, בצורה אמיתית וכנה. המדינה לא יכולה לטמון את הראש בחול. אנחנו צריכים מערכת מוכנה - תכנון, מניעה, חינוך, טיפול בטבע". כשהוא מדבר על האקלים, מתן לא מייפה את המציאות: "השריפה הזו לא היתה מקרה קיצון. זו המציאות שלנו. והיא תחמיר. שינוי האקלים הוא כבר לא העתיד - הוא כאן. כל מה שצריך זה קיץ יבש ועונת חורף שחונה, שבוע יבש ברצף, קצת רוחות - וזהו, שריפה שרק במזל היא לא קטלנית".

אבל זו לא רק ההתחממות הגלובלית. עמיר בלבן, מנהל תחום טבע עירוני בחברה להגנת הטבע, מפנה אצבע מאשימה לרשויות בישראל: "האירוע הזה הוא כולו אוסף של 'תת'. תת־תכנון, תת־ניהול, תת־אכיפה, תת־חינוך, וביחד - תת־רמה. צריך הרבה יותר כסף לכל הסוגיות האלו, מרמת התכנון ועד הניהול ואכיפה בשטח. כמה מגדלי פיקוח יש? כמה כבאיות עומדות בהיכון? האם יש טייסת ייעודית שיודעת לתת מענה למצבי חירום? כל עוד הם לא קיימים, אנחנו נמשיך לתהות איך זה קורה. כל אחד מצפה שמישהו אחר יעשה את העבודה. מישהו צריך לתכלל את כל העניין הזה. צריך שיהיה גורם בשטח שיראה שהדברים נעשים".

בלבן מציע לקחת דוגמה ממקומות אחרים בעולם, שבהם מתמודדים עם שריפות ענק בדרך שונה. "בקפריסין, למשל, מכניסים ליער כבשי בר שאוכלים את כל חומר הבערה שלו. גם בישראל עושים דברים כאלה: משחררים יחמורים פרסים (פרא), ששוקלים 100 עד 200 ק"ג, והם אוכלים את כל חומר הבערה שעל הקרקע. סביב איתנים עשו חיץ וזה הציל את בית החולים, סביב צובא עשו ממטרות וזה הציל את המצב - אבל זה לא מספיק.

"בסוף זה הכל בני אדם, ובני אדם זה בעיקר חינוך. בתוך עשור האוכלוסייה כאן תוכפל. צריך לתת לזה מענה, והמענה הוא חינוכי. לצערי, אני לא רואה שהעניין הזה מופיע בתוכניות החינוך. זה דורש מאמץ רחב מאוד של כל משרדי הממשלה".

דבוקת רוכבי אופניים מגיעה מרחוק. בדממת היערות השרופים, הוויכוח מקדים את מכנסי הטייטס הזרחניים. החבורה עוסקת בקולניות־יתר בענייני מדד ה־S&P500 האמריקני. שנינו מחייכים למראה הפער הישראלי, שלא מרפה אף פעם. הלך רוח שלמרות הרוח ממשיך לנרמל את הזמן, ובין דיסטופיה לאוטופיה - מדווש.

מתן, בן 39 מירושלים, נשוי פלוס ילדה, למד גיאוגרפיה והתמחה בתכנון ערים - ועכשיו הוא כאן, דואג לאיזון העדין שבין האדם לטבע. אני מנצל את ההזדמנות כדי להציג את אחת הטענות הקשות של פוליטיקאים שרוצים לפתח את היישובים שעליהם הם ממונים, אך נתקלים בהתנגדות של הירוקים בוועדות התכנון. מתן לא רואה בעצמו "ירוק קיצוני", אלא מי שמבקש לתווך בין האדם לסביבה. "אני מייצג את הסביבה, כמו שמשרד התחבורה מייצג תחבורה. אבל אני גם חבר ועדה.

יש לי אחריות למכלול. אנחנו לא יכולים לנתק את האדם מהמערכת האקולוגית. הוא חלק ממנה".
עבור מתן, שמירה על הטבע היא לא עניין של שחור ולבן, אלא של מציאות מורכבת. "אנחנו לא חיים במדבר ולא בג'ונגל, וגם לא בתוך בועה עירונית. אנחנו חיים במרחבים שמשלבים בין טבע, תשתיות, אנשים, חקלאות ותחבורה. צריך לדעת לנהל את המורכבות, ולא לבחור צד אחד ולהתנגש בו. זו מציאות אפורה".

אני מביט סביב, ורואה את המציאות אפורת הפיח שמשתררת כשהאדם לא מוצא את נקודת האיזון בינו לבין הטבע. מתן מדגיש שהעבודה שלו לא מונעת מאידיאולוגיה עיוורת, אלא מחפשת הבנה תכנונית.

"אנשים ישר מציעים נטיעות, אבל לפעמים צריך פשוט לתת לטבע להתאושש. לעזור - לא להחליף. לא צריך נטיעות גדולות. בעיקר צריך לעקור צמחים פולשים. איכשהו לזה אנשים פחות מתלהבים להתנדב"

"אני לא נאבק רק כי זה טבע. אני נאבק כשצריך, אבל בהרבה מקרים צריך לתווך. צריך לדעת מתי לעצור ומתי לאפשר. לא כל פיתוח הוא הרסני, ולא כל עצירה היא חכמה. יש מקומות שבהם צריך לעצור ולהילחם. אבל יש גם מקומות שצריך לבוא בגישה של תיווך, של התאמה. פיתוח נכון יודע להתחשב בטבע, להשתלב בו".

קורים של תקווה

בתור נציג החברה להגנת הטבע, מתן מסביר דרך קבע שלא מדובר בארגון ממשלתי. "אנחנו עמותה, לא רשות הטבע והגנים או קק"ל. הרבה טועים לחשוב שאנחנו חלק מהמדינה - אבל אנחנו לא. החוזקה שלנו היא בכך שאנחנו לא ממשלתיים. אנחנו חופשיים לומר את מה שצריך".

מכאן גם נובע היחס לקונפליקט הפנימי של החברה הישראלית. "אנחנו, כחברה, רוצים גם וגם. גם לפתח, גם לשמור, גם להתרחב וגם להישאר ירוקים. הרצון הזה מובן, אבל אם לא נבין את הגבולות של המערכות שאנחנו פועלים בתוכן - נאבד את שתיהן. זה לא או טבע או אדם, אלא זה להבין איך אנחנו חיים יחד. והחיים האלה לא קורים באידיאל, אלא בתחום האפור. שם צריך לקבל החלטות לא קלות, עם עיניים פקוחות, ובלי לשקר לעצמנו שיהיה בסדר".

החברה להגנת הטבע לא מחזיקה בסמכויות אכיפה כמו רשות הטבע והגנים, ואינה מנהלת קרקעות כמו קק"ל, אבל היא פועלת בזירה הציבורית, החינוכית והקהילתית בניסיון לשנות תודעה ולהשפיע על תהליכי תכנון והחלטות שלטוניות, דרך שיח, מעורבות ציבורית, עבודה מקצועית וסִנגור סביבתי. "אנחנו לא שומרי סף", מחייך מתן, "אנחנו שומרי תודעה".

צהרי היום. אנחנו ממשיכים בתוך היער האפל ומגיעים לפינת חמד מוצלת. שני ספסלים, ולצידם הפתעה - ספריית יער. בין הספרים בולטים כותרים סימבוליים: "יומן האש", "צל הימים", ו"אשה בורחת מבשורה". הספסלים מלאים בסטיקרים לזכר הנופלים ב־7 באוקטובר ובחרבות ברזל. ההיצמדות העיקשת של המדבקות לספסל מעידה עד כמה שחון היה החורף. על אחד מהם ישוב ניסים יעקב. "זה מקום טוב לשבת בו בשקט, לקרוא ספר", הוא מחייך.

ניסים, חקלאי לשעבר, הוא תושב מושב תעוז, שנמצא ממש מעבר לפסגה. "אני בפנסיה, בכל יום אני הולך ביער עם שותף". כשאני שואל על השריפה, הוא נזכר בילדותו במושב מוקף טבע פראי: "כשהייתי ילד שרפתי עץ ליד הבית, אז יש לי ניסיון", הוא מוסיף באירוניה עצמית.

אבל גם ניסיון הילדות הזה לא הכין אותו למה שיקרה כעבור עשרות שנים, כשהלהבות יסתערו על שולי היער, לעבר ביתו. "אף פעם לא היתה שריפה כזו פה. עמדתי במרפסת של הבית שלי וראיתי את העשן מתקרב אלינו, קילומטר ממני. פתאום אנחנו מקבלים הודעה מהמועצה - להתפנות".
איך הצלחתם להתארגן כל כך מהר? לא היו פקקים בכביש, כשכולם ניסו לברוח מהמושב?

"שום דבר. היו אוטובוסים שלקחו את כולם. המועצה שלנו, מטה יהודה, עבדה למופת - לא כמו הממשלה. אבישי כהן, ראש המועצה, הוא פחות פוליטיקאי ויותר מנכ"ל. הוא יודע לנהל דברים. הכל היה מסודר. בכל עשר דקות הגיעה עוד הודעה מהמועצה מי מתפנה ולאן".

שני מטוסים חגים מעלינו. "הם כל הזמן באוויר", מסביר ניסים. "מחפשים איפה יש עשן כדי לכבות אותו. ביום השריפה הם עברו אולי 20 מטר מעל הבית שלי. יכולתי לראות הכל".

מה אורזים במצב כזה, כשיש לך עוד עשר דקות לצאת מהבית ולהשאיר אותו לחסדי האש?
"מה יש לארוז? לוקחים את בני הבית, פיג'מה, מברשת שיניים - והולכים".

זה הכל?
"אתה בן עיר, לא כמונו. מושבניקים חושבים אחרת", צוחק ניסים. מזל שמתן מספר על חמותו, שארזה תמונות וברחה מהבית עם מזוודה כבדה שהוא בקושי הצליח להרים. "צילומים? זיכרונות?", תוהה ניסים, כמו נזכר בטכנולוגיה עתיקה. "כן, יש לי תמונה שלי ושל אשתי מהחתונה, כשהייתי חתיך", הוא צוחק, "אבל מה אני אקח אותה עכשיו? הכל כבר בטלפון, לא צריך להיסחב".

אנחנו עוזבים את ניסים להליכת יומו, שמחים למצוא אנשים טובים בכל מקום בדרך. אלא שכשאנו מנווטים חזרה אל היציאה מהיער, אנו מבחינים בעשן עולה מאחד הבורות שלפנינו. כמו גייזר, במחזורים קבועים, העשן בוקע מתוך האדמה השחורה, מסמן שגם שבוע אחרי, אי־שם בתוך הקרקע, האש עדיין לא כבתה. מתן מדווח, ובתוך דקות ספורות מגיעה כבאית לתוך היער כדי לכבות את הסכנה.

אבל השריפות הסמויות מהעין אינן הסכנה היחידה ביער החרוך. כשאני מטפס על גבעה כדי להשיג זווית צילום טובה יותר, אני מוצא את עצמי דורך על מה שנראה כאדמה ומתגלה כבור של אפר ואבק. למזלי הוא לא עמוק כל כך, אחרת כבר לא הייתי כאן כדי לדווח. כשאני יוצא מהבור, אני מבחין שבגזע העץ השרוף, בתוך כל השחור, מנצנץ לו ברק התקווה - קור דקיק שאותו טווה עכביש חרוץ, שבתוך שבוע אחד כבר מחפש לעצמו חיים חדשים ביער השרוף.

וזו אחת השאלות המעניינות ביותר לטווח הארוך: מה קורה אחרי השריפה? כמה זמן לוקח עד שהחיים חוזרים? "אחת מהשאלות שהציבור שואל אותנו מייד לאחר שריפה היא מתי לבוא לנטוע", אומר מתן. "אבל לא בטוח שנטיעות הן התשובה הנכונה. אחרי שריפות אנשים ישר מציעים נטיעות, ולא תמיד זה נכון. לפעמים צריך לתת לטבע להתאושש. לעקור צמחים פולשים.

לעזור, לא להחליף. מה שאני מאוד מקווה שיעשו פה זה פשוט לעזור לטבע להשתקם. לא צריך נטיעות גדולות. בעיקר צריך לעקור צמחים פולשים - איכשהו לזה אנשים פחות מתלהבים להתנדב", הוא צוחק.

"יש פה תהליכים שהטבע יודע לעשות לבד, אבל צריך לתת לו את הזמן. בקק"ל התחילו להבין את זה. היום כבר לא שותלים בכל מקום, נותנים למערכת לנשום. לא צריך לרוץ להחליף הכל. אנשים באים ואומרים 'בואו נשתול', ואני אומר 'תבואו בעוד שנתיים, ותעזרו לעקור'. כי הרבה מהמינים הפולשים שמפירים את האיזון הטבעי - אנחנו הבאנו אותם. עץ השיטה המכחילה, למשל, הביאו אותו מאוסטרליה לייצוב חולות. היום הוא משתלט ופוגע ביערות השרופים. גם המיינה, ציפור שהובאה לנוי ושוחררה לטבע, הפכה למכת מדינה, והיא היום פוגעת בציפורים המקומיות - כמו הדוכיפת, הציפור הלאומית שלנו".

הטבע מפסיד לאדם

אנחנו יוצאים מהיער ונוסעים בכביש שהוא אולי היפה במדינה, אבל בטח הכי צר בה, בדרך לכסלון. לפני שלוש שנים היערות של כסלון נשרפו גם הם, ואנחנו נוסעים לראות את כוח השיקום המופלא של הטבע. היערות שופעים ירוק אביב, אבל כבר אפשר לראות את צהוב הקיץ שמגיח לעברנו. כמה חוגלות קטנות רצות על הכביש. מתן מתלהב כמו ילד. "וואו, ראית? זה ממש נדיר לראות כאלה חוגלות קטנות".

אנחנו מביטים על הגבעות שמפרידות בין כסלון לקריית יערים. מדרון אחד עירום לחלוטין, גזעי עצים מתים מונחים לאורכו כבית קברות שהידרדר במורד - אבל בצד השני, מתחת לשמיים הכחולים, אפשר כבר להרגיש זרמים ירוקים של יופי, את תנועת העלים והזרעים שחוזרים לעצמם. מחזור חיים שיד האדם הפרתה, וכעת סבא טבע מתקן את טעותו של הנכד השובב.

מתן מאמין שהשינוי חייב להתחיל בשפה ובשיח. "אנחנו צריכים להפסיק לדבר על 'הטבע שם בחוץ', ולהבין שאנחנו בתוכו. הוא לא תפאורה, הוא לא יעד לטיולים, הוא לא רק מקור לצל או לנוף - הוא מערכת חיים שאנחנו חלק ממנה.

"אנשים מתחילים להבין ש'טבע' הוא לא משהו חיצוני - אלא משהו שמקיים אותנו. היום כבר יש יותר שיח על מערכות אקולוגיות, על שירותי מערכת, על בריאות הציבור שקשורה בטבע. אתה מבין שהמחיר של השריפה הזו הוא גם העובדה שבקיץ הקרוב לא יהיה טבע זמין להרבה מאוד אנשים בירושלים ובאזור המרכז? זה גם המחיר שאנו משלמים, על חוסר הניהול שלנו את הטבע", מהרהר מתן.

נכון, התקשורת עוד לא שם. מטבע האדם, היא מעדיפה את דרמת הלהבות - אבל פחות מתעניינת בכנימות שנצמדות לעלי הכותרת של הפרח המלבלב. "בטווח הקצר, הטבע תמיד מפסיד לאדם - אבל הוא גם מנצח אותו. בטווח הארוך, הוא חוזר", מסכם מתן. "השאלה היא אם אנחנו נהיה פה כשזה יקרה".