אנשי משל"ט 7100. מימין: המפקדת רפ"ק קרן חטואל, סגנה פקד אלון בן בסט, סמ"ר אבישג אוחיון ורש"ט זוהר צרפתי | עיבוד תמונה; צילום: אריק סולטן

סוד בן 18 שנים: היחידה שיודעת עליכם הכל, וכך מצילה חיים

איתור נעדרים, מעצר מחבלים רגע לפני, הצלת מתאבדים פוטנציאליים ומבוגרים שהלכו לאיבוד – והכל תוך שימוש ביכולות חשאיות • הצצה לחיים במרכז שליטה 7100 של המשטרה, שפעילותו נחשפת כאן לראשונה: "הטכנולוגיה שלנו עושה סדר בכאוס"

זה היה מרוץ נגד הזמן. צעיר תל־אביבי התקשר למוקד המשטרה וסיפר בבהלה שהוא לא מצליח להשיג את בת זוגו, המתגוררת בשכירות בבית שמש במקום שבו פגע טיל איראני בתחילת חודש מארס. לדבריו, הוא חייג אליה אינספור פעמים, אך שמע רק צליל מקוטע ומהיר המעיד שהטלפון שלה אינו מחובר עוד. בסרטונים המצמיתים שנשקפו אליו מהטלוויזיה נראו בית הכנסת והמקלט שבו נהגה לשהות בכל אזעקה כשהם סופגים פגיעה ישירה. ההרס בסביבתם היה מוחלט.

צוותי פיקוד העורף בזירת פגיעת הטיל בבית שמש%2C במארס האחרון %2F%2F צילום%3A דובר צה"ל

שוטרי מוקד 100 שיערו שבת הזוג לכודה מתחת לגושי הבטון הכבדים ויצרו קשר עם מרכז השליטה (משל"ט) 7100 של המשטרה, שהוקם לפני 18 שנים, אולם עד עתה לא נחשף לציבור הרחב. ייחודו של המרכז הוא בהצלת חיים מיידית. השוטרים במשל"ט מאתרים אזרחים נעדרים ומבצעי פשע חמור, ומסייעים באיתור מחבלים, תוך שימוש ביכולות טכנולוגיות מתקדמות וסודיות. כל מכשיר אלקטרוני מודרני שמאתגר את יכולות התפעול של כולנו הוא מבחינתם אמצעי איתור. החל משעונים חכמים, דרך סמארטפונים, מחשבים, מצלמות אבטחה ומערכות חשמליות ברכב, ועד כל מה שתספק לכם יד הדמיון הטובה. גם תיקוף באוטובוס וברכבת משאיר אחריו חתימה דיגיטלית.

"לצעיר התל־אביבי המודאג היה ברור שבת זוגו כבר קבורה שם, חסרת רוח חיים, ורק רצה שנמצא אותה", מספרת לראשונה רב־פקד קרן חטואל, מפקדת המשל"ט. "הוא סיפק כל פרט אפשרי עליה. שמה, תיאורה, תעודת זהות, גיל, מספר טלפון וכתובת. הפעלנו מייד את היכולות שלנו, ובתוך דקות איתרנו אותה. למרבה המזל היא לא היתה תחת ההריסות, אלא עזבה את הדירה דקות ספורות לפני פגיעת הטיל, ושהתה בתחנת הרכבת של בית שמש. ניידת משטרה איתרה אותה שם ומצאה אותה מבוהלת.

רפ"ק קרן חטואל, המפקדת: "לעולם לא אשכח את הקשיש הדמנטי שאותר בתעלה קפואה והצלנו את חייו, ואדם נוסף שעבר תאונת דרכים קטלנית מבלי שמשפחתו ידעה, ובזכותנו הוא אותר בבית החולים ללא רוח חיים. הוא היה עלול להישאר אנונימי זמן רב"

"בת הזוג ידעה שההחלטה הספונטנית שלה לצאת מהבית הצילה למעשה את חייה. אם לא היינו מאתרים אותה מייד באמצעים שלנו, כוחות ההצלה היו נאלצים להשקיע בחיפושים מיותרים שהיו נמשכים שעות במקום להתרכז בנפגעים האמיתיים בזירה. גם בני משפחתה היו נותרים באי־ודאות קשה. באירועים כאלה התקשורת הסלולרית נופלת והלחץ גובר, הטכנולוגיה שלנו עושה סדר בתוך הכאוס. החיפוש אחריה הסתיים בצורה חיובית, אבל אנחנו לא שוכחים לרגע שתשעה אזרחים, ובהם שלושה ילדים בני משפחה אחת, איבדו את חייהם באירוע הזה".

משל"ט 7100 בפעולה. מטפלים ביותר מ־50 אירועים ביום ובכ־20 אלף בשנה, צילום: אריק סולטן

לא מחכים 24 שעות

משל"ט 7100 הוא יחידה מבצעית מודיעינית בזירת הסיגינט, חלק מחטיבת הסייבר של משטרת ישראל, השייכת לאגף החקירות והמודיעין. למרות הוותק שלה, אין כמעט אזכור לקיומה בגוגל או בצ'אט, למעט מידע לאקוני באתר המדינה, מודעה על גיוס שוטרים וידיעה קצרה על זכיית היחידה בפרס המפכ"ל בשנת 2022.

המשל"ט ממוקם בבניין אזרחי בירושלים, ומרבית השוטרים המשרתים בו מסתובבים בבגדים אזרחיים. אף על פי שמדובר בפעילות טכנולוגית המחייבת אישור בית משפט, זהו המקום היחיד במשטרה שבו על פי חוק ניתן לפעול ללא צו שופט, בחלון של 24 שעות בלבד מרגע קבלת התלונה במשטרה.

השוטרים המשרתים במרכז נקראים "שולטים", והם הגורם הראשוני שמגיב בצורה אופרטיבית לאירועי הצלת חיים וסיכול פשיעה חמורה. הם מאתרים אינספור נעדרים, חלקם דמנטיים או בעלי נטיות אובדניות, מתחקים אחר רוצחים ותוקפים אלימים, ומאתרים מנותקי קשר באירוע נפגעים המוני כמו 7 באוקטובר. השולטים, רבים מהם חיילים בשירות חובה במשטרה (שח"מ) או בנות שירות לאומי, חייבים להיות בעלי יכולות גבוהות בניתוח מידע טכנולוגי ועיוני ובתזמון משימות רבות תחת לחץ.

אין לבלבל בין המשל"ט לבין מוקד 100, שאליו פונים האזרחים במקרי חירום. עם המשל"ט יוצרים קשר רק מתוך המשטרה וצה"ל, שנעזר בשולטים באיתור נעדרים ובחקירות מצ"ח.

זירת נפילת הטיל האיראני בבית שמש, תחילת מארס. "באירועים כאלה אנחנו מבינים עד כמה החיים שבריריים", צילום: אורן בן חקון

חדר המשל"ט המרכזי נראה כמו כל יחידה טכנולוגית ממוצעת, רק עם טלפונים שלא מפסיקים לצלצל אף לא לשנייה אחת. שורות של מחשבים עם מסכים מעוגלים שעליהם רצים אירועים שונים: החל מהתבצרות של אזרח עם בלוני גז ועד דיווח הנוגע לאלימות במשפחה. על הקירות תלויים מסכי ענק המציגים את אזורי הכיסוי הסלולרי במדינת ישראל, מעליהם נכתב "כל המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם ומלואו". בקצה נמצא חדר נוסף ודלתו סגורה תמיד. על השלט בכניסה נכתב "אזור ממודר. עצור. כניסה למורשים בלבד". שם נמצאת הטכנולוגיה שמאפשרת למשטרה לאתר אנשים בתוך דקות.

שמו של מרכז השליטה אמנם זורק את הדמיון ליחידה 8200 הצבאית, אולם הסיבה פרוזאית הרבה פחות. כשהוקם בתחילת הדרך, כמוקד קטן, המספר הפנימי שחויג למשל"ט היה 7100. לעומת זאת, הרקע להקמתו הוא דרמטי וטרגי.

לפני כ־20 שנה יכלו אזרחים ישראלים לדווח על היעלמות אזרח בגיר רק אחרי 24 שעות מרגע היעלמותו. כך קרה גם במארס 2006, סמוך לחצות, כשענבל עמרם ז"ל, בת 20 מפתח תקווה, יצאה לאסוף את אחותה הקטנה, אך לא הגיעה אליה. אביה של ענבל הגיש תלונה במשטרה, אולם נדחה לאור פרק הזמן הקצר שחלף. האב הפעיל קשרים, ולפנות בוקר החלו חיפושים. רק אחרי שחברת הסלולר איכנה את מיקום הנייד של ענבל, היא אותרה באזור גלילות, סמוך לרמת השרון, עם דקירות בגרונה, כשהיא נושמת את נשימותיה האחרונות.

"רצח ענבל עמרם היה נקודת מפנה עבור המשטרה", מסבירה רפ"ק חטואל. "הטרגדיה הובילה לחשיבה מחדש בנושא הנעדרים. המשל"ט הוקם כדי שאפשר יהיה להציל חיי אדם באופן מיידי, ואנחנו מטפלים ביותר מ־50 אירועים ביום ובכ־20 אלף בשנה. לעולם לא אשכח את אותו קשיש דמנטי שאותר בתעלה קפואה והצלנו את חייו, וגם אדם דמנטי נוסף שעבר תאונת דרכים קטלנית מבלי שמשפחתו ידעה, ובזכותנו הוא אותר בבית החולים, חסר רוח חיים, והיה עלול להישאר אנונימי עוד ימים רבים.

בחדר המשל"ט המרכזי, הטלפונים לא מפסיקים לצלצל לשנייה אחת. על שורות של מחשבים עם מסכים מעוגלים רצים אירועים שונים: התבצרות אזרח עם בלוני גז, דיווח על אלימות במשפחה. על הקירות תלויים מסכי ענק המציגים את אזורי הכיסוי הסלולרי ברחבי ישראל

"סבתא שלי היתה דמנטית, ואנשים אלה נוגעים בי בבטן הרכה. לא תמיד יש עליהם סלולרי או מכשיר אלקטרוני, ואז המשל"ט מנתח כל מידע עליהם, כולל המקומות שבהם נהגו להסתובב. באפס זמן אנחנו נכנסים לראש של הנעדרים ומוצאים אותם".

ענבל עמרם ז"ל. הרצח שלה הביא לחשיבה מחדש, צילום: יהושע יוסף (רפרודוקציה)

נמצא ליד פסי רכבת

השיטפונות בדרום בחודשי דצמבר וינואר סוחפים לנחלים השוצפים לא מעט סקרנים. בהם היה טייל חובב שהבטיח לבני משפחתו שיתקשר מדי יום באותה שעה. כשלא יצר קשר, ולא היה מענה מהטלפון שלו, פנתה המשפחה למשטרה.

באירוע טיפל אחראי המשמרת, רב־שוטר זוהר צרפתי (19 וחצי), שהתגייס לשירות צבאי במשטרה לפני פחות משנה וחצי. "איתרנו את הרכב שלו מהר, אבל הטייל לא היה לידו", הוא מספר. "לא הצלחתי לאתר אותו כי באזור היה מיסוך שהפך אזורים שלמים ל'חורים שחורים'. הזנקתי מסוק של היחידה האווירית המשטרתית ואת יחידת החילוץ האזורית. בראש רצו לי סרטים. האם הוא נפצע? אולי נגמר לו האוכל? ייתכן שאיבד את הטלפון, ויש גם סיכוי שהוא נפל קורבן לאירוע פח"ע. ידעתי שאני צריך לחשוב מחוץ לקופסה. למדנו לנתח מידע שאינו טכנולוגי, והעליתי למחשב מפה רגילה ותצלומי אוויר. בדקתי מסלולי הליכה ומצאתי אחד על מצוק גבוה.

"הכוונתי לשם את המסוק, והוא דיווח שיש חתימה חמה במערכת התרמית שלו, וכנראה מדובר באדם. הפניתי לשם את יחידת החילוץ, אבל הם לא מצאו דבר. לא ידעתי מה לחשוב. אולי הוא נפל? אולי עזב את המקום? במסוק התעקשו שהם עדיין רואים את החתימה, והטייסים הכווינו את המחלצים לכיוונה. התברר שהטייל נפל מהמצוק למין מדרגה תחתונה והסתתר מאחורי שיח. הוא חולץ כשחוליות גבו שבורות. אם לא היינו מתעקשים להגיע אליו, אני לא בטוח שהוא היה שורד את הלילה".

החשיפה לסיפורים המורכבים משפיעה על ההתנהלות היומית שלך?

"אני לא יכול לשתף אף אחד במה שאני חווה, כי אסור לנו, אבל עכשיו אוכל, כי אתם חושפים אותנו לציבור. בזמן השירות שלי כאן התבגרתי. למדתי לקבל אחריות והפנמתי שהחיים קצרים. אני מסתכל על המשפחה שלי אחרת מאשר בעבר, ומנסה לזהות סימנים שמעידים שפחות טוב להם".

לשיחה מצטרפת סמ"ר אבישג אוחיון (21), שעבדה במשל"ט שנתיים במסגרת שירות לאומי והחליטה להישאר בתקן של משרת סטודנט. בקרוב היא תתחיל בלימודי מדעי המחשב. אוחיון, עדינה ונחבאת אל הכלים, משמשת גם היא אחראית משמרת, ולפני כחצי שנה נבחרה על ידי מפקדיה למצטיינת נשיא לשנת 2025.

היה אירוע שהותיר בך חותם מיוחד מאז שהתחלת לשרת במשל"ט?

"לפני כשנתיים הגיע לכאן דיווח מצה"ל על לוחם פוסט־טראומטי, שהשאיר למפקד שלו ווטסאפ שממנו נראה שהוא נפרד ממנו", היא אומרת בשקט. "זה נגע בי במקומות הכי רגישים, כי ידיד שלי נהרג במהלך מלחמת חרבות ברזל. איתרנו את החייל באמצעים הטכנולוגיים שלנו, וראיתי שהוא ממוקם בשטח פתוח ליד פסי רכבת. זה הדליק לי נורה אדומה. הקפצתי מסוק וביקשתי מתחנת המשטרה המקומית שישלחו ניידת. מרכבת ישראל ביקשתי לעצור את תנועת הרכבות למקום.

סמ"ר אוחיון ורש"ט צרפתי. "אנחנו מקילים גם על בני המשפחות המודאגים", צילום: אריק סולטן

"החייל היה סטטי, לא נע, וחששתי למצבו. נדנדתי לשוטרים שיגיעו אליו מהר. הם מצאו אותו שוכב על המסילה כשהנשק שלו איתו. לא תמיד אנחנו מצליחים לדעת מה קורה בהמשך, אבל במקרה הזה ביקשתי מצה"ל שיעדכנו אותי. שמחתי שהחייל התחיל טיפול. אחר כך חשבתי על נוסעי הרכבת, שבטח התעצבנו על העיכוב. הם לא ידעו איזו דרמה התחוללה על המסילה, ושצעירה בת 19 הצילה חיים של חייל".

מקרים כאלה משפיעים עלייך גם אחרי שעות העבודה?

"חלקם מלווים אותי כל היום ולפעמים יש לי חלומות על העבודה. כמה פעמים חלמתי שאני קפואה מול המחשב ולא מצליחה לתפעל אירוע בגלל לחץ. זה סיוט של כל שולט".

לפרום תפר אחר תפר

למרבה הצער, האירועים בטיפול המשל"ט לא מסתיימים תמיד בהצלת חיים. כשהשוטרים מצליחים, קריאות השמחה נשמעות במסדרון היחידה הקטנה. כשמישהו מסיים את חייו, השקט במקום רועם.

"פעם אחת בלבד לא הצלחתי להציל חיים, וזה מלווה אותי עד היום", אוחיון לא מצליחה לעצור את דמעותיה. "זה היה בחודש הראשון שלי במשל"ט, כשאישה שנקלעה לחובות כספיים שלחה הודעת פרידה למשפחתה. מאותו הרגע הם לא הצליחו ליצור איתה קשר ופנו למוקד 100, שביקש מאיתנו עזרה טכנולוגית. איתרתי אותה יחסית מהר ושלחתי אליה ניידת. זה היה מאוחר מדי. האישה קפצה למותה מקומה גבוהה. ניסיתי להתנחם בעובדה שלפחות מצאו אותה מהר. לולא המשל"ט היה קשה לאתר אותה, כי המקום שם לא היה גלוי לעין, והמשפחה היתה נותרת באי־ודאות המון זמן.

פקד אלון בן בסט: "בנפילת הטיל בדימונה דיווחו על חמישה נעדרים, ומהר מאוד גילינו שארבעה לא היו בזירה, ונשמנו לרווחה. התרכזנו בחמישית, אישה מבוגרת, שבגלל היעדר קליטה לא ידעו אם קרה לה משהו. בסוף היא נמצאה בממ"ד, לא מודעת לדרמה שהיתה סביבה"

"בסיום המשמרת חזרתי לדירת השירות, והמפקדים התקשרו אלי כל הזמן לשאול איך אני מרגישה. דיברתי קצת עם האנשים כאן, אבל בסופו של דבר סחבתי את האירוע הזה לבד, וכמה ימים חשבתי עליו. שאלתי את עצמי מה אפשר היה לעשות אחרת, למרות שפעלנו במהירות. מאז אני מקפידה על חשיבה יצירתית, לא מוותרת על שום אמצעי מציל חיים ולא מקבלת שום דבר כמובן מאליו. אני אשאר הכי מקצועית והכי זריזה, גם אם הדיווח של המשפחה למשטרה נעשה באיחור".

בהיפוך מוחלט מתגאים במשל"ט באחד האירועים יוצאי הדופן שבו טיפלו בחצי השנה האחרונה. נערה בת 16 פרסמה בסטורי את פרק כף ידה חתוך ומדמם, והוסיפה את הכיתוב "אני סובלת. לא יודעת איך להתמודד. אני רוצה להיות במקום אחר". אחד מחבריה לרשת החברתית התקשר מייד בדאגה למשטרה.

"המוקד העביר לנו את הדיווח ביחד עם צילום מסך", משחזרת רפ"ק חטואל. "היוזר שלה היה רק שמה הפרטי, והיינו חייבים להיות מהירים. הצלבנו את היוזר החלקי עם שמות באוכלוסייה, גיל ונתונים נוספים. זאת היתה עבודה טכנולוגית מורכבת ששילבה כמה אמצעים, ביחד עם ניתוח תמונות ברשת החברתית, מאגר החברים שלה והאנשים שהגיבו לה. מצאנו את כתובת המגורים שלה בתוך 40 דקות".

על פניו זה נשמע הרבה זמן. היא יכלה לסיים כבר את חייה.

חטואל: "זה נחשב זמן קצר. פרמנו תפר אחר תפר בעבודת נמלים. ניידת סיור הגיעה אליה מהר, והשוטר מצא את ההורים יושבים בסלון בשלווה וצופים בטלוויזיה. הם לא ידעו מה קורה מאחורי הדלת הסגורה בחדר של הנערה. הם היו מבועתים כשהשוטרים מצאו אותה במצב נפשי קשה ועם חתכים נוספים בגוף. אם לא היינו מגיעים בטווח סביר, ייתכן שהיא כבר לא היתה בין החיים".

פקד אלון בן בסט, סגנה של חטואל: "זה היה לאתר מחט בערימת שחת. התחלנו מאפס והיינו צריכים לאתר נערה ללא שם, ללא עבר פלילי או פסיכיאטרי, ושלא היתה מוכרת לרשויות. זאת מהפכה טכנולוגית. אם נשווה את זה לרצח של ענבל עמרם ז"ל, שם למשטרה לקח חצי יום להגיע אליה והיא כבר גססה, כאן הצלנו נערה בזמן".
כשאתם חוזרים הביתה, אתם מצליחים להתנתק רגשית מהסיפורים הקשים?

בן בסט: "לא תמיד. אני נוהג לומר למתגייסים החדשים שבכל טיפול באירוע הם צריכים לדמיין שמדובר בבן משפחה אישי שלהם, כדי למקסם את המאמצים. אנחנו לא מצילים כאן רק אדם אחד, אלא את כל המעגל המשפחתי שלו".

חטואל: "אי אפשר לומר שהסיפורים האישיים עוברים מעלינו. זאת הסיבה שאנחנו מלווים כל הזמן בצוות חוסן. אני חושבת שהשנתיים כאן הפכו אותי לאדם דרוך יותר. יש לי שלוש בנות, ואני דואגת להן ולהורים שלי כעת יותר. התקנתי בטלפונים של הבנות אפליקציות איתור, וכשאני שואלת אותן איפה הן נמצאות, הן עונות 'די אמא, הרי את יכולה לדעת לבד'. החרדה הזאת נובעת מהשירות כאן".

חטואל מזיזה לרגע את כף ידה, ועליה מתגלה קעקוע של ארבעה לבבות. "ב־7 באוקטובר הייתי במחנה שורה ופיניתי גופות", היא מספרת. "לפתע נגעתי בכף יד שרופה חלקית, שלא היתה מחוברת לגוף. נחרדתי. תיארתי לעצמי שייקח זמן עד שיידעו למי היא שייכת. ברגע שחזרתי הביתה החלטתי לקעקע את הלבבות. הם מסמלים את בעלי, שמשרת כקצין משטרה באגף התנועה, ואת שלוש הבנות שלנו. מאז עשיתי עוד קעקועים, כמו סימנים בגוף שלי, כי חשבתי שאם מישהו יעמוד במצב שבו הייתי במחנה שורה, הוא יידע לזהות אותי בקלות ולהקל על המשפחה".

חיפוש אחרי מטיילים נעדרים בערבה, צילום: אי.אף.פי

לישון עם הנעליים

פגיעת הטילים בבנייני המגורים מוסיפה למשל"ט ממד חדש של אירועים רבי־נפגעים. שוטרי 7100 לא עצמו עין ביום ראשון השבוע, אחרי שטיל שלא יורט ושלא התפוצץ פגע בבניין בן שבע קומות בחיפה. במשך שעות חיפשו כוחות ההצלה אחרי ארבעה שהוכרזו כמנותקי קשר - זוג הורים, בנם ובת זוגו. השולטים הם שמיקמו היכן שהו הנעדרים בזירה טרם פגיעת הטיל, פעולה שהכווינה את הכוחות להמשיך בחיפושים אחריהם. למרבה הצער, לבסוף נמצאו הארבעה ללא רוח חיים.

נזקי המלחמה מול איראן מחזירים את רפ"ק חטואל ואת פקד בן בסט לפגיעות הטילים בבית שמש, בדימונה ובערד. "לפני שבועיים, בשבת, אלון היה תורן. אמרתי לו שיש לי תחושה לא טובה וששנינו צריכים לישון עם הנעליים", היא משחזרת. "מוצאי אותה שבת החלו עם פגיעה בדימונה, שגרמה ליותר מ־50 פצועים, ובהם ילדים".

רב־שוטר זוהר צרפתי: "בחיפושים אחרי מטייל שנעדר הכוונתי מסוק, אבל המחלצים לא מצאו דבר, וכבר לא ידעתי מה לחשוב. בסוף התברר שהוא נפל ממצוק למדרגה תחתונה, והוא אותר כשחוליות גבו שבורות. אם לא היינו מתעקשים, לא בטוח שהיה שורד את הלילה"

בן בסט: "הגיעו דיווחים על חמישה נעדרים שבני המשפחות שלהם לא הצליחו ליצור איתם קשר. מהר מאוד גילינו שארבעה מהם לא היו בכלל בזירה, ונשמנו לרווחה. ריכזנו את המאמצים בנעדרת החמישית, אישה מבוגרת. במקום פגיעת הטיל היה הרס עצום, וידענו שהמחלצים צריכים להפוך אבן אחר אבן כדי למצוא אותה. לא היתה קליטה במקום ולא ידענו אם קרה לה משהו. לבסוף היא נמצאה בממ"ד, בלי שהיתה מודעת בכלל לדרמה שהתחוללה סביבה. זמן קצר אחרי זה נפל הטיל בערד. איבדנו תחושה של זמן. למרות הנזק הרב והפצועים, באופן מפתיע היה רק נעדר אחד - ומצאנו אותו ממש מהר בסורוקה".

חטואל: "באירועים כאלה אני מבינה עד כמה החיים שבריריים, ובכל פעם אני חוזרת הביתה עם נקיפות מצפון. בעלי ואני שנינו קציני משטרה, שבקושי נפגשים מאז המלחמה, ומגדלים שלוש בנות בגילי 16, 14 ו־10, שנשארות לבד בבית בכל פעם שיש טילים. בראש עוברים לי מקרים כמו בית שמש. אני מצילה חיים, אבל איפה המקום של הבית הפרטי שלי? העבודה מושכת לכיוון אחד, והבית לכיוון השני. הקטנה אמרה לי לא מזמן, 'אמא, כשאת בבית ויש אזעקה אני יותר רגועה'. זה קרע לי את הלב".

בן בסט: "אני מרגיש אותו הדבר. אצלי הילדים יותר קטנים. באופן טבעי הם רוצים את אבא איתם, ודאי שבימים המתוחים האלה. מה שמחזק אותי הוא הדברים הטובים שאנחנו עושים כאן".

בעקבות יורה במנוסה

אף שנראה כי המשל"ט מתמקד רק בחיפוש נעדרים או בזירות טילים, כ־30% מהעבודה מתרכזים סביב עבירות פשע חמור. "בימים האחרונים טיפלנו באירוע של אלימות במשפחה, כשאישה צעירה מהמגזר הערבי ביקשה שניידת תגיע לביתה בדחיפות - ומייד ניתקה את השיחה. מוקד 100 הצליח לאתר את הכתובת שלה. השוטרים מצאו אישה בהיריון מתקדם, והפנים שלה היו מגואלות בדם אחרי שבעלה הרביץ לה ובעט בה בבטן. בעודה שוכבת באמבולנס, הוא שלח לה הודעות של איום ברצח. באמצעים הטכנולוגיים שלנו מצאנו אותו אורב לה בבית החולים. כנראה הוא רצה לסיים את העבודה. הוא כמובן נעצר, והחיים של האישה ניצלו".

אתם מתעסקים גם במשפחות פשע או בסכסוכי חמולות?

פקד בן בסט: "אנחנו משל"ט חירום, ונתעסק בזה רק אם ישנו יורה שנמצא עכשיו במנוסה. לפני כמה חודשים היתה קריאה כזו, ואחד מעדי הראייה ידע לספק סוג רכב וצבע, אבל לא הבחין במספר הרישוי. ביקשנו מהמוקד פרטים על הקורבן, ועם מי הוא מסוכסך, ובדקנו את הרקע ואת העבר הפלילי שלו. ב־24 השעות שמוקצבות לנו על פי חוק לא מצאנו את הרוצח, אבל איתרנו את הרכב וידענו מהיכן ומתי הוא נגנב, וגם שלוחיות הזיהוי שלו הוחלפו. זה היה קצה חוט ליחידה החוקרת, שמשם המשיכה בפעולות שלה והוציאה צווים מבית משפט".

לכאורה, זה לא נשמע הרבה.

חטואל: "עד לאותו רגע ליחידה החוקרת לא היה שום דבר ביד, ואנחנו הבאנו לה את ההתחלה. הם עצרו את הרוצח, והוא לא יוכל לפגוע בעוד מישהו. כמה אנשים יכולים לומר שמדי יום הם מצילים חיים, למעט רופאים ומד"א? אנחנו גאים בזכות שלנו לומר את זה".

Load more...