המלחמה הנשכחת ששינתה את ההיסטוריה של אמריקה

"אין זה סביר שמדינות אמריקה יוכלו לקיים סחר חופשי בים התיכון. האמריקנים אינם יכולים להגן על עצמם משום שאין הם יכולים להעמיד פנים שיש להם צי (ג'ון בייקר־הוֹלרוֹיד, לורד שפילד, "הערות על הסחר של מדינות אמריקה", 1783)

ב־1785, השנה שבה נשבה ריצ'רד או'בריאן בידי פיראטים, למד תומאס ג'פרסון לדעת שכל פוליטיקה, אפילו פוליטיקה טרנס־אטלנטית, היא אישית. הוא היה אלמן. מות רעייתו בספטמבר 1782 הותיר אותו מוכה יגון, ומעט הנחמה שנמצאה לו היתה בחברת בתו מרתה בת העשר. בניסיון לחמוק מהאבל הכבד שרדף אותם, נהגו השניים לצאת ל"טיולים נוגים" ברחבי אחוזת מוֹנטיצֶ'לו. כשהוצע לג'פרסון להיות שגריר אמריקה בצרפת, הוא נענה להצעה כי ראה בכך הזדמנות להימלט מהעצב שעדיין העיב עליו.

תומאס ג'פרסון הפליג לאירופה בקיץ 1784 עם מרתה לצידו. עם בואם לפריז הוא רשם את בתו לבית ספר של מנזר, שתלמידותיו היו בנות משפחות מיוחסות ורבות מהן דיברו אנגלית, ושם הוא היה יכול להיפגש איתה בקביעות. עם זאת, לפני צאתו לאירופה היה עליו לקבל החלטה קשה בעניין שתי אחיותיה של מרתה. מרי בת החמש ולוסי־אליזבת הפעוטה היו צעירות מכדי לנסוע איתו אל מעבר לים ונשארו מאחור עם "דודה אֶפּס", אחותה למחצה של אמן המנוחה. הפרידה היתה מכאיבה, אבל היתה כאין וכאפס לעומת שברון הלב שחווה אחרי שהות של חודשים מעטים בפריז, כאשר גברת אֶפּס כתבה לו בצער שמחלת השעלת קטפה את חייה של לוסי בת השנתיים.

שעה שגל חדש של עצב הציף אותו, הוא ערג אל "פולי התוכי", כפי שכינה בחיבה את מרי הדברנית והחכמה, וביקש שתהיה שוב איתו בביתו. הוא כתב לה שהוא ואחותה "אינם יכולים לחיות בלעדיה", ושאל אם תרצה להצטרף אליהם מעבר לים. הוא הבטיח לה שאם תהיה איתם בצרפת, היא תוכל ללמוד "לנגן בצ'מבלו, לצייר, לרקוד, וגם לקרוא ולכתוב בצרפתית".

הוצאות הביטוח היו כבדות מנשוא, אבל אמריקה לא יכלה להרשות לעצמה להפסיק את הסחר הכרוך בהפלגות ללב ים. מלחמת העצמאות מומנה בכסף שהושג בהלוואות, וסילוק החובות האלה היה תלוי בסחר בינלאומי מתמשך

"אני מתגעגעת אליך ומקווה שאתה בריא", כתבה בת השבע עכשיו. אבל הוסיפה שצ'מבלו או לא - אין לה כל רצון לעשות את המסע הזה. "אני לא רוצה לנסוע לצרפת", היא הודיעה בפשטות, "אני מעדיפה להישאר עם דודה אֶפּס".

ג'פרסון לא התרגש מהתשובה של בתו, ונפנה לתכנן את נסיעתה הבטוחה לאירופה. לאחר שכבר איבד שתי בנות משפחה יקרות, הוא לא רצה להסתכן באובדנה של פולי, וחיפש דרכים להקטין ככל האפשר את הסכנות הכרוכות בהפלגה. הוא ביקש מדודהּ, פרנסיס אֶפּס, לבחור למסע של פולי אונייה שבטיחותה מוכחת. "כלי השיט חייב לזקוף לזכותו לפחות מסע (טרנס־אטלנטי) אחד", הורה ג'פרסון, "ועליו להיות בן ארבע או חמש שנים לכל היותר". הוא חשש ממזג האוויר, ועמד על כך שבתו תפליג בחודשים החמים כדי להימנע מסערות חורף. אשר להשגחה על הילדה, הוא הציע שפולי תעשה את המסע "בחברת גברת טובת לב, שעושה את דרכה מאמריקה לצרפת או אפילו לאנגליה, או בחברת ג'נטלמן זהיר".

חרדות ודמיונות

אבל היתה סכנה שהטרידה את ג'פרסון אף יותר: מפחידים יותר ממזג האוויר או מאוניות דולפות היו הפיראטים של צפון אפריקה, אזור שנודע בשם "החוף הבֶּרבֶּרי". שותפות לגורל הדופין והמריה היו אוניות שהעזו להתקרב לאזור הזה, לחוף שבו שכנו ארבע מדינות בֶּרבֶּריוֹת - מרוקו, אלג'יר, תוניס וטריפולי - שכולן מלבד מרוקו היו כפופות להלכה למרותה העליונה של האימפריה העות'מאנית, שמרכזה היה בטורקיה של ימינו.

במשך מאות שנים היו כלי שיט זרים טרף לשודדי הים המוסלמים שפעלו בחוף הבֶּרבֶּרי ונהגו לתקוף אוניות ששטו בים התיכון ולאורך החוף הצפוני־מערבי של אפריקה ושל חצי האי האיברי. אפילו מעצמות ימיות כמו צרפת ובריטניה לא היו מחוסנות מפגיעה, אף שבחרו להתמודד עם הבעיה באמצעות תשלום שנתי של "מתנות" למנהיגי הבֶּרבֶּרים - דמי שוחד ששולמו למדינות הבֶּרבֶּריוֹת תמורת הסכמת הפיראטים להניח לאוניות הסוחר של המדינות המשלמות. אבל המחירים השתנו תמיד, ואוניות של מדינות שלא נכנעו לסחטנות לא היו בטוחות מידיהם של הפיראטים.

בעיני ג'פרסון הרציונלי, הפיראטים פורעי החוק היו ככל הנראה הסכנה הגדולה ביותר שאיימה על משפחתו. הוא ידע מה קרה לאו'בריאן, ולא העלה על דעתו לסכן את בתו בגורל דומה. "החרדות שאני חש בנושא זה עלולות לגרור אותי לאינספור דמיונות", הוא כתב לגיסו פרנסיס אֶפּס. "בסתיו השנה גזלו מאיתנו האלג'יראים שני כלי שיט, ועכשיו הם מחזיקים עשרים ושניים אזרחים שלנו בתנאי עבדות". מצוקת הגברים שהיו על המריה והדופין רדפה אותו. אם הדעת אינה סובלת את כליאתם המחרידה, "מי יוכל להעלות על דעתו את הצפוי לילדה רכה? דעתי מסרבת להשלים עם אפשרות של נפילה בשבי", הוסיף. "אם לא תשמע ממני שברית של שלום נכרתה עם האלג'יראים - ואל תאמין למידע משום נפש אחרת עלי אדמות - שלח אותה אך ורק באונייה שהיא קניין צרפתי או אנגלי, כי אוניות אלה לבדן בטוחות משבי של הבֶּרבֶּרים". הוא ידע ששתי המדינות האלה משלמות מס שנתי גבוה, ועל ידי כך קונות מעבר בטוח לכלי השיט שלהן.

כאָב, קינן בו פחד לביטחונה של בתו; כשגריר ואמריקני, הוא הבין שזהו פחד ששום אזרח של מדינה חופשית שיוצא למסע ימי אינו אמור לחוות.

חודשים אחדים אחר כך, במרס 1786, נסע ג'פרסון ללונדון כדי להיפגש עם ידידו הטוב ג'ון אדמס. יחד הם קיוו למצוא דרך להתמודד עם האיום הגובר על האינטרסים האמריקניים.

ג'ון אדמס, בן חמישים ולו כרס מתעבה וסנטר כפול, קיבל את ג'פרסון בביתו השכור שהשקיף על כיכר גרובנר המתוחמת בעצים. השניים התיישבו לשוחח בסלון המרווח.

מפגש של שגרירים

אדמס היה השגריר הראשון של ארצות הברית בבריטניה. ג'פרסון, שהגיע ללונדון בתום מסע קר וסוער של שישה ימים, היה השגריר בצרפת של המלך לואי ה־16. אדמס ורעייתו אביגיל מצאו שידידם הוותיק השתנה, שכן הוא התחיל לפדר את שׂערו האדמוני בטַלק לבן. הניו־אינגלנדי החסון, ובן שיחו הגבוה והרזה בן הארבעים ושתיים מווירג'יניה, באו מבתי גידול שונים, ובהמשך הדרך היו לא אחת חלוקים בדעותיהם ובהשקפותיהם הפוליטיות.

בניגוד לרוב הדיפלומטים שהם פגשו באירופה, לא אדמס ולא ג'פרסון נולדו למסורת של גינונים דיפלומטיים. אדמס היה עורך דין מחוספס, בנו של חוואי ממסצ'וסטס, ונודע בגישת־לכל־הרוחות של מי שאין לו בעיה להגיד את מה שהוא חושב. ג'פרסון, שניחן באצילות טבעית רוגעת, למד את אורחותיה הקוסמופוליטיות של פריז, אבל בליבו פנימה היה בן כפר בעל ייחוס, יורש של חוות גדולות מחוץ לשרלוטסוויל, בירת מחוז קטנה במרכז וירג'יניה. שניהם היו טירונים במשחק המשא ומתן הבינלאומי, משחק שהם נדרשו ללמוד מהר לטובת ארצם.

בעיני ג'פרסון הרציונלי, הפיראטים פורעי החוק היו ככל הנראה הסכנה הגדולה ביותר שאיימה על משפחתו. הוא ידע מה קרה לאו'בריאן, ולא העלה על דעתו לסכן את בתו בגורל דומה. "החרדות עלולות לגרור אותי לאינספור דמיונות", כתב לגיסו פרנסיס אֶפּס. "בסתיו גזלו מאיתנו האלג'יראים שני כלי שיט, ועכשיו הם מחזיקים עשרים ושניים אזרחים שלנו בתנאי עבדות"

ב־1783, כשהאמריקנים והבריטים חתמו על חוזה פריז שציין את סופה הרשמי של מלחמת העצמאות של ארצות הברית, השתנה מעמדה החוקי של ארצות הברית באחת. המדינה הצעירה, שמצאה את עצמה ללא הגנה בריטית, נוכחה שמעמדה צנוע. מכתביו של אדמס לממשלת בריטניה נטו להישאר ללא מענה, וניסיונותיו של ג'פרסון לשאת ולתת על הסכמי סחר עם צרפת וספרד לא העלו דבר. עתה הרים את ראשו איום גדול יותר, ואדמס הזמין את ג'פרסון לבוא מפריז כדי לדון בסכנה שהיתה טמונה ב"מדינות הפיראטיות" של צפון אפריקה.

בעבר נהנו האוניות של שלוש־עשרה המושבות מההגנה שהציע דגל בריטניה, היוּניוֹן גֶ'ק, אבל מאחר שהאמריקנים לא נשאו עוד דרכונים בריטיים, משך הצי הבריטי את ידו מהגנה עליהם מפני הפיראטים; הצרפתים, בעלי הברית של אמריקה בתקופת המלחמה עם הבריטים, לא הגנו עוד על האמריקנים, משנחתם הסכם שלום בינם לבין הבריטים. כך קרה שבהיותם מחוץ לארצם, בייחוד במים בינלאומיים, האמריקנים מצאו את עצמם חסרי הגנה. והואיל ולאמריקה לא היה צי שיגן על האינטרסים שלה, האמירו דמי הביטוח של האוניות האמריקניות לשחקים, והגיעו לשיעור של פי עשרים יותר מהתעריף המקובל של האוניות האירופיות.

הוצאות הביטוח היו כבדות מנשוא, אבל אמריקה לא יכלה להרשות לעצמה להפסיק את הסחר הכרוך בהפלגות ללב ים. מלחמת העצמאות מומנה בכסף שהושג בהלוואות, וסילוק החובות האלה היה תלוי בסחר בינלאומי מתמשך. מקום מרכזי בכלכלת המדינה תפס הסחר עם דרום אירופה, אזור שהגישה אליו היתה אפשרית אך ורק בהפלגה לים התיכון, דרך אזור שהפיראטים הבֶּרבֶּרים פעלו בו.

ג'פרסון חישב ומצא שרבע מענף היצוא החשוב ביותר של ניו אינגלנד, דג בקלה מיובש ומשומר במלח, נשלח לשווקים שם, וכן שישית מהגרעינים שייצאה המדינה. אורז ועצים היו אף הם מוצרי יצוא חשובים, ואוניות הסוחר סיפקו מקומות עבודה ליותר מאלף ימאים. הסחר ומקומות העבודה היו חיוניים לכלכלת אמריקה המתפתחת, וג'ון אדמס חשב שאם יימצא פתרון דיפלומטי לבעיית הפיראטים, תוכל אמריקה להכפיל בנקל את הנתונים האלה.

בתחילה נענתה הממשלה האמריקנית לדרישות התשלום של המדינות הבֶּרבֶּריות. אבל דמי השוחד שנדרשו היו גבוהים להחריד - מאות אלפי דולרים, בשעה שהאוצר האמריקני היה יכול להרשות לעצמו תשלומים של כמה עשרות אלפים. בתקופה שאף אמריקני אחד לא יכול לזקוף לזכותו מיליון דולר, ושוויו של מעונו המפואר של ג'פרסון, מונטיצ'לו, הוערך ב־7,500 דולר, תשלום של דמי שוחד מוגזמים כאלה נראה כמעט מופרך. הואיל וקניית רצונן הטוב של המדינות הבֶּרבֶּריוֹת היה מעבר ליכולתה, נאלצה אמריקה לאפשר לאוניותיה להפליג על דעת עצמן, וכך קרה שמלחים כמו אלה שהיו על סיפונן של המריה והדופין היו לפיונים במשחק מסוכן.

באותו יום עסקו אדמס וג'פרסון גם בגורלם של אנשי הדופין והמריה. כמעט שנה חלפה מיום שהפיראטים של אלג'יר לכדו את האוניות על מטענן, ועכשיו פרסם השליט של אלג'יר, דיי חסן, את דרישתו: כל עוד לא ישלמו לו כופר - שהיה בלתי מתקבל על הדעת, וכפי שעלה מהדברים, גם תופח באופן תמידי - ייגזר על השבויים האמריקנים להיות עבדיו.

עם כל הצער על גורל השבויים, ג'פרסון ואדמס ידעו שהמדינה החדשה לא תוכל להרשות לעצמה מלחמה חדשה או חוב חדש.