תולדות סחר העבדים הערבי שלא היכרתם

חלק גדול מהשחורים בארה"ב תומכים, למרבה הצער, באופן עיוור בצד הפלשתיני. וזה לא התחיל באובמה. לכאורה זה מוזר. היהודים היו קהילת המיעוטים היחידה שהצטרפה באופן ממשי לקרב על זכויות האזרח של השחורים בשנות ה־60. לא הסינים, לא האיטלקים, לא אף אחד. אבי ז"ל אמר לי שזו הסיבה. אף אחד לא אוהב את מי שנותן לו יד כשהוא למטה.

אז כן, יש קנאה. אבל מעבר לקנאה ביהודים המצליחים, יש הזדהות עם הפלשתינים בחוויית ה"שעבוד" לאדם הלבן. ועל הדרך, כדי להצדיק את השנאה, יש גם האשמת היהודים בסחר עבדים. ופה התעצבנתי. כי העיוות ההיסטורי צורח לשמיים. הערבים היו ונותרו אלופי העולם בסחר בעבדים. שחורים ולבנים. ואת האמת ההיסטורית הזו לא כל כך מזכירים.

המילה בערבית "עבדו" מציינת אדם שחור, מילה נרדפת לאסווד. ויש לזה הרבה סיבות תרבותיות, חברתיות ודתיות. למשל, אסור למוסלמי להחזיק מוסלמי אחר כעבד. במהלך ההיסטוריה של 1,300 השנים האחרונות, במיוחד בתקופת הח'ליפות הערבית והאימפריות המוסלמיות המאוחרות יותר, סחר העבדים היה האמזון שלהם. ההערכות מדברות על בין 10 ל־18 מיליון עבדים שנלקחו מאפריקה (תלוי במחקר) ובין 1 ל־1.25 מיליון אירופאים בין המאה ה־16 למאה ה־19. וזה הרבה מאוד עבדים.

במאה ה־11 כתב הרופא הערבי אחמד אבן בוטלאן את "המדריך לרכישת עבדים ולבדיקתם": "עבדים סודאנים (אל־נובה) טובים במיוחד לעבודות כבדות. עבדים מזרח־אפריקנים (אל־זנג') מתאימים לעבודות ביתיות".

אבל לא רק שחורים. המילה "Slave" באנגלית נגזרת מהמילה "Slav". באירופה של ימי הביניים רבים מהעבדים נלכדו במזרח אירופה, מקום שבו חיו העמים הסלביים. במאות ה־9 עד ה־11 סוחרי עבדים מוסלמים, בשיתוף פעולה עם ויקינגים, צדו עבדים מאזורי הסלאבים ומכרו אותם בשוקי המזרח התיכון. המונח "סאקאליבה" (Saqaliba) בערבית משמש לתיאור העבדים הסלבים. על פי הערכות היסטוריונים, כמיליון עד 2 מיליון עבדים סלבים נלכדו ונמכרו לעבדות. יש גם תיעודים יהודיים של שוק העבדים בפראג.

הנוסע הערבי אבן פדלן כתב במאה ה־10 יומן על מסעותיו בצפון אירופה ואסיה ועל שיתוף הפעולה התרבותי־כלכלי של הוויקינגים והערבים. הוא מתאר מפגש עם הוויקינגים על נהר הוולגה: "כשוויקינגי חפץ בנערה שפחה, הוא ניגש אליה לעיני אחרים ואונס אותה בפומבי, בעוד האחרים עומדים מסביב ומתבוננים במחזה".

תיאור שוק העבדים במכה מזעזע במיוחד. מק'להאן מתאר במהלך המכירה הפומבית סצנה בלתי נתפסת באכזריותה ובאפשרות קיומה בין בני אדם

וכאן נקפוץ 900 שנה קדימה אל אמריקה של ראשית המאה ה־19, שהתמודדה עם איום מבעית, טרור ממש: הפיראטים הברברים של צפון אפריקה. אלו לא הסתפקו רק בשוד ים נורמטיבי, אלא הפכו את הים התיכון לשוק עבדים ענקי. נשים, גברים וילדים, כולם היו סחורה. וסחר העבדים היה עסק כלכלי משמעותי עבור מדינות החוף הצפון־אפריקני, שוק תעסוקה והכנסות דרך כופר או מכירה לאחד משוקי העבדים בצפון אפריקה ובאימפריה העות'מאנית.

ב־2003 התפרסם ספרו של רוברט ס. דיוויס "Christian Slaves, Muslim Masters", על העבדות הלבנה בצפון אפריקה ובאזור הים התיכון בין השנים 1500 ל־1800. דיוויס מעריך שכמיליון עד 1.25 מיליון נוצרים אירופאים נשבו ונמכרו לעבדות בצפון אפריקה במהלך התקופה, ומגבה זאת בעדויות מזמן אמת. הגברים שימשו כוח עבודה זול בעבודות קשות, ונשים וילדים נוצלו מינית ונכפו לשרת בהרמונות או כפילגשים.

תומס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארה"ב, לא היה מוכן להמשיך לשלם כופר לפיראטים. הוא סירב להיכנע לדרישותיהם ושלח את המארינס להילחם על חופי צפון אפריקה. אלו הן המלחמות הברבריות, שהחלו ב־1801 ונמשכו לסירוגין עד 1815. מלחמות שהסתיימו בהכרעה מוחלטת. כניעה. זו היתה המעורבות הצבאית הבינלאומית הראשונה של ארה"ב לאחר עצמאותה, מלחמה שעיצבה לא מעט את מדיניות החוץ האמריקנית בעשורים הבאים. ג'פרסון, בניגוד לביידן, לא נכנע לטרור.

עד היום הכינוי של המארינס הוא "צווארוני עור" (Leathernecks) משום שבמשך מאה השנים הראשונות לקיומם לבשו צווארון עשוי עור להגנה מפני פגיעות חרב. המארינס, שפורקו לאחר מלחמת העצמאות, הוקמו מחדש כדי להילחם בפיראטים הברברים. הפיראטים המוסלמים הקפידו לפגוע בצוואר האויב - בדיוק כמו שנכתב בסורה 47, פסוק 4 בקוראן: "וכאשר תפגשו בכופרים, הכו בצווארם עד שתביסו אותם לגמרי, ואחר כך החזיקו בהם בכוח. לאחר מכן שחררו אותם בחסד או בּכופר, עד שתסתיים המלחמה. כך, ואם ירצה אללה, היה יכול להעניש אותם בעצמו, אך הוא עושה זאת כדי לבחון אתכם. והאנשים שנהרגים למען אללה, המעשים שלהם לא יהיו לשווא". בפסוק הזה מקופל כל ההסבר - גם להצדקה הדתית לשבות כופרים ולשעבד אותם, גם לג'יהאד וגם לכך שעד היום המחבלים הסכינאים מחפשים את הצוואר.

סחר העבדים הערבי לא נעצר גם במאה ה־20. ב־1961 התפרסם הספר "סחר עבדים היום" של העיתונאי האירי שיין מק'להאן, שעבר בין מדינות וראה בעיניו עבדים ושפחות. הוא תיעד, למשל, כיצד עולים לרגל אפריקנים מוכרים את ילדיהם במכה לעבדות. תיאור שוק העבדים במכה, "סוק אל־עביד", מזעזע במיוחד. מק'להאן צופה במכירה פומבית ומתאר שם סצנה בלתי נתפסת באכזריותה ובאפשרות קיומה בין בני אדם.

"רעש נרגש באוויר כשעל במת המכירה הפומבית עולה ילד בן 12 בעל תווי פנים יפהפיים, ערביים קלאסיים". מק'להאן מציין כאן שלמרות הדיבור הרווח על האחווה הבין־ערבית, כשהדברים קשורים בעבדים או בשפחות, האחווה נעלמת. "הילד עמד עירום והסתיר את מבושיו בידיו הקטנות. המכירה הפומבית התנהלה בצווחות מרוגשות". מק'להאן מצטט שם אמרה בדואית: "עז ליום־יום, נערה להנאה ונער צעיר לאקסטזה". הוא מתאר כיצד מתנהל שוק עבדים בתימן ובג'יבוטי ואת גורלן הנורא של שפחות, נערות סודאניות משבטים לא מוסלמיים, שנחטפו בגיל 7-6 למטרות זנות. אלו היו שנות ה־60 ומספרים שזה נגמר. אבל כמו שלמדנו רק לפני עשור, נשים יזידיות שועבדו לשפחות מין על ידי דאעש.

סוף דבר. ההיסטוריה מורכבת. כן, חלק מהיהודים בדרום ארה"ב היו בעלי עבדים, באותה פרופורציה כמו בעלי העבדים הלא יהודים. היו גם סוחרי עבדים יהודים. מספרם בטל בשישים לעומת הסחר הערבי.