הוא הקיף אותי, מחשב את כמות הרעל: איך מחבקים נחש?

אני לא אוהב נחשים. יותר נכון שונא. ופה אעצור, כי אני לא רוצה תלונות מ"תנו לחיות לחיות" ומ"אנו באנו הטבעונים". פשוט הדבר הזוחל והחלקלק עם העיניים המרושעות והלשון המאלחשת מעביר בי צמרמורת, ואין סיכוי בעולם שיחסינו ישנו סטטוס, לא משנה איזה מתווך תביאו.

תבינו, עד לפני כמה שנים פחדתי מנחשים, אבל תמיד הם היו רחוקים, זחלו אי־שם מעבר להרי החושך, במרחק נגיעה סביר. עד שיום אביבי אחד עמדתי על גבעה קוצנית ליד קיבוץ עין זיוון שברמת הגולן והשקפתי על הנעשה בסוריה.

עוד אני מתרשם מהנעשה מעבר לגבול, ושמעתי מכיוון הנעל "חחחח" ארוך. לא של צחקוק גמלוני, אלא יותר חרחור. מה לי העירוני, התל־אביבי, ולקולות המגיעים מהטבע? חשבתי שאולי מדובר בחתלתול שמחפש ליטוף, או אולי בחרדון שנתקעה לו עוגייה בגרון. הבטתי למטה, והכל הסתחרר ונהיה רירי וסמיך. נחש קרבי עמד בעמידת מוצא, מוכן לתקיפה, ורק חיכה לאות כדי להסתער.

שלחנו את כתבי המגזין להגשים את החלומות הכי יפים שלהם | לכל כתבות הפרויקט המיוחד

חבל שלא מדדו זמנים. לדעתי שברתי באותו רגע שיא עולמי בריצה על קוצים. לא עניין אותי שבדרך השמדתי מינים בסכנת הכחדה, ושהיו קשישים ותינוקות שחיכו לעזרה - את כולם דחפתי כדי שאנצל ממלתעותיו של הנחש, שכמו שהבנתם לא עצרנו כדי להחליף פרטים.

מי צריך אותם?

מאז אותו יום אביבי נחשים לא עוזבים אותי. מכל עבר אני שומע עליהם, וכנראה גם ברשת זיהו את הפוביה, כי מציפים אותי בסרטונים. נחשים יורקים, נחשים חונקים, נחשים שמכישים עם שן רעל צדדית ולא מותירים סיכוי.

כל שדה שאני עובר לידו, אני מנחש כמה נחשים מחפשים שם את מותי. די, מי צריך אותם? יש לי תוכנית מפורטת מה לעשות, רק שאני חושש מהסגרה לבית הדין לפשעי מלחמה בהאג. מה הייתי עושה להם, אין לכם טיפת מושג.

לכן, הנסיעה ל"חוות ילדי הטבע" שבמושב בני עטרות היתה חסרת סיכוי עוד משלב התכנון. ידעתי שאשב מול יאיר ויקיר ניר, בעלי המקום וחובבי זוחלים ותיקים, כמו שסטיב וויטקוף וג'ארד קושנר ישבו במשא ומתן עם שר החוץ האיראני. אחייך, אשאל שאלות קרירות, וברגע שיתאפשר - ארד על המקום עם F-35 חמוש היטב.

"לא יתקוף סתם"

יקיר הוא איש הזוחלים שבפרונט. מגיל 3 הוא אוסף אותם כחיות מחמד, והיום הוא מדריך ולוכד נחשים מוסמך, בין היתר. אף פעם לא הוכש, אבל גם לא מפחד מהפעם הראשונה. "נחש לא יתקוף סתם", הוא מבהיר לעלה הנידף שעומד מולו, ניחשתם נכון מי זה. "הוא יתקוף משתי סיבות - או שדרכת עליו בטעות, או שניסית לשחק עם נחש, ויש הבדל גדול בין נחשי מחמד לבין נחשים שחיים בטבע".

מה, נחשים הם כמו כלבים?

"אני אוהב את שניהם, אבל אם אלך צעד קדימה אעדיף נחש, כי הוא זקוק להרבה פחות טיפול. לא צריך להוציא אותו בכל יום, מאכילים פעם בשבוע, אין וטרינר לחיסונים ואין שערות בבית. ולמי ששואלים למה, יש תשובה אחת - מה אתם אוהבים בדגים? ככל שתהיה יותר חשוף, ככה פחות תפחד".

נראה לך? אין סיכוי שנעבור את שלב הגישושים. אבל עוד אני מתנצל ומוצא טיעוני הגנה, יקיר מניח עלי שני כרכני תירס, אחד עם קשקשים והשני בלי, ומבקש שאבחין במרקמים ובחומרי הגלם. באותן דקות לא הייתי מסוגל להבחין בין למבורגיני לטנק מרכבה. חייכתי במבוכה והתפללתי שהכרכנים האלה פציפיסטים, טבעונים, שמאלנים. נחשי זכויות אדם מוכרים. אבא תרחם.

יקיר מבקש שאשאר רגוע, כדי שהנחשים שבוחנים אותי לא יילחצו. איך לעזאזל נחש יבין שאני רגוע כשכולי זיעה קרה והגרון שלי יבש מאימה? לשיר שיר, לספר בדיחה? שניות לפני איבוד ההכרה, הוא הסיר את הכרכנים והכניס לתמונה בויגה ירוקה. לביא, בנו הצעיר, שמחזיק נחשים כאילו מדובר בחמציצים, הסביר שמדובר בנחש תת־ארסי, כזה ששיני הארס שלו הן אחוריות.

אבל אין סכנה, יקיר מדגיש. הנחש צריך ממש ללעוס את האובייקט כדי להחדיר את הרעל. סליחה, אבל זה לא היה בחוזה שלי מול העיתון. נכתב שם במפורש שאני רשאי לשחות עם דולפינים בלגונות מרהיבות או ללטף פינגווינים בקוטב, אבל לא דסקסנו על נחש תת־ארסי שעלול ללעוס אותי למוות.

הרי מי ערב שהנחש, בן נעוות המרדות, לא יסתער וילעס כשאף אחד לא ישים לב? אולי זה בכלל התכנון של העיתון? הרצח המושלם. עיתונאי מזדקן הלך לכתוב על נחשים והוכש למוות בטעות. אין עקבות, אין ראיות, והנחש הוא בכלל חיה עם חסינות.

בלי קשר עין

נחש הבויגה מקיף אותי, מודד בעדינות את גובהי ורוחבי, מכפיל במשקל הגוף ומחשב את כמות הרעל שהוא צריך להזריק בלעיסה כדי שהיצור המפוחד יתמסר בקלות. לדעתי ביס קליל היה עושה את העבודה - אבל הוא מוותר, כי הבטיחו לו עכבר לפני השינה. גם יותר טעים וגם יותר ידידותי.

באותן שניות אני כבר בשלב האפאתיות. חיוור, רופס, מחכה שהסיוט יסתיים. יקיר מלביש עלי פיתון מתכדר ופיתון מרושת. שני נחשי ענק שאם הייתי מתעורר לידם באמצע הלילה - לדעתי רק מהצעקות אנשים היו נכנסים לממ"ד במטולה. אין בשני הענקים האלה טיפת חן, או עדינות, או אפילו ניסיון להידברות. רק רוע טהור ומזוקק, וכל מה שאני מנסה בפרק הזמן הקצר הוא לא ליצור קשר עין. אני נזכר איך קא הפנט את מוגלי ב"ספר הג'ונגל", ונזהר. מדובר בזוחל מרושע ומניפולטיבי.

יקיר שואל אם אני רוצה לראות נחשים נוספים לפני שנתפזר, אבל אני אומר שתודה, מיציתי. הוא מספר שהעניין בזוחלים בקרב הציבור מאוד עלה בשנים האחרונות, ושמקומץ של עופות מוזרים יש היום אלפים שמחזיקים בנחשים. רק אצלם בחווה, הוא מעדכן, מתקיימים מדי שנה ארבעה מפגשים של חובבים ומגדלים. מוכרים שם תוצרת, מחליפים ידע. הוא מזמין אותי לבוא.

ברור, בשמחה, רק חבל שבדיוק באותו תאריך אני בחופשה בניו זילנד, אי ללא נחשים. אצלנו, הנחשופובים, קוראים למקום כזה "גן עדן".