"זה היה הדבר הכי קשה, מאכזב ושובר לב שעברתי אי פעם"

1. מהו זיכרון הילדות הראשון שלך?

"וואו, אני כזאת חסרת זיכרון. שנים חשבתי שיום אחד פתאום תצוץ איזו טראומת ילדות, כי תמיד מטפלים אמרו לי שחוסר זיכרון מוקדם זה סימן לטראומה. מלחיצים! אבל עד היום לא צץ איזה סיפור מהעבר.

"אני זוכרת את הבית שלי בעומר, כלנית 4. את האח של העצים שהיתה לנו, ואותי מבלה את רוב הזמן בחצר הגדולה שלנו לבדי. זוכרת שהייתי רוב הזמן בדמיון שלי, חיה בתוך סיפור שאני כתבתי, ביימתי ושבו אני משחקת".

2. מהו הדבר האחד שלקחת מהורייך?
"עדינות. ההורים שלי אדיבים ועדינים. מעולם אף אחד לא הרים עלי את הקול בבית, ואמא שלי לימדה אותי דרך ארץ. לפעמים אני רגישה ועדינה מדי, בא לי להיות יותר קשוחה. אני חושבת שאולי זאת הסיבה שהדמויות שאני משחקת הן תמיד כאלה חזקות. הם תמיד אמרו לי שאני יכולה להיות מה שאני רוצה להיות, ולהגשים כל מה שארצה. לא בטוחה שזה אמיתי, אבל האמנתי להם".

3. והדבר האחד שלא לקחת מהם?

"אמא שלי אומרת שמאבא שלי לא למדתי התנהלות כלכלית מוצלחת ומשכילה - הוא איש עסקים גדול, אבל אותי הוא לא לימד שום דבר על כסף. ואני ממש היום נרשמתי לקורס על שוק ההון, מוטב מאוחר מלעולם לא. ומאמא שלי - היא טוענת שלצערה את האומץ שלי לא למדתי ממנה. היא לא העיזה להגשים את עצמה בקריירה, ואני, לדעתה, למדתי לעשות את ההפך והעזתי לרדוף אחרי החלומות הגדולים שלי".

4. מיהו האדם שהשפיע ביותר על חייך?
"ילדיי. הם הדבר הכי חשוב לי, ושלפיו אני מודדת כל דבר: איזה אדם אני רוצה להיות בעיניהם, מה המודל שאני רוצה להראות להם, וכיצד מעשיי משפיעים עליהם. הם המדד שלי, והמצפן שלי, והקרקע היציבה שלי".

5. מה היה הרגע שבו ידעת - זה מה שאני רוצה לעשות בחיים?
"מאז ומתמיד ידעתי שאני שחקנית. זה אפילו לא משהו שרציתי 'לעשות' - זה פשוט מי שאני ומי שתמיד הייתי. מספרת סיפורים. זו שפת האם שלי".

6. הרגע שבו הבנת שהצלחת?
"כשילדתי את בתי הראשונה - זו היתה לידת בית מדהימה ומעצימה, והרגשתי אמזונה וחזקה, ממש התגלמות האלוהות בכבודה ובעצמה".

7. הכישלון שהכי השפיע עלייך?
"כישלון הנישואים שלי ופירוק המשפחה היו הדבר הכי קשה, מאכזב ושובר לב שעברתי בחיי. לא חושבת ששום דבר אי־פעם ישתווה לגודל הכאב של התבוסה הזו".

8. רגע של דלתות מסתובבות שהיה נקודת מפנה בחייך?
"האודישן לסרט של נדב לפיד, 'כן', הביא איתו המון דברים לחיי, וכמעט לא שלחתי את האודישן. אם לא הייתי שולחת את האודישן, לא הייתי מחפשת מישהו בארץ שיקריא איתי את הטקסט, ולא הייתי נפגשת עם גל - אהובי ובן זוגי היום, ולא הייתי עושה את הסרט המדהים של נדב, ששינה אותי מהמון בחינות מקצועיות ואישיות והיה החוויה הכי גדולה בקריירה של 20 שנה".

9. מיהו האדם ששבר לך את הלב?
"ליבי נשבר בגירושים. זה נוראי לגלות שלמרות שיש אהבה גדולה, עדיין לפעמים הדבר הנכון הוא לא להיות יחד".

10. דבר אחד שתרצי להשאיר כמורשת אחרייך?
"ילדים בריאים, והלוואי מאושרים לרוב, ובעלי יכולת וכלים להתמודד עם החיים".

11. מהו התפקיד שלך בחיים האלה?
"ליצור שינוי קטן, או לתת אפילו לבן אדם אחד להרגיש קצת פחות לבד דרך סיפורים, שמרפאים, נותנים תקווה, מרגשים, מצחיקים - ובעיקר מחברים אותנו יחד לחוויה אנושית אחת ביחד".

12. ספר, יצירה, אלבום או הצגה שהשפיעו על חייך במיוחד?
"וואו... אכזרי לבקש ממני לבחור משהו אחד מתוך עולם האמנות! יש לי ספר ליד המיטה שאני קוראת בו יותר מעשור, 'רצות עם זאבים', שהוא מפת אוצר חזרה אל האישה הפראית שבתוכנו.

"וסרטים - אני בחיים לא יכולה למנות אחד. הסרטים הם ההשראה של חיי, ויש כל כך הרבה! מסכימה להגיד שהסרט האחרון שראיתי שנגע בי עמוקות היה 'סורי בייבי'. הטיפול שלו בטראומה מינית, בצורה כל כך עדינה והומוריסטית ואנושית, היה מרתק. אבל יש המון ואינסוף. וכל עוד לא יצנזרו את האמנות, היא תמשיך להיות בחזית החוויה האנושית האותנטית".

13. יש אלוהים? ואם כן - מהי מערכת היחסים שלך איתו?

"אלוהים של הדתיים, שכתוב בתורה - לקונספט הזה אף פעם לא התחברתי, ואני מנהלת המון שיחות עומק עם אחי הגדול, שהוא חרדי. האמונה שלי גמישה והשתנתה הרבה במהלך השנים. אבל בגדול, אני רוצה להאמין שיש נהר של טוב מסביב לכל, ושאנחנו יכולים לבחור לזרום בו. וכשאנחנו בו - זה מרגיש נכון וטוב, וכך יודעים. לפעמים הטבע הוא האלוהים שלי. העצים. באופן כללי נדמה לי שהדתות בעולם רק גרמו לנו לריב. אני מעדיפה משהו שמחבר. אני כן מתפללת עם עצמי ברגעים קשים. לאן שזה יגיע - שיגיע. חייבים אמונה במשהו גדול ממך בשביל לשרוד".

14. מהו החפץ האחד שאת תמיד לוקחת איתך?
"אין לי. להפך, אני זורקת דברים כרונית. פעם היה לי קטע שהייתי חייבת שכל הדברים שלי ייכנסו במזוודה אחת, כדי שאוכל לקום וללכת מתי שארצה. היום התבגרתי והתברגנתי, וגם יש ילדים.

"אבל עדיין, אם יש לי יותר מדי דברים, אני נחנקת ונהיית מוצפת. אני רגישה ומוצפת מדברים בקלות. לכן אני מינימליסטית, וחושבת שלפעמים כדאי לחיות בהווה מאשר בזיכרונות. לפעמים זה טוב לשכוח. ומה שזוכרים - לבחור איך זוכרים ומה הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו".

15. ממי היית רוצה לבקש סליחה?
"אני מטופלת הרבה שנים, ועברתי הרבה עם עצמי, ולכן אני באמת נוטה לבקש סליחה מכל מי שכבר רציתי לבקש. אני ממשיכה לכתוב לעצמי ביומנים מכתבי 'הואופונופונו' (שיטה הוואית עתיקה של פיוס וסליחה, ש"ג) בכל פעם שצף ועולה בי רגש של אשמה או בושה או חרטה. אלה רגשות קשים להחזיק בבטן. ההתנצלות הכי טובה היא באמת להשתנות, או לעשות הכי טוב שלי, לעבוד על עצמי להיות אדם טוב יותר - לא רק להתנצל". 

כמה קטנות

אם לא ישראל - היכן?
"כל העולם - לטייל בלי הפסקה ולגור בכל מקום קצת".

אם לא עברית - איזו שפה?
"כל השפות! אני חולה שפות. סבתא שלי דיברה תשע שפות, ותמיד רציתי גם".

אם לא אפרת - איזה שם?
"אף פעם לא אהבתי את השם שלי. בגיל 19 עברתי לניו יורק, ושיניתי בתעודת זהות ליולי. שנתיים קראו לי ככה. בארץ שיניתי חזרה. אני אוהבת שאפרת הפוך זה תרפא".

לא תתפסו אותי מחוץ לבית בלי?
"הלוואי שתתפסו אותי מחוץ לבית בלי! זה חופש אמיתי!"

מדד האושר האישי?
"ממוצע - 8 מתוך 10. כיום - 5, בגלל המלחמה והמצב בארץ היפה שלנו".

אפרת דור (43) מככבת בסרט "כן" של נדב לפיד, שהוצג בפסטיבל קאן, מוקרן בארץ - וייצא ב־27.3 להקרנות בארה"ב