למה צום הרמדאן הפך ל"חודש של טרור"?

חודש הרמדאן שהחל בימים אלה - החודש התשיעי בלוח השנה המוסלמי - הוא התקופה המקודשת ביותר באסלאם. המצווה המרכזית בו היא הצום, אחת מחמשת מצוות הייסוד באסלאם. היא מעוגנת בפסוק מהקוראן: "הוי המאמינים, נכתב עליכם הצום כפי שנכתב על אלה אשר היו לפניכם, למען תיראו את אללה" (סורת אלבקרה, פסוק 183).

הביטוי "למען תיראו" אינו מכוון רק ליראת שמיים במובן המקובל, אלא גם ל"תקווא", מונח שמשמעותו מודעות דתית המושגת דרך ריסון עצמי ומשמעת גופנית נוקשה. ואכן, במשך חודש המאמינים צמים במהלך שעות האור ופוצחים באכילה, לעיתים מוגזמת, עם רדת הלילה. וכך נוצר הפרדוקס: הרמדאן, שראשיתו באיפוק, בריסון ובהתכנסות רוחנית, הופך לא אחת לחגיגה קולינרית והתנהלות ציבורית חסרת רסן.

לבד, בחושך, בצניעות

מחקר שנערך בכפר בג'אווה באינדונזיה (המדינה המוסלמית הגדולה ביותר), מציע מפתח להבנת הפרדוקס, לפחות חלקית, דרך המושג "נפסו". מונח זה, שמזכיר את המונח נפש בעברית, מתייחס ליצר ולתשוקה האנושית לאכול, שהיא ביטוי לדחף הביולוגי של האדם לשרוד. הנפסו מובן ככוח חיוני והכרחי להישרדות הפרט, אך יש עלול לערער את הסדר החברתי אם אינו מרוסן כיאות. ומשום כך האכילה, שהיא הצהרה יומיומית לקיומו של היצר הזה, אמורה להישאר פרטית ומוצנעת. תושבי הכפר יעדיפו בשגרה לאכול לבדם ובשתיקה, כדי להסתיר מהקהילה את כניעתם לדחף הביולוגי האנושי והבסיסי הזה.

מי שניצב מול הבחירה בין רעב לשובע ובין יצר לקדושה, בוחר לא רק מה לאכול אלא מי הוא רוצה להיות. הצלחת המלאה בסוף היום היא עדות ליכולת להתעלות על הצרכים הביולוגיים, בחיפוש המשמעות שמעבר לחומר; אך היא גם תזכורת לכך שכוחות הקדושה, כמו כוחות יצר, עלולים תמיד להיסחף לכיוונים שאותם קשה לצפות מראש

אלא שבחודש הרמדאן היוצרות מתהפכים, ודווקא בחודש המוקדש לריסון ה"נפסו", האוכל הופך מחוויה פרטית לאירוע קולקטיבי, פומבי וחגיגי. ההסבר לכך טמון בהבנה המקומית שהצום במהלך היום מביית את היצר; המאמין, שגזר על עצמו צמצום מוחלט, הוכיח לעצמו ולקהילה שהוא אדון לגופו ולא עבד לתשוקותיו. משום כך בארוחת שבירת הצום - שקרויה "אפטאר" באזורנו, ובאינדונזיה מכונה "בוקה פואסה" - האכילה הופכת לבטוחה ומקודשת, ואינה מובנת עוד ככניעה ליצר הפראי אלא כמעשה ציות לחוקי האל. מתוך הבנה זו, השולחן העמוס מתפרש כעדות מוחשית וחזותית לניצחון הרוח על החומר, ולא כביטוי לרעבתנות ולגרגרנות. האכילה משנה את משמעותה - מנקודת תורפה בימים של שגרה, למקור לגאווה בימי הרמדאן.

עוף מטוגן לאבות הקדמונים

המעבר מהצמצום והסיגוף במהלך היום לשפע הקולינרי הלילי הוליד גם מערכת ענפה של חילופי מנות וסולידריות חברתית. לקראת סוף חודש הרמדאן אוחזת תזזית במשקי הבית בכפר, והם רובם ככולם מצויים בתנופת אפייה תזזיתית של שלל מאכלים מסורתיים, עוגות ומאפים, שמופצים בנדיבות בין שכנים, חברים ובני משפחה. לא מדובר רק במחוות של שכנות טובה, אלא ברשת מורכבת של מחויבויות הדדיות המייצרת סולידריות חברתית משמעותית. כל המספק אוכל לצמים זוכה לפי האמונה ב"פהלה", שהוא השכר הרוחני על מעשיו הטובים. כך נוצרת שפה כלכלית שהמטבע בה אינו כסף אלא ברכות, וערכה של כל מנה הוא ההכרה החברתית שהיא מאפשרת למי שהכין אותה לצבור. האוכל הופך לשגריר של מצווה ודבקות דתית, וכל צלחת שעוברת בין בתי הכפר אורגת חוט נוסף ברשת הביטחון החברתי, שהחודש המיוחד הזה מסייע ליצור מחדש.

בכפר האינדונזי הרמדאן נפתח בטקס ה"מונגהן", שהוא סעודה חגיגית הנערכת בלילה שלפני תחילת הצום. בנוסף למנות מסורתיות כעוף מטוגן, אורז המבושל בחלב קוקוס ותבלינים וקרקרים מיוחדים לתקופה זו, הארוחה כוללת דייסה בצבעים סמליים, אכילת פירות והדלקת קטורת. אלו הן מנחות המיועדות לא רק למשתתפים בסעודה, אלא גם לאבות הקדמונים המוזמנים אליה באופן סמלי. מדובר במסורת מקומית המשתלבת בתפיסות אסלאמיות, שבמסגרתה נוצר קשר בין השפע החומרי לעולם המתים. נוכחותם של האבות הקדמונים בסעודה באה להבהיר שהרמדאן, לצד היותו חודש של היטהרות, הוא גם אירוע של המשכיות קוסמית. האוכל משמש כערוץ תקשורת בין העולמות, ודרך הצלחת המלאה מודיעים החיים למתים על כוונתם להיכנס לתקופת הצמצום והקדושה. גם בכך טמונה סתירה לכאורה, שכן דווקא חודש ההתכנסות הפנימית וההגבלות הגופניות נפתח באירוח נדיב של עולם הרוחות.

הקיצוניות לא יודעת שובע

ואולם, ברמדאן של העידן המודרני נולד פרדוקס נוסיף המטיל צל כבד על זוהרו של החודש הקדוש. בעוד עבור רוב המוסלמים הרמדאן הוא זמן של שלום פנימי, חסד קהילתי וחידוש רוחני, קבוצות רדיקליות הכניסו פרשנות משלהן לדבקות הדתית, שהופכת אותה לאידיאולוגיה של עימות. עבור כוחות ג'יהדיסטים אלה, הריסון העצמי ומצוות הסיגוף הגופני מצטרפים לתקופה של העצמת המאבק האלים ביריביהם האידיאולוגיים. בתפיסות הרדיקליות, הרמדאן ממותג מחדש כחודש של ניצחונות היסטוריים וגבורה מלחמתית - עובדה שהופכת את התקופה הנפיצה הזו למצע פורה לטרור, הן כלפי קבוצות אסלאמיות יריבות והן כלפי יריבים בני דתות אחרות.

בישראל התופעה מוכרת היטב, וחודש הרמדאן הופך לא אחת למוקד של הסלמה ואלימות. הצום והדבקות הדתית מזינים את הלהט הפוליטי-אידיאולוגי, ומגויסים למטרות ארציות לגמרי. בכל רמדאן בשנים האחרונות נרשמים עשרות אירועי טרור, דריסות, שיגורי רקטות שהובילו להריגתם ופציעתם של ישראלים רבים.

הפרדוקס של השפע והצמצום ברמדאן מבהיר היטב כיצד האוכל והשימוש בו הם שפה שבה המאמין מגדיר את זהותו. השולחן העמוס אינו סותר את רוח הפסוק, "למען תיראו" הוא המשלים ההכרחי שלו. הוא מזכיר לנו שבתרבויות אנושיות רבות, המשמעות של השפע מתעצמת כשהאדם מסוגל, באופן זמני, להימנע ממנו. מי שניצב מול הבחירה בין רעב לשובע ובין יצר לקדושה, בוחר לא רק מה לאכול אלא מי הוא רוצה להיות. הצלחת המלאה בסוף היום היא עדות ליכולת להתעלות על הצרכים הביולוגיים, בחיפוש המשמעות שמעבר לחומר; אך היא גם תזכורת לכך שכוחות הקדושה, כמו כוחות יצר, עלולים תמיד להיסחף לכיוונים שאותם קשה לצפות מראש. למרות זאת, נאחל חודש שקט, עתיר אוכל משובח, בריא וחברתי ככל האפשר. ולכל החוגגים, נקנח ב"רמדאן כרים".