בכל ממ"ד יש את האנרכיסט הזה. הפעם זה אני

אנרכיזם של ראש גדול, קוראים לזה, והוא מתחיל הרבה־הרבה לפני הגשר והאזעקה והיציאה מהמרחב המוגן.

הוא מתחיל בארון של איקאה. יש שם איזה חיזוק אלכסוני ומתחתיו רפידת מחיצה. הוא מופיע בהוראות ההרכבה כשלב f, אבל אין באמת שום סיבה בעולם שהוא יורכב לפני הרפידה. הוא הרי מעליה! ועל כן האנרכיסט־ראש־גדול אומר לעצמו שגם שבדים טועים. עובדה, גרטה תונברג המהבולה. ועל כן ברור שקודם שמים את הרפידה ואחרי זה נראה כבר מה עם החיזוק.
לא מעניין אותי. אני שם קודם את הרפידה. אחרי חצי שעה, הנוהל הרגיל: קללות, בעיטות, פירוק כללי והרכבה מחדש. זה תמיד כך, תמיד בסדר הזה, באלפי בתים שהמשותף לכולם הוא שגר בהם איש אחד, גבר, שהוא אנרכיסט, אבל לא סתם אנרכיסט. אנרכיסט רגיל בכלל לא יגיע לשלב הזה. זה יתבחבש לו הרבה לפני. הגיבור שלנו הוא, כאמור, אנרכיסט־ראש־גדול.

הימים האלה הם הימים שלו. הוא מלא עזוז ותעצומות. כל רגע כמעט מספק לו אתגר הגדלת ראש אנרכיסטי. קחו, למשל, את הסיטואציה שחלקכם אולי גם חוויתם השבוע: נסיעה, התרעת מיגון. חולפות שמונה דקות, והנה באופק מתנה: גשר! ממש גשר. מבנה מבטון, תקרה איתנה שסוככת על הראש ועל הרכב ומגינה מפני כל דבר שייפול מהשמיים.

אבל רגע: ההנחיה הברורה של פיקוד העורף, זו שעובדה ושופצרה ונבדקה במלחמות קודמות, היא שאין להתגונן באמצעות גשר! וכאן קורה דבר מדהים: האוכלוסייה מייד נחלקת לכמה חלקים: האנרכיסט המובהק לא מצוי בבעיה. הן הוא ממשיך לנסוע כאילו לא הופעלה התרעה מעולם. הצייתן הנורמלי עוצר בצד הכביש, לא ליד הגשר, שוכב על הרצפה ושם את ידיו מעל לראשו. תפקיד הידיים הוא כמובן להסתיר את הפנים, שמא יבוא מישהו ויראה אותו במצב המגוחך הזה.

אבל האנרכיסט־ראש־גדול מתחיל ברגעים כאלה לפרוח. ממש־ממש לפרוח, כמו פרח שפותח את עלי כותרתו וחושף את ליבתו הגאה. רגע, הוא אומר לעצמו. הרי לא מדובר בפחד מפני פגיעה ישירה. פגיעה כזו הרי תרסק אותי לאבק דק בין שתתרחש על הגשר ובין שמצידו, ובכלל, באין מקלט איתן ההתגוננות היא אך ורק מפני רסיסי יירוט. נכון? נכון.

מכיוון שכך, הוא אומר לעצמו, והוא אומר את זה במנגינה כמובן, החשש מפני שבר יירוט שנופל על הגשר ומרסק אותו על ראשי, קטן בהרבה מהחשש מפני שבר יירוט שייפול על ראשי החשוף בעודי שכוב שם כמו אידיוט בצידי הכביש על גבי שמיכת אברי גלעד. נו מה? ואת כל זה הוא אומר לעצמו בעודו מתחת לגשר, חולם שזה יסתיים ומפנטז על קנייה באיקאה.

מערכות הגנה, תקינה ואסדרה לא עובדות על הגדלת ראש. הן עובדות, בהגדרה, עם ראש קטן, מפני שאם הן היו מבוססות על ראש גדול, הן לא היו בכלל

איך אני יודע את כל זה? כי האנרכיסט־ראש־גדול הוא אני. ממש אני בעצמי. אחד כזה שגם אם הוא נכנע בסוף לדרישות החוק או התקנון, זה עולה לו בבריאות ובמאבק פנימי.

זה קורה לי בכל "אין פנייה שמאלה" מיותרת, ויש הרבה כאלה, כאמור בארונות של איקאה, בגשרים של "שאגת הארי", בתאריכי תפוגה של תרופות וגבינת "חרמון" שמשום מה תקפה רק לשלושה ימים, בהנחיות רפואיות של ליטול כדור רק עם מים כאילו בזירו אין מים, וכמובן ביסוד היסודות של האנרכיסט מגדיל הראש הדתי - זמן כניסת השבת.

בשלב מסוים בילדותו ו/או בנערותו של האדם הדתי, מישהו לוחש באוזניו את הסוד הלאומי שהשעה הנקובה בעיתון לכניסת השבת היא לא באמת. יש אחריה עוד פרק זמן ‏(שבכל הארץ הוא משהו כמו 18 דקות ובמקומות אחדים, למשל ירושלים, עניין של מנהגים, הוא מגיע ל־40 דקות‏) - ורק אז נכנסת השבת. ומה שקורה אז לילד, זה שהוא מאבד אמון במוסדות ובמערכות. הכל הופך בעיניו להמלצה ולהזמנה לדיון.

ריחוק חברתי בקורונה - שני מטרים. סליחה?! הוא שואל את עצמו. מאיפה הנגיף יודע למדוד שני מטר? ואיך יכול להיות שהמספר עגול ומדויק? מישהו מדד את זה? ברור שזוהי סתם המלצה! ועכשיו מה שנותר לבדוק זה אם המרחק האמיתי שיש לנקות הוא חמישה סנטימטר או מקסימום 30-25. מפה לשם, כל עוד לא התקבלה החלטה, בוא נתכנס לדבר או להתפלפל על זה, וטראח - 300 מאומתים.

אופטלגין פג תוקף

ככה זה עובד. וזה כל כך פשוט וגם קצת עצוב, כי הראש הגדול הזה, שבדרך כלל הוא צודק, ממש־ממש צודק, כי שני מטר זה הרבה מדי, וגשר כנראה מגן מרסיסים ואופטלגין פג תוקף דצמבר 25' יעשה כנראה את העבודה - בכלל לא רלוונטי לענייננו. מערכות הגנה, תקינה ואסדרה לא עובדות כך. הן עובדות, בהגדרה, עם ראש קטן. פשוט מאוד, מפני שאם הן היו מבוססות על ראש גדול, הן לא היו בכלל.

אי אפשר לשאול את הנגיף מאיזה מרחק הוא קופץ ומתי הוא מקבל שבת. אפשר רק לייצר הוראות מיטביות ולהתפלל שיהיה לאוכלוסיית היעד ראש גדול מספיק כדי להבין שצריך ראש קטן.