הבטתי לטיל בלבן של העיניים. אבל הפחיד אותי משהו אחר לגמרי

בלילות האלה, לילות של שיגורים וריצות למרחבים מוגנים, אני נוהג הלוך ושוב בין ביתי לבין מקום עבודתי בנווה אילן. 40 דקות של פחד.

אלה בדיוק השעות שבהן הם משגרים להם בכיף, ואני פוגש את טיליהם מעלי, חולפים בדרכם לנסות לעשות נזק גדול ככל האפשר לאוכלוסייה אזרחית. ואני מפחד. לא פחד של לעשות במכנסיים, לא פחד של קיפאון - פחד שאולי הרגע כל פתיל חיי נגמר, ואני ניצן שטרם פרח. פחד שיש בו גם השלמה שאם נגמר, מילא. אני כבר אחרי השיא מזמן ולסיים ככה זה לא רע, ובטח תהיה מהומה תקשורתית של חמש דקות סביב עלייתי בסערה השמיימה, וקטעים מהארכיון, ומילים יפות. נחמד, נחמד, היה ממש נחמד.

אולי ראיתם את הסרטון שצילמתי השבוע בשולי כביש 6, שבו תפסה אותי האזעקה ללא יכולת להגיע למקלט. ירדתי לצד הדרך, הוצאתי שמיכה ושכבתי עליה עם כמה חיילים שגם היו במקרה בסביבה. על האדמה הטובה של ארץ ישראל, שכבר רוותה מדמם של כל כך הרבה יהודים ברבות השנים.

ואני מוטל שם, רואה את הטיל ושואל את עצמי - האם כדור האש המתקרב במהירות אליי הוא המחזה האחרון שאראה בחיי? ואם כן, האם אדע שהוא פגע? האם תצא נשמתי מעל לגופי ותראה בפעם האחרונה את יקירותיי הספונות בממ"ד בבית, לא מנחשות אפילו שאבא אכל אותה בול בפוני?

ועד שאני מתאושש מהחוויה של הכמעט הזה, כי הטיל המשיך לכתובת אחרת, כבר למחרת אני שוב בדרך, ושוב אזעקה, והפעם אני שרוע בתעלה בשולי כביש 1, כבר עם קסדה שלקחתי מהבית כדי לא לשכב עם ידיים על הראש כמו דביל, ומעלי ממש אני רואה את הטיל המתפצל המרושע, החורמשאר הנכלולי, הופך מטיל אחד לאיזה 20 הממשיכים בדרכו של המנהיג העליון. ואני מפחד. לא עלי, אני מבין שלא אפגע, אלא על כל מי שהטילונים הקטנים עשויים לפגוש בעוד חצי דקה בגוש דן. פחד אלוהים.

האם כדור האש המתקרב במהירות אליי הוא המחזה האחרון שאראה בחיי? ואם כן, האם אדע שהוא פגע? האם תצא נשמתי מעל לגופי ותראה בפעם האחרונה את יקירותיי הספונות בממ"ד בבית, לא מנחשות אפילו שאבא אכל אותה בול בפוני?

אבל למרות שהסתכלתי לטיל בלבן של העיניים, הפחד הכי גדול שלי הוא שאחרי הטילים, אחרי הניצחון המסחרר, נחזור להיות עוינים כמו לפני המלחמה. שנגלה שהאויב מבית מרושע יותר מהגרוע שבאויבים שבחוץ. את זה שום חיל אוויר לא יסדר.

צעיר

אתה נראה צעיר לגילך. מכירים את המחמאה הזאת? אני מכיר. לשמחתי גם מקבל אותה פה ושם. לשמחתי ולעצבוני, כי איזו מין מחמאה זאת בכלל? מה היא אומרת? שלהתבגר זה מכוער, שלהיראות בגיל שלך זאת עבירה, שכמה שאתה מושך את הגיל החזותי מטה - אתה מקבל נקודות זכות על משהו שאין לך השפעה רבה עליו, אם בכלל.

אני כותב הרבה על הנושא הזה, כי אני מתבגר ומתמודד עם דמותי הנשקפת בראי ובמסך הרבה. אני גם עושה, במידה, טיפולים אסתטיים כדי להיראות שמיש. אבל אני מרגיש קורבן של תרבות אובססיבית שמקדשת מראה צעיר על פני ניסיון חיים, חוכמה נרכשת, שימור גמישות מחשבתית ושובבות נעורים. כאילו אם שכבת הדרמיס של העור שלך פחות מקומטת, זה אומר משהו על הפנימיות שלך. זה לא. באחריות.

אז אני שואל את עצמי בכנות, האם חייתי 63 שנים כדי להיות מוטרד מאיך שאני נראה? זה מה שלקחתי מהחיים האלה? ברור שלא. אני מודה לאל ולמדע שמאפשר לי להיות בחיים בגיל, שלפני 100 שנה היה נחשב מופלג ביותר. ומה אני עושה בגיל הזה? מתבכיין על הקמטים, על העור התולה בצדדים, על הצוואר המתקמט, העפעפיים הנשמטים. איזו כפיות טובה רב־מערכתית. איכס.

בימים אלה, כפי שדיווחתי לעיתונות, אני שוב פנוי מזוגיות. הנה אני תלוי על אנקול בשוק הפנויים־פנויות, והקונות ממששות את הנתח ומחוות דעה על איך הוא נראה, טרי או מיושן.

ואני רואה את המבטים של נשים צעירות ממני, כאלה שפעם בלעו אותי במבטיהן ועכשיו לא רואות שאני בכלל נמצא מולן, ומשהו בי נסדק. אני מבוגר. אני כבר לא נער חמד, אני הדוד שלו במקרה הטוב. וזה מכאיב, וזה מפחיד, כי ברור שהתנועה לא תיעצר,

והמחמאה הזאת, אתה נראה צעיר לגילך, גם היא זמנית, ואחריה תגיע מחמאה אחרת - הו, אתה עדיין בחיים? יפה אברי.
ואני מבין שגם אני, הבנאדם היחיד שאני מכיר מבפנים, מזדקן בדרך לכיליון, לא משנה כמה טיפולים ולא משנה כמה פרסום ולא משנה כמה לייקים ולא משנה כמה עוקבים - אני זמני. הנשמה שלי נצחית, הגוף שלי זמני ביותר, הנה הוא מתפורר לנגד עיניי, לנגד עיניכם.

אז מה עכשיו? זמן להשתחרר ממה שאומרים המבטים, כן רואים, לא רואים. כל החיים עבדתי עבור אישורים מבחוץ, הנה ההזדמנות לאשר מבפנים, ולזרוק את המראה לפח.

מקלט

כל החולים בראש שלא נותנים לשכנים מבית אחר להיכנס למקלט שלהם, כל הנערים שחוסמים מקלטים בשביל הצחוקים והסרטון בטיקטוק, כל מי שלא פותח את ליבו ושערי מקלטו לאנשים ללא מיגון - כשתגיעו למעלה, השער יהיה סגור בשבילכם.

יש לי קשרים שם, אני יודע בוודאות. יראו לכם את הרגע הזה, שבו לא נתתם למישהו להיכנס ולהציל נפשו, ותופנו למדור זפת רותחת בגיהינום, יחד עם הורים מנכרים ועושקי קשישים. אל תבואו בטענות, אמרתי לכם.