הסוד של מגילת אסתר: העם היהודי ניצל בזכות שולחן

וַיְהִי, בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ...בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ, לְמָלְכוֹ, עָשָׂה מִשְׁתֶּה, לְכָל־שָׂרָיו וַעֲבָדָיו...בְּהַרְאֹתוֹ, אֶת־עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ...תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ...שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם. וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה, עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל־הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד־קָטָן מִשְׁתֶּהִ שבְעַת ימים (אסתר, א 1-5).

כך, באזכור של משתה ועוד משתה שיזם המלך אחשוורוש, נפתחת מגילת אסתר, אחד הספרים החידתיים יותר בתנ"ך.

לאורך עשרת פרקי המגילה, מוזכרים לא פחות מעשרה משתאות שונים, שמרכיבים את החוליות השונות בציר העלילה של המגילה. חשוב מכך, המשתאות ממצבים את השולחנות הערוכים, מיני המזונות היוקרתיים המוגשים לסועדים והיין הנשתה בהם, כנקודת מפגש תרבותית-פוליטית-חברתית. המשתה הופך למרחב טעון, שבו מתרחשים מאבקים קשים להשגת שליטה ועוצמה פוליטיים. המשתאות במגילה אינם בבחינת רקע לעלילה, אלא הם הכלי המרכזי באמצעותו מתנהלת הממלכה וגורלות מוכרעים אם לשבט או לחסד.

המשתה היה "תופעה חברתית טוטאלית", אירוע שבו דת, מיתולוגיה, כלכלה ופוליטיקה נעשים למונח אחד בלתי ניתן לפירוק. המשתה אינו משקף את פני החברה בלבד, אלא יוצר אותה. מי שמזמין אורח לשולחנו מייצר מחויבות, מי שמוגש לו יין מידי אחר נמצא ולו לרגע קצר בעמדת נחיתות, ומי שמוּצא מחוץ לסעודה מקבל מסר ברור על מעמדו הנחות. הסעודה המשותפת היתה מרחב שבו גבולות חברתיים נחתמים ונפרצים, שבו ברית מתגבשת ואויב מושפל, שבו יהיה קשה הרבה יותר לבטל מה שנאמר בחשאי מעל גביע יין למחרת בבוקר.

לא לחינם תרבויות רבות, בכל העולם ובכל התקופות, ייחדו למשתה מעמד מיוחד. בחצרות המלוכה האירופיים, בארמונות הפאר של קיסרי סין ובכפרים נידחים באמזונס, השולחן היה המקום שבו נחתמות הבריתות - דווקא שם, ולא בהכרח בחדרי הדיונים הרשמיים שלידו. מי ששלט בשולחן, שלט בעולם. במגילת אסתר הבין זאת כל אחד מהשחקנים, ואסתר הבינה זאת טוב מכולם.

אחשוורוש בנה את כוחו על המשתה, והשתמש בו להרתיע, להשפיל ולבסס את סמכותו. כעת הוא מקבל שיעור מתוחכם למדי מאסתר, המשתמשת באותו כלי פוליטי נגדו. היא ניצחה במאבק לא בשדה הקרב, אלא במטבח ובסלון המלכותיים, דרך הבטן

בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בסוסה ובפרספוליס שבאיראן של היום, נחשפו ארמונות וחצרות המזכירים בהחלט את תיאורו של ארמון המלך מהמגילה. בארמונות אלו התקיימו סעודות ציבוריות שהיה להן תפקיד מרכזי בעיצוב השלטון ובחיזוק משילותו. לאכול מידי המלך היה בבחינת הצהרת נאמנות (כך גם מתרחש ב"טיש" האשכנזי, שפעם עוד נעסוק בו), ומידת קרבתך לשולחנו שיקפה את מקומך בהיררכיה המלכותית. המלך המופיע במגילה בשם אחשוורוש (ככל הנראה חשיארשה הראשון) מבין היטב את משחקי הכוח האלה, ומיישם אותם בדבקות ובעוצמה נרקיסיסטיים למדי. המשתאות שאחשוורוש עורך - בין שאורכם כשישה חודשים לשריו ומקורביו, ובין ששבעה ימים לכלל תושבי שושן - נעדרי כל מטרה למעט להבליט את "תפארת גדולתו".

בשיאה של אותה תצוגה מזמין אחשוורוש את המלכה ושתי להופיע לפני משתתפי המשתה בכתר מלכות, ולהיות חלק מהמיצג. ושתי מסרבת לשמש כאביזר, משלמת על כך במעמדה וייתכן שגם בחייה. בעולם שבו הנוכחות בסעודה היא הצהרת נאמנות, סירובה של ושתי להופיע משול למעשה מרד - אם כי בעיניה היא לא נטשה שדה קרב, רק העזה לעזוב משתה.

פרק הדחה

עוד בטרם התוודענו ללב העלילה, היה המשתה הראשון בבחינת זירה להדחת מלכה מכיסאה. בנקודה זו נכנסת אסתר לעלילה, וזאת על ידי הזמנתה למשתה המלך. זהו הצעד הראשון בדרכה המפותלת להיות מלכתו של אחשוורוש. עם כניסתה לתפקיד תזמן אסתר את המלך ואת המן יועצו לשני משתים, כחלק ממאבקה הפוליטי למנוע את הגזירות שהמן מפציר במלך להטיל על היהודים בממלכתו. במשתה הראשון, המתקיים לאחר שלושה ימי תענית, היא מסתפקת בלהיות המארחת המושלמת, ושומרת על עמימות באשר לדרישות כלשהן שיש לה מהמלך. במשתה השני היא ממתינה לשעת כושר, וזו מגיעה כאשר היין פועל את פעולתו ופותח את ליבו של המלך. או אז מבקשת אסתר את ביטול גזירות המן.

השילוב של חומרי ההרגעה, בדמותם של מנות משובחות ויין בשפע, מייצר תנאים שבהם המגננות נופלות וקשה יותר לשמור על פורמליות. היין מרכך את איכות השיפוט של המלך, ונוכחותם של עדים לדיון שמבקשת אסתר לקיים תקשה על הכחשה פומבית מאוחר יותר. וכך סעודת המשתה היא בו זמנית רשמית ובלתי רשמית, ציבורית ופרטית-בואכה-אינטימית. כאשר המלך מתבשם מהיין שאסתר מגישה לו, הוא חשוף יותר ואינו מוגן בידי הקודים המקובלים והפרוטוקול הרשמי.

ובכך טמונה אירוניה עמוקה. שהרי אחשוורוש בנה את כוחו על המשתה, והשתמש בו להרתיע, להשפיל ולבסס את סמכותו, גם במחיר הדחת המלכה. כעת הוא מקבל שיעור מתוחכם למדי מאסתר, המשתמשת באותו כלי פוליטי נגדו. אסתר לא ניצחה במאבק בחזית המלחמתית, אלא במטבח ובסלון המלכותיים, דרך הבטן.

עם שלם מחכה לרווח והצלה

פורים הוא חג בו שמאופיין בחריגה מהנורמות המקובלות (זה נכון גם לגבי המגילה עצמה, שלכל אורכה האל אינו מוזכר ולו פעם אחת). מעבר לכך, יש לזכור כי פורים אינו רק חג משמח ועולץ שעיקרו תחפושות, אזני המן ושתייה כדת וכדין; הצו לשתות עד אובדן הכרה הוא סיום מרתק של הסיפור הפוליטי שהחל בשתייה וסביאה של המלך ואצולת פרס, והסתיים ברווח והצלה ליהודים.

בפורים מתרחש היפוך מעניין, שבמסגרתו הופך המשתה למוסד שוויוני יותר, שמחייב את כולם - עשירים ועניים, מלכים ועבדים - להיפרד באופן זמני מההיררכיה המקובלת, תוך כדי שהם מצווים לתת עינם בכוס. בחסות האלכוהול אפשר להגיע למצב של עד-לא-ידע, ושיכרון חושים שבמסגרתם המן ומרדכי אחד הם. אין עליונים ותחתונים, אין גזרות, יש רק שיכרון משווה והגואל.

וכאילו לא עברו אלפי שנים מאותם אירועי פורים, דמיוניים או אמיתיים, שוב עסקינן בשושן של אחשוורוש - שהפעם היא טהרן של חמינאי. ושוב מדובר בממלכה המבקשת להכחיד את היהודים, "השטן הקטן" כהגדרתם. כאז כן עתה האוויר טעון בחשדנות, איומים, מכתבים רשמיים ופחות רשמיים, ודיפלומטיה מעודנת ומגושמת בו בזמן. התקווה היא כמובן שהסיפא של פורים המקורי, שבו גורלות הוכרעו לא בשדה המערכה אלא מעל שולחנות עמוסי כל טוב, יתרחש גם הפעם על הצד הטוב יותר. למרבה הצער, בשושן המודרנית - הנאמנה לחוקי האסלאם - לא רק ש"למלכה אין בית, ולמלך אין כתר", כמילותיה של לאה גולדברג, אלא שגם נאסרה בה שתיית האלכוהול.